שולחן ערוך כפשוטו סימן תנ"ט-דין מקום וסדר לישת המצות

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות פסח

סימן תנ"ט – דין מקום וסדר לישת המצות, ובו ו' סעיפים

סימן זה דן בפעולות הנצרכות כדי לוודא שהעיסה לא תחמיץ בעת הלישה. העובדה היא, שהעיסה מחמיצה במקום בו מצוי חום. וההלכות נתבססו על הצורך במניעת חימום העיסה והחמצתה.

סעיף א

^אאין לשין במקום השמש (א). ^בוביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע (ב), משום דיומא דעיבא כוליה שמשא (ג). הגה: ועל כן נהגו ליזהר מללוש נגד החלון הפתוח אפילו אין שם שמש, שמא יהיה מעונן ולאו אדעתיה (ד) (ת"ה סימן קכ"ב). וכן יש ליזהר מלהוליך המצות (ה) לתנור תחת הרקיע מגולה (ו); וכן המים או הקמח (הגהות מיימוני פ"ה בשם סמ"ק ומהרי"ו). ^גולא יתקרב ללוש אצל התנור, מפני חום התנור (ז).

^אמימרא דרבא פסחים מב. ^ביומא כח. ^גהרא"ש שם בפרק ב דפסחים.

במקום השמש – כי החום ממהר את חימוץ העיסה.
כל אויר הרקיע – אפילו מאחורי קיר שמעניק צל כשהשמש זורחת, עדיין אסור, כי החום והלחות מצויים בכל מקום. אבל כשהשמש זורחת, מותר ללוש בצל קיר, כי ביום כזה יש הבדל ברור ומורגש בין מקום מוצל, למקום שאינו מוצל.
דיומא דעיבא כוליה שמשא – תרגום: ביום מעונן, כל המקומות חמים.
ולאו אדעתיה – מעיקר הדין, כשהשמש גלויה, ולש בבית, אין ללוש סמוך לחלון, במקום שקרני השמש מגיעים. אבל בשאר המקומות בחדר, מותר. ואילו כשהשמש אינה גלויה, מותר ללוש בכל מקום, אבל גזרו חכמים שלא ללוש סמוך לחלון, אפילו שהשמש מכוסה, כי השמש תפציע לפתע, ולא ישים לב לזה.
מלהוליך המצות – כלומר אחר הרידוד וההכנה לאפיה.
מגולה – אלא יכסנה במפה. ואם לא כיסה, המצות כשרות. המחבר לא הביא חומרה זו, אבל למעשה, נכון גם לספרדים לחשוש לזה לכתחילה, כי אין בזה שום טרחה[1].
חום התנור – שלא יחמם ויחמיץ את המצות.

סעיף ב

^דלא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. ^הוכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ^וואם הניחו בלא עסק שיעור מיל (ח), הוי חמץ. ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה (ט). הגה: ויש להחמיר למהר בענין עשיית המצות, כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו לשיעור מיל (י), או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ (יא) (הגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פרק אלו עוברין). ^זואחר שנתעסקו בבצק ונתחמם בידים, אם יניחוהו בלא עסק מיד יחמיץ (יב). ^חואם התחילו בשתי עיסות כאחת והחמיצה האחת (יג), בידוע שהחמיצה (יד) גם השנית, אפילו אין רואין בה סימני חימוץ (טו). ^טואם החמיצה עד שיש בה סדקים, אפילו לא נתערבו הסדקים זה בזה אלא אחד הולך הנה ואחד הולך הנה (טז), הוי חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. ואם אין בו סדק אלא הכסיפו (פירוש, נשתנה מראיתו ללובן, ערוך) פניו, כאדם שעמדו שערותיו (יז), האוכלו פטור (יח). הגה: ואם המצה עשויה (יט) וירא שלא תבא לידי חימוץ, מותר לשברה ולחזור לעשותה כדי שהעסק יבטל החימוץ (כ); מיהו טוב ליזהר לכתחלה (כא) (מהרי"ל בשם אגודה ורוקח).

^דמהא דרבא שם וכפרוש רש"י או ממשנה מא וכחכמים.^הברייתא שם מו. ^ושם בגמרא. ^זתשובת הרא"ש כלל יד. ^חמשנה שם מח.^טמשנה שם מח וכחכמים.

שיעור מיל[2] – מצוי שמדפיסים על גבי אריזת המצות "מהודרות 18 דקות". כוונתם, שהחמירו לכתחילה, שלא יעברו, מעת תחילת הלישה עד סוף האפיה, יותר משמונה עשרה דקות. וזאת חומרה, כי מעיקר הדין, רק עיסה שנותרה ללא טיפול שמונה עשרה דקות, מחמיצה.
רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה – יחד זה שמונה עשרה דקות.
יצטרפו לשיעור מיל – יש דעה, שהעיסה מחמיצה רק לאחר שלא התעסקו בה שמונה עשרה דקות ברצף. אבל יש דעה מחמירה יותר וסבורה, שאם לא טפלו בעיסה כמה דקות, ושבו להתעסק בה, ושוב השהו אותה כמה דקות, כל הזמנים מצטרפים, וחוששים שהחמיצה.
שממהר להחמיץ – ואז היא תחמיץ אפילו בפחות משמונה עשרה דקות. לכן, למעשה, צריך להתעסק בעיסה ללא כל הפסקות עד האפיה.
מיד יחמיץ – אין הכוונה מיד ממש, כי זה לא אפשרי. אלא הכוונה, שאחר סיום הכנת המצה לאפיה, זמן החימוץ קצר משהיית מיל, ולכן צריך למהר בהכנסת המצה לתנור[3].
והחמיצה האחת – בגמרא מובא שיש סימנים על העיסה שמעידים כי החמיצה, ואז היא אסורה, גם אם לא שהתה זמן מה בלא עסק.
בידוע שהחמיצה – על פי הסימנים שיוסברו בהמשך.
אפילו אין רואין בה סימני חימוץ – אין בהעדר הסימנים ראיה שלא החמיצה, וכיון שהמצה השניה שהתה באותם תנאים של המצה הראשונה שהחמיצה, סביר להניח שגם היא החמיצה.
ואחד הולך הנה – כאן המחבר מסביר מה הן סימני חימוץ, שהם סדקים המופיעים בבצק.
כאדם שעמדו שערותיו – מפחד, שאז צבע פניו משתנה קצת ללבן.
האוכלו פטור – כלומר אסור לאכלו, כי יתכן שהעיסה החמיצה. אבל אין הדבר ודאי, לכן פטור מכרת.
ואם המצה עשויה – כלומר רידד את העיסה והכינה לאפיה.
שהעסק יבטל החימוץ – שבירה של ממש מבטלת את הליך ההחמצה שהחל. וכך נוהגים האופים מצות בתנורים קהילתיים, כי מצוי שהתנור לא מוכן, ועל אף שהכינו את העיסה ורידדוה למצה, שוברים אותה, ומרדדים מחדש.
לכתחילה – צריך להתארגן בצורה כזו, שבגמר הלישה והכנת המצה לאפיה, יהיה התנור פנוי לקבלת המצה.

סעיף ג

(כב) ^יאם האשה שהיא לשה היא מקטפת במים (כג), לא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה (כד) מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה, אלא יהא לה כלי אחר מלא מים שתקטף בו (כה). הגה: ומיהו בעברה ולא צננה ידיה, מותר (כו) (רמב"ם פ"ה).

^ימימרא דרבא שם מב וכפרוש הר"ן.

הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף צריך לדעת שבעבר נהגו לבצע "קיטוף", כלומר הכניסו את העיסה במים לפני אפייתה, כדי לצננה ולעכב את הליך החימוץ, או כדי למנוע הדבקת העיסה בתנור, ולהקל בכך על האפיה. אין זו חובה, וברוב המקומות, כיום, נמנעים מן הקיטוף. הסעיף דן בזהירות המתחייבת, למי שכן נוהג לקטף.
מקטפת במים – כלומר מכניסה את העיסה במים לפני אפייתה.
ידיה – כלומר לא תכניס מצה, במים שנועדו לצינון ידיה.
שתקטף בו – אין ללמוד מזה שחובה לקטף, שהרי לשון המחבר בראש הסעיף הוא "אם האשה מקטפת", משמע שקיטוף המצה במים אינו חובה, וגם צינון הידים במים אינו חובה, כשהלש אינו מקרב ידיו לתנור.
מותר – אין הרמ"א חולק אלא מסביר את דעת המחבר. הצורך בצינון ידיים נועד דווקא כשהלש עוסק גם בהכנסת המצה לתנור, וידיו מתחממות. אמנם היום לא נהגו לקטף או לצנן ידיים במים, כיון שמקפידים להעסיק שני בני אדם בהכנת המצה, האחד לש, והשני אופה, לכן אין צורך בצינון הידים.

סעיף ד

^כאם לש אחר זמן איסור חמץ (כז), אלו המים (כח) עם שאר המים שרוחצים בהם העריבה, לא ישפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא יתקבצו במקום אחד ויחמיץ (כט). הגה: והכלים שמתקנים בהם המצות, והסכין שחותכין בו העיסה, יגררם תמיד בשעת עשייה שלא ידבק בהם הבצק (ל), ולאחר עשייה ידיחם וינגבם היטב לחזור ולתקן בהם פעם שנית (מהרי"ל) וזהו עדיף טפי ממה שנוהגין לגררן, כי אי אפשר לנקותן היטב על ידי גרירה (לא). והמחמיר, יגררן ואחר כך ידיחן (לב) (דברי עצמו). וביום טוב מותר לעשותו על ידי אינו יהודי (לג). ואם אין אינו יהודי, יטילם לצונן (לד), או יתנם לתנור שיאפה הבצק שעליהם. והעריבות שאפשר לתת דבר בתוכו, מותר להדיח (לה); וכן כל כיוצא בזה. ויש ליזהר בעריבה שלשין בה שלא יהיה בו שום גומא או סדק שלא יוכל לנקרו אחר הלישה ותחמיץ, ואחר כך כשחוזר ולש בו, מתערב בבצק (לו) (מהרי"ל). ולא יתן העריבה על כר או כסת צמר בשעת הלישה, שמחמם העריבה; אבל על של עור, שרי (לז) (מהרי"ו).

^כמשנה שם מב וגמרא מב.

זמן איסור חמץ – כלומר מחצות ערב פסח.
אלו המים – שבכלים, בהם מקטפים (מצננים) את המצות או רוחצים ידים.
ויחמיץ – כי נכנס מעט קמח במים אלה.
שלא ידבק בהם הבצק – החשש הוא, שיחמיץ את העיסות.
על ידי גרירה – גירוד הבצק הדבוק אינו יעיל כרחיצה.
והמחמיר יגררן ואחר כך ידיחן – זה לא כל כך נוגע לימינו, שהכלים מתנקים בקלות.
על ידי אינו יהודי – בסימן שכג סעיף ו ראינו שהדחת כלים בשבת אסורה, אם היא נעשית שלא לצורך שבת, על כן כלים ששימשו להכנת מצות ביום טוב, אסורים בהדחה. אבל הרמ"א מבהיר, שמותר להדיחן על ידי אינו יהודי, כי מותר לבקש מאינו יהודי לעשות איסור דרבנן, אם זה לצורך מצוה, ומניעת חימוץ היא מצוה.
יטילם לצונן – כדי שלא יחמיצו, וטרחה קטנה זו, מותרת ביו"ט.
מותר להדיח – מדובר בקערות, שאם הם נקיות, ניתן להכניס בתוכן דברים. אם כן אין בהדחתן הכנה לחול, אלא צורך יום טוב עצמו, לכן היא מותרת.
מתערב בבצק – היום משתמשים בקערות אלומיניום, שאין בהם סדקים, וניקיונם קל מאד.
על של עור שרי – כי בניגוד לצמר המחמם, אין העור מחמם. אבל כל זה לא מעשי היום, כי אופי המצות דואגים למשטחים מיוחדים למצות, ואין סיבה להניחם על כרים ועורות.

סעיף ה

^לעברה ולשה תחת השמש, הפת מותרת (לח).

^להרמב"ם בפרק ה שלא כדעת הרא"ש דאוסר.

מותרת – המצה מותרת, כי על אף שהחום מזרז את הליך החימוץ, אבל אין בזה וודאות אלא רק חשש, לכן אם העיסה טופלה כמו שצריך, ללא שהיות, אין היא מחמיצה. אבל אם רואים שהעיסה הוחמה, אסור אפילו בדיעבד. וכן אם שהתה על יד התנור והוחמה[4].

סעיף ו

^מאם העיסה רכה, לא יוסיף בה קמח (לט) אלא עושה עיסה קטנה מגיבול קשה (מ), ויערבנה עם העיסה הרכה (מא). הגה: וירחיק המצות מהקמח, כי הקמח הנדבק בהן בא אחר כך בתבשיל, ומתחמץ (מב) (מרדכי ר"פ אלו עוברין).

^מתרומת הדשן.

לא יוסיף בה קמח – מחשש שלא יתערב בבצק, ויישאר בעין. על כן בעת אפיית המצה, יישאר קמח זה כמו שהיה, ואחר כך, כשתוכנס המצה בתבשיל או במים, יחמיץ. במקרה שהעיסה קשה, מותר להוסיף מים.
עיסה קטנה מגיבול קשה – על ידי זה, כל הקמח ייהפך לעיסה.
ויערבנה עם העיסה הרכה – כדי שתהיה יותר קשה וכך יוכל לאפותה. אם לא עשה כן, המצה כשרה בדיעבד, כי אלה חששות רחוקות, שכן גם אם הקמח לא התערב עם העיסה, יש סיכוי רב שנאפה בזמן האפיה, ולא יוכל להחמיץ.
ומתחמץ – על כן, אלה שהתעסקו עם הקמח, יפשיטו את הסינרים, כדי שהקמח הנדבק בסינר, לא יפול על המצות האפויות.

מקום וסדר לישת המצות (תנט)

אין לשין במקום השמש (א), ואם לש, המצות כשרות בדיעבד (ה).
ביום מעונן, אין ללוש תחת אויר הרקיע (א). ובדיעבד, המצות כשרות (ה).
אין להוליך עיסות לתנור, תחת הרקיע המגולה, אלא צריך לכסותם (א).
אין ללוש קרוב לתנור, או בכל מקום חם (א).
צריך להתעסק בעיסה עד שמכניסים אותה אל התנור (ב).
יש למהר בלישת והכנסת הבצק אל התנור, ככל האפשר (ב).
האופה מצות בערב פסח אחר חצות, יזהר לשפוך את המים במקום מדרון. (ד)
אין להוסיף קמח לתוך עיסה מוכנה. (ו)
העוסקים במלאכה יזהרו לבל יפול קמח מבגדיהם על המצות [מב].

[1] כי כתב בפירוש שלישה תחת שמש גלויה אסורה. ועיין בכף החיים אות יד שמביא שיש מתירים בזה.

[2] כאן המחבר כותב כי שיעור מיל הוא שמונה עשרה דקות. אבל יש בזה דעות נוספות, או עשרים ושתים וחצי דקות, או עשרים וארבע דקות.

מקור השיטה ששיעור מיל הוא שמונה עשרה דקות, מובא בגמרא, שם אמרו כי הספק ההליכה של אדם ביום, מהזריחה עד השקיעה, הוא עשר פרסאות, שהן ארבעים מילין. וביום ממוצע, כגון בפסח ובסוכות, יש בדיוק שתים עשרה שעות של ששים דקות בין הזריחה לשקיעה, ובסך הכל שבע מאות ועשרים דקות. ואם מחלקים שבע מאות ועשרים דקות לארבעים מילין, נמצא שמונה עשרה דקות למיל (18=720:40), יוצא איפה ששיעור מיל הוא שמונה עשרה דקות.

[3] עיין ביאור הלכה ד"ה ואחר, שמצמצם דין זה דוקא למקרה בו אנו רואים שהבצק חם.

[4] מ"ב ס"ק מא.