חוזר וניעור בפסח
סימן תמ"ב
1. מבוא
2. שיטת המחבר
3. יישוב דעת המחבר
4. שיטת הרמ"א
5. סברת החולקים בדין "חוזר וניעור"
6. סיכום ומסקנה להלכה
7. שתיית מים מהברז בפסח
8. הערות
1. מבוא
כאשר מתערב מעט איסור בתבשיל, התבשיל יותר באם האיסור יתבטל בו. להגדרת ביטול נ דולק בין איסור שאינו ממין התבשיל ("מין בשאינו מינו"), המשפיע על טעם התבשיל, לבין איסור הזהה לתבשיל ("מין במינו"), ואינו משפיע על טעמו.
בשאר איסורים, להוציא חמץ בפסח, נפסק להלכה:
- בתערובת מין בשאינו מינו (דהיינו שהטעם בשני המינים שונה), האיסור מתבטל כאשר שיעורו מתמעט עד כדי שאין טעמו נרגש בתערובת. ושיערו זאת חכמים בשישים, דהיינו שאם יש ששים בהיתר כנגד האיסור (1/60) התערובת מותרת.
- בתערובת מין במינו. מן התורה מתבטל האיסור כאשר כמות ההיתר גוברת עליו ואפילו רק במקצת (מעל 50%היתר), על פי הכלל שנאמר בתורה "אחרי רבים להטות". מכל מקום, מדרבנן דין מין במינו דומה למין בשאינו מינו, ואוסר כל זמן שהאיסור שבו הוא יותר מ – 1/60[1].
בפסח עצמו החמירו חכמים, וחמץ אוסר תערובתו אפילו במשהו.
חמץ לפני פסח הוא היתר גמור, ונחלקו ראשונים בשאלה אם נתערב מעט חמץ במאכל לפני פסח, האם אוסר הוא את המאכל בתוך פסח. המתירים אומרים שהאיסור נתבטל בשישים לפני פסח, והמצדדים לאסור אומרים שהאיסור "חוזר וניעור".
רצוננו לבאר את שיטת המחבר בדין זה, שדבריו נראים כסותרים זה את זה. ואגב נביא גם את שיטת הרמ״א ונשתדל לבארה.
ובשולי הדברים נדון בעולה להלכה מדיוננו לעניין שתיית מי ברז (שמקורם בכינרת) בפסח.
2. שיטת המחבר
בשלוש מקומות הביע המחבר דעתו בעניין חוזר וניעור; פעם פסק לאיסור, פעם הביא את שתי הדעות, ופעם סתם להתיר.
המחבר אוסר
השולחן ערוך אורח חיים בסימן תמב סעיף ד, לעניין איסור אכילת חמץ שאינו מאכל אדם, מביא את דברי הרמב״ם:
דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק״ה[1] וכיוצא בו, אע״פ שמותר לקיימו – אסור לאכלו עד אחר הפסח. ואף ע״פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו. הגה: ולקמן סימן תמז סעיף ד בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח, והכי קיימא לן.
מכאן משמע שהמחבר פסק לחומרא, שאומרים "חוזר וניעור" בפסח, וחמץ אוסר במשהו אפילו אם נתערב לפני פסח, ואינו בטל בשישים.
ולעומתו, פסק הרמ״א לקולא, שלא אומרים חוזר וניעור בפסח.
המחבר מביא שתי דעות
בסימן תמז סעיף ד עיקר דיון המחבר בענייננו — חמץ שנתבטל בשישים לפני הפסח:
אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בסי – אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו. ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לא בלח. ומיהו בדבר יבש שנתערב … כגון פת שנפל ליין, אע״פ שנטלו משם – אסור בפסח, דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח.
כאן הביא המחבר שתי דעות: בסתם פסק לקולא, וסיים ב״יש חולקים"[2]. ומקובלנו שאצל המחבר סתם ויש אומרים — הלכה כסתם. אם כן המחבר סובר שמעיקר הדין החמץ אינו חוזר וניעור בפסח, והתערובת מותרת.
הרמ״א חוזר על שיטתו להקל, כפי שראינו למעלה, שאין אומרים "חוזר וניעור" בפסח. אולם קולא זו היא דווקא בתערובת "לח בלח", אך בחמץ יבש הוא אוסר. והטעם, מפני שבתערובת יבשה האיסור אינו נמס, ונמצא עדיין בעין. ואם תבושל התערובת בפסח — יתערב האיסור עם ההיתר, ונקבל "משהו חמץ" שאסור בפסח עצמו. הביטול לא הופך את החמץ המתבטל להיתר.
המחבר מתיר
באותו סימן, בסעיף ה, המחבר לא חושש מ׳משהו׳ חמץ שעלול להיות במלח שמלחו בו מאכלים לפני פסח:
בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם, מותר לאכלם בפסח … הגה: ויש חולקין ומחמירין.
ומסביר המ״ב בס״ק מ״א את טעם ההיתר, שאף אם היה במלח קצת חמץ ובלעו מהם — נתבטל החמץ קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניעור.
והרמ״א לשיטתו מחמיר ב״חוזר וניעור" שהתערובת כאן הינה "יבש ביבש".
3. יישוב דברי המחבר
נראה שאפשר לבאר את דברי המחבר בארבעה דרכים:
1. הסבר ראשון — המחבר מיקל
אפשר לומר שלהלכה סובר המחבר להקל, שאין אומרים "חוזר וניעור", ועיקר הדין כמפורש בסימן תמז.
ובסימן תמב, שם משמע שהמחבר מחמיר, מצטט המחבר את הרמב״ם (הלי חמץ ומצה ד, יב) לא כדי ללמדנו שהחמץ בתערובת חוזר וניעור בפסח, אלא עוסק שם בדין "בל יראה ובל ימצא" בתערובת חמץ[3]*.
ומשמיע לנו המחבר שאפילו למחמיר בדין ״חוזר ונעור״ — האיסור הוא איסור אכילה בלבד, ואין איסור לקיים את התערובת.
2. פירוש הט"ז — המחבר מיקל, אלא שמחמיר בחמץ המעמיד
לפי הבנת הט״ז, דעת המחבר ככלל היא שחמץ שנתבטל אינו חוזר וניעור בפסח, וכפי שפסק להקל בסימן תמז. אך ישנו יוצא מן הכלל, והוא דבר המעמיד, שמפני חשיבותו אינו בטל. ואיסור המחבר בסימן תמ״ב עולה דווקא על חמץ המעמיד. וז״ל הט״ז (תמב, ס״ק ד):
ולענ״ד דאפילו להחולקים (שמתירים חוזר וניעור) יש לאסור באכילה
בזה הטריאק״ה, דשמא החמץ שבתוכו הוא מעמיד.
אולם קשה לומר שזו הבנתו של המחבר, כי כפי שכבר הזכרנו, דברי השו״ע כאן הם ציטוט מילה במילה מדברי הרמב״ם, והמעיין בדברי הב״י בסימן תמ״ז יראה נכוחה שהב״י מביא שראש הדוברים בשיטת "חוזר וניעור" הוא הרמב״ם, ומבסס את דבריו על פסק הרמב״ם בדין הטריאק״ה. ומכאן שדין זה אינו יחודי למעמיד, אלא דין כללי, דוגמא לעיקרון של "חוזר וניעור"[4].
3. הסבר הפרי חדש — המחבר מיקל בחמץ שנפל, ומחמיר בחמץ שנתערב בכוונה
אפשר להסביר את מרן בדרך נוספת. להסבר זה נבין שהבדל הפסיקה נובע מהבדל מהותי בין שלושת המקרים אליהם מתייחסים שלושת הפסקים השונים.
הפרי חדש מסביר שההבדל בין דין הטריאק״ה שיש בו משהו חמץ ומרן
משום בל יראה ובל ימצא … אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה — מותר לקיימו בפסח".
אסרו, ובין סימן תמ״ז בו מביא המחבר מחלוקת, מבוסס על הבדל מהותי בין המקרים. וזה לשונו[5]:
ויראה ש״עת המחבר לחלק בין חמץ שנתערב ממילא, לחמץ שערבוהו במזי" "ומיא "טריאקה.
לפי זה, פסק המחבר בסי׳ תמ״ב כרמב״ם, לאסור באכילה תערובת חמץ כדוגמת התריאק״ה, משום שבתערובת זו ניתן החמץ בכוונה בתבשיל. אבל במקרה הרגיל, בו מעט חמץ נופל בטעות לתבשיל, התייחס המחבר בסי׳ תמז סעי׳ ד, שם פסק כמקילים בסתם, והביא את שיטת המחמירים ב״יש חולקים״.
ובהתייחסו לבשר שנמלח קודם הפסח (תמז, ה) לא הביא המחבר כלל את שיטת המחמירים, משום ששם לא רק שלא ניתן חמץ בכוונה, אלא אין כלל ודאות של תערובת, יש רק חשש של משהו חמץ, כיוון שהמלח לא נבדק[6].
4. הסבר רביעי — המחבר מחמיר
בהסבר זה נבין שדברי המחבר בסימן תמב, האוסר אכילת חמץ (שאינו מאכל אדם) אפילו בכלשהו — הם עיקר שיטתו בעניין "חוזר וניעור".
ואמנם בדיון בעניין (תמז, ד) הביא שו״ע בסתם את המקילים ובי״א את המחמירים, ומכאן הסיקו כמה מהפוסקים שדעתו כמקלים. ע״פ הכלל שבדברי המחבר הלכה כסתם ולא כי״א. אך גם לכלל זה ישנם יוצאים מן הכלל, ואחד מהם: אם בבית־יוסף הסיק כשיטה שהביא בשם י״א — אזי הלכה כמותה[7].
וכאן, כשהביא הב״י את דברי הרמב״ם המחמיר, נראה שנוטה לפסוק כמותו. ואלו דברי הב״י:
אבל מדברי הרמב״ם בסוף פרק די נראה שאף על פי שנתערב כמה זמן קודם הפסח – אסור לאכלו בפסח, לפי שהוא חוזר וניעור. וכתב הרב המגיד שכן דעת הרבה מהגאונים והרי״ץ אבן ניאות, ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר. ורבינו ירוחם כתב שכן הוא דעת הרשב״א גם כן. וכבר הזכיר רבינו בסמוך סברא זו בשם הרי״צ אבן גיאות.
כלומר: בשו״ע הובאה המחלוקת הואיל וזו דעת ראשונים רבים, אך נטיית המחבר היא להחמיר[8].
והקל המחבר בבשר שנמלח רק משום שאין כאן ודאות תערובת חמץ, אלא חשש של מלח שלא נבדק.
4. שיטת הרמ״א
ראינו למעלה (תמז, ד) שהרמ״א מבחין בין שני סוגי תערובות: בתערובת "לח בלח" האיסור אינו חוזר וניעור, ובתערובת בה החמץ יבש האיסור חוזר וניעור. והסביר הרמ״א שמחמיר בתערובת זו מפני החשש שמא החמץ שעדיין בעין יתערב ויתן טעם בפסח עצמו. וז״ל:
ומיהו בדבר יבש שנתערב … אסור בפסח, דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח.
וכאמור, על איסור המחבר לאכול תריאק״ה בפסח כותב הרמ״א (תמב, ד): ולקמן סימן תמ״ז סעיף די בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח, והכי קיימא לן.
לאור האמור תמה המשנה ברורה (תמב, ס״ק כג) על היתרו של הרמ״א בדין התריאק״ה. וזה לשונו:
(היתרו בדין הטריאקה) הוא פלא, דהרי הוא כתב שם דהמנה, להקל בזה ולומר שכבר נתבטל הוא רק דוקא כשנתקרב לח בלח, ולא כשנתקרב יבש ביבש[9]. אח״כ מצאתי שכבר התעורר בזה החמד משה.
ואולי אפשר לתרץ שהתריא״קה נאכל כמות שהוא בלבד, ואין חשש שיבשלו אותו בפסח "ויתן טעם בפסח עצמו", ולכן הוא נשאר בהיתרו ואינו חוזר וניעור בפסח.
5. סברת החולקים בדין "חוזר וניעור"
כאמור, הרמב״ם פסק שחמץ שנתערב בתבשיל לפני פסח — בפסח עצמו חוזר ונעור, והרמ״א פסק שבדרך כלל החמץ אינו חוזר ונעור.
ונבאר סברתם על פי מחלוקתם בסברת עצם הדין שחמץ בפסח אוסר במשהו, ואינו בטל בשישים:
הבנת רוב הראשונים היא שתיקנו חכמים שחמץ אינו בטל אפילו באלף — שמשום חומרתו הרבה החמירו גם בביטולו. אולם הרמב״ם הבין שחמץ אינו בטל מטעם אחר: בכללי ביטול אנו אומרים "כל דבר שיש לו מתירין — אפילו באלף לא בטיל״[10]. וחמץ בפסח, הואיל ויותר לאחר פסח[11] — אינו בטל[12]. אפשר להבין את שיטת הרמב״ם שהואיל ויהיה מותר לאחר הפסח — אין להקל בביטולו. אולם מציע הפרי חדש (תמד, ד) הסבר מחודש: דבר שיש לו מתירין אף פעם לא מוגדר מהותית כאיסור, ולכן אינו מתבטל. ולהסבר זה מובן מדוע ״חוזר ונעור״ — הואיל ואף פעם לא התבטל[13].
ודעת המחבר כראשונים הסוברים שהחמירו חכמים לאסור חמץ במשהו משום שהחמירה התורה באיסור חמץ, כגון: חובת כרת באכילתו, יש בו איסור הנאה, אסור אף ב״בל יראה", וכיו״ב. ויש סברא לומר שחכמים החמירו דווקא כשנתערב בפסח עצמו, שרק אז החמץ אסור, אך אם נתערב לפני פסח — לא גזרו בו חכמים.
6. סיכום ומסקנה להלכה
נמצינו למדים שלפוסקים כמחבר אין לזלזל בדין "חוזר וניעור", שייתכן והחמיר בו השו״ע. ולכן יש מקום להחמיר אם ניתן החמץ בתערובת בכוונת תחילה (כתרוץ הפר״ח).
ואם כנים דברינו בתירוץ הרביעי[14] עולה שלשיטת המחבר מחמירים ואומרים "חוזר וניעור" בין בתערובת לח בלח ובין בתערובת יבש ביבש, בין בתערובת שנעשתה בכוונה תחילה ובין בחמץ שנתערב על ידי נפילה.
אבל בתערובת ספק מקילים (ולכן היקל המחבר בבשר שנמלח במלח שלא נזהר בו), וכן אפשר להקל בשעת הדחק (ולכן הביא המחבר בסי׳ תמ״ז את שיטת המקילים בסתם). ובשעת הדחק אפשר לסמוך על השיטה שסוברת שחמץ שהתבטל לפני פסח אינו חוזר וניעור. ונראה שאפשר לסמוך על המקילים אפילו שלא בשעת הדחק, בצירוף התירוצים האחרים, ובצרוף הראשונים הרבים שסוברים שכלל אין אומרים חוזר וניעור.
ולפוסקים כרמ״א — בתערובת לח בלח מקילין ואין אומרים "חוזר וניעור" אף אם עירב את החמץ בכוונה. וב״יבש ביבש" אומרים חוזר וניעור אפילו אם יש רק ספק של משהו חמץ, ובתנאי שיש חשש שהתערובת תבושל בפסח והחמץ יתן טעם מחדש.
היביע אומר[15] כתב במסקנתו שלהלכה חמץ שנתבטל לפני הפסח אינו חוזר וניעור, והוסיף שאין בהיתר זה שום חילוק, וזו לשונו:
ובכל זה לא שאני לן בין תערובת לח בלח או יבש ביבש, דבכולהו בטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור לדעת מרן ז״ל. ומכל שכן שאין לחלק בין טעמו לממשו, ובין נתערב ממילא לעירבו בידים קודם הפסח.
ולא זכיתי להבין למה מתיר במפורש אף אם עירבו בידים קודם הפסח. הלוא הוא עצמו הביא את תירוץ הפרי חדש, ואף הסביר שהט״ז סובר כמוהו, ולא הביא פירוש אחר לתרץ דברי מרן. ודרכו בקודש לפסוק כמרן. ואף שהביא חבל ראשונים ואחרונים שפסקו שלא אומרים "חוזר וניעור", לא ברור כלל שאמרו דינם גם בעירב בידים בכוונת תחילה.
7. שתיית מים מהברז בפסח
כמה מפוסקי הזמן הזה דנו בשאלה האם מותר לשתות מי ברז שמקורם מהכינרת בפסח, שהלא חמץ בפסח אוסר במשהו. ושאלה זו נוגעת בכמה עניינים[16], ולא נקיף אותה כאן, אלא נדגים בה את העולה מדברינו בעניין "חוזר וניעור" בלבד, מתוך הנחה שביוצא מהברז אין חמץ ממש, אלא לכל היותר בעיית תערובת חמץ מערב פסח.
לרמ״א — אין מקום כלל להחמיר, שהלא החמץ אינו בעין, ולכן אין חשש שיתן טעם מחדש.
וגם המחבר לא יחמיר בדין "חוזר וניעור" בתערובת כגון זו, מכמה סיבות: א. ראינו שיש שמבינים שדעת המחבר להקל, כט״ז (אם אינו מעמיד) והיביע אומר.
ב. הואיל והחמץ לא הושם בכינרת בכדי ליצור תערובת ולתת טעם, גם לדעת הפר״ח יתיר שו״ע, שהחמץ "נתערב ממילא", ולא ניתן במזיד בתערובת.
ג. אפילו לתירוץ הרביעי שהיצענו, ששו״ע מחמיר, אין כאן ודאות תערובת חמץ, אלא לכל היותר ספק, ובמקרה כזה מיקל המחבר, כפי שהיקל במלח שלא
[1] שו"ע יו"ד צח, א.
[2] תריאקה — מין מאכל שנעשה לצורך רפואה.
[3] ועי׳ בבדק הבית סוף סי׳ תנא, שם מפורשת סברא זו.
[3]*. כך משמע מההקשר שם. יעויין למשל בתחילת הסימן: "תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא… אבל דבר אחד שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה – מותר לקיימו בפסח"
[4] אולם ייתכן שהבנת הט״ז מהווה הסבר אפשרי בדברי הרמב״ם, כי הרמב״ם לא כתב מפורשות את דין "חוזר וניעור" בפסח, אך בכל זאת אסר באכילה תערובת חמץ שלא נועדה לאכילה כגון הטריאק״ה. לכן מסתבר ברמב״ם כדברי הט״ז, שאין לו כעיקרון "חוזר וניעור", אך במעמיד החמיר.
אך כאמור המחבר לא הבין כך הרמב״ם.
[5] תמז, ד ד״ה "ולענין הלכה". וראה שם שביסס חילוקו על דברי הבית יוסף בשם ר׳ ירוחם. ועי׳ בבית יוסף תמב, א ד״ה "ומצאתי כתוב" (עמי שנב בטור השלם) שכבר הביא סברא דומה.
[6] וראיתי ב״יביע אומר" (חלק ב סימן כ, אות ח, יעויין שם) שהביא את הסתירה בדברי השו״ע ואת תירוץ הפרי־חדש, והבין שדברי הט״ז דומים לדברי הפרי חדש. וזה לשונו: "דשאני ההיא גבי תריאק, דאי אפשר בלאו הכי והוה ליה כעין דבר המעמיד …״.
לפי הסבר זה אין כוונת הט״ז לומר שהחמץ הוא דבר המעמיד, אלא כוונתו לומר שמאחר שכך דרכו של מאכל זה להיעשות, אנו מחמירים בו שאינו בטל כמו דבר המעמיד.
[7] שדי חמד, ספר ט, כללי הפוסקים, סימן יג אות ט: "הא דנקטינן דסתם ואח״כ מחלוקת בדברי מרן בשו״ע הלכה כסתם – אינו אלא כשלא הכריע בב״י. אבל כשהכריע בב״י כסתם המחלוקת י״ל דמה ש סתם בשו״ע היינו לומר דיש אופן לסמוך על המיקל בשעת הדחק … ולפי כלל זה יש לישב איזה מקומות שנראה סתירה …״.
[8] לדעת כף החיים בכמה מקומות, כשהמחבר סתם לקולא והביא "יש אומרים" לחומרא, כוונתו שלכתחילה אם אפשר יחששו לחומרת היש אומרים. ראה למשל דבריו בסימן רמו, אות יא: "אבל סברת הר״י ושאר פוסקים כתבה בשם יש אומרים לומר שיש לחוש לזה רק לכתחילה כידוע".
[9] היות החמץ בתריאק״ה יבש מפורש בטור כאן: "כיון שמלוגמא שנסרחה א״צ לבער, כ״ש טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה, שא״צ בער".
[10] ביצה לט,א, ועוד.
[11] למרות שנאסר דרבנן, משום "חמץ שעבר עליו הפסח". יעויין למשל ברמב״ן ב״מלחמות" דף ז,ב מדפי הרי״ף, המציע ש״לא קנס ר׳ שמעון להקל עליו".
[12] רמב״ם הל׳ מאכלות אסורות טו, ט. והובאה מחלוקת הראשונים ברמ״א יו״ד קב, ד.
[13] הסבר זה שמעתי מאמו״ר.
[14] ולתירוץ זה דעתי נוטה בהבנת פשט דברי המחבר.
[15] שם (הובא בהערה 6) אות יז.
[16] עיין מ״ב סי׳ תסז ס״ק סב וס״ק סז. דנים בכך למשל הציץ אליעזר חלק יז סימן כג, והיביע אומר חלק ז או״ח סימן מד (המסיקים שניהם להקל).