על הנוהג למכור חמץ- מכתב לתלמיד

פעמים רבות אמרתי לתלמיד שיש לקיים את מצות העשה מהתורה לבער חמץ, ולא ראוי להערים על מצוה זו בדרך של מכירת חמץ. שאין סיבה שנערים ונפטור עצמנו ממצוה חשובה זו^[1]. ועוד, שתקנת המכירה היתה במקורה רק במקומות בהם אי אפשר לבער את החמץ, דוגמת מפעלי בירה וכיו״ב, ולא בבתים פרטיים.

והנה הראה לי תלמידי רשימת שיעורים של ראש ישיבה חשוב, ומובא שם בשמו בסיכום הדברים "שהמכירה הנהוגה קיום אינה מועילה ואין לה תוקף כלל", "ובמקום איסור לא אמרינן מנהג ישראל דין הוא, וצער גדול שרבים מאחינו בני ישראל עוברים מידי שנה בלי משים על איסורי בל יראה ובל ימצא החמורים".

וזה אשר כתבתי לאותו תלמיד:

הי בניסן תשס״ב

לכבוד י' היקר

השלום והברכה,

קבלתי את מכתבך בענין מכירת חמץ ובו סיכום השיעור של ראש הישיבה.

מענין לקרוא את המקורות בראשונים שעל פיהם אין מקור להיתר מכירת חמץ. החכמתי ותודה רבה. אולם להלכה אין אני מסכים עם המסקנה שכל מי שסמך על המכירה עובר על איסור בל יראה. מראש אגיד שצריך מאד ליזהר לפני שקובעים שעם ישראל, ואף הגדולים שבהם, עברו משך דורות על איסורי תורה. וודאי שצריך לעשות כל מאמץ שלא להוציא לעז על הראשונים. הנני זוכר את מורי ורבי הרב בן־ציון פריימן זצ״ל איך היה מנסה בכל כוחו לתרץ ולהסביר איזה ענין שבמונטרה היה נראה שלא כהלכה (היה זה בדבר מזוזה בכניסה למנהרה בדרך לישיבה). מצד שני ודאי שאין לנו לעשות שקר בנפשנו ולאנוס את האמת, ואם לא מצאנו לימוד זכות עלינו לומר שלא זכינו להבין טעמיהם. ואף שלמעשה על כל חכם לנהוג כפי האמת שלו, יידע שגם אם ברורה לו כשמש צדקתו ייתכן שהגדולים שקדמו אכן כן צדקו בפסקם.

ועכשיו אכתוב מה שנראה לענ״ד בנידון.

לכתחילה נראה שודאי נכון שאדם פרטי לא ישתמש במכירת החמץ בכדי לשמור את החמץ בביתו. וזאת בגלל שאין לנו לחפש הצדקה שלא לקיים מצוות, אלא אדרבה, על כל יהודי להדר בקיום מצוות התורה ולרוץ אחריהן. וראה בגמרא במנחות (דף מא,א) שם אמר מלאך לרב קטינא שלא טוב הוא עושה כשלובש בגדים הפטורים מציצית, והוסיף שבזמן כעס נענשים על כך. וכן הגמרא בברכות (דף לה,ב): "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים: דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר", עיין שם.

וכך תמיד לימדתי לתלמידי — ובטח גם אתה שמעת זאת, כי חזרתי על כך בכל שנה — שלכתחילה על כל אחד לבער את כל חמצו, ואין להשתמש במכירה זו אלא דווקא לדברים שספק רב אם יש בהם איסור חמץ, כמו תרופות ומוצרי קוסמטיקה.

אולם תמיד הוספתי שאין לפקפק על כשרות המכירה, ושאין למחות בבני המשפחה המוכרים את חמצם.

עיקר טענת כבוד ראש הישיבה היא שאין כאן גמירות דעת לא של המוכר ולא של הקונה. אך הדבר כלל אינו ברור. ובדרך כלל ישנה גמירות דעת, הלא היא הרצון שלא לעבור על האיסור החמור של בל יראה ובל ימצא. ובנקודה זו אין כל הבדל בין המכירה הנהוגה כיום ובין המכירה הנהוגה לפנים, שכל מטרתה היא שלא לעבור על האיסור. וכן הקונה יודע שיקנו ממנו אחרי פסח וירויח מן העיסקה, לכן הוא קונה בלב שלם.

נכון הדבר שעיקר דין מכירת חמץ הוא בדברי התוספתא^[2]. והראה ראש הישיבה שעל פי פירושי המאירי, מהר״ם חלואה והריטב״א אין היא מתירה מכירה כשכל כוונתה היא להפקיע את האיסור. אולם אי אפשר לגשת להלכה מהתלמוד והראשונים ולדלג כל הפסיקה בינתיים. והרי המשנה ברורה שפתיו ברור מיללו, וזו לשונו (סימן תמח, ס״ק יז):

ולענין דינא לכתחלה •ודאי צריך להקנות •קבין גמור ומוסכם לכולי עלמא … א^ל פריעפר, אף אם לא מכר אלא •כסף •ל•", או שמכר •אחד משארי קנינים שהזכרנו, ועבר עליו הפסח – מותר. דמאחר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מקנסא דר•נן, ועוד כיון דחמץ לאחר זמן איסורו •לאו הכי אינו •רשותו אלא שעשה הכתו• כאלו היה •רשותו לעבור עליו, •קנין כל דהו סגי. דעל כל פנים מגלי דעתיה דלא ניחא ליה, ואפקיה מרשותו.

מקור חידוש זה של המשנה ברורה הוא בר״ן בתחילת מסכת פסחים, שמסביר שביטול חמץ הוא מטעם הפקר, ועל ידי הביטול הרי החמץ יוצא מרשותו, וכבר אינו עובר עליו מן התורה. ושואל על כך הר״ן: איך אפשר להפקיע בעלות במחשבה בעלמא? ומתרץ שמפני שבין כה אין החמץ שלו, הרי בביטול כל דהו מספיק.

וודאי אפשר להסביר שהתוספתא מתירה הערמה, וכמו שהביא ראש הישיבה בשם אחרונים. אולם נוסיף שפירוש זה הוא הפירוש הפשוט בתוספתא. שהרי מביאה התוספתא שתי אפשרויות להיפטר מהחמץ ולזכות בו אחרי פסח: האחת שימכור את החמץ, והשניה שיתנהו. הניחא מכירה, אפשר לומר שלא היתה בערמה, אלא מכר מכירה גמורה לעולם, ואחר הפסח ניגש אל הגוי ומבקש לקנות חזרה, ובשעת הקניה לא חשב הגוי שהיהודי יעשה כן. אבל בנתינה אי אפשר לומר כן, שהרי אם חשב הגוי שהיהודי נותן לו מתנה גמורה, איך יסכים הגוי לתת זאת חזרה אחרי הפסח?! אלא ודאי שכך היה מוסכם ביניהם מלכתחילה בשתיקה, ולא אמרו זאת בפירוש בשעת הנתינה בכדי לעשות קנין גמור בלי שום תנאי, והכל מבוסס על האמון בין הצדדים. והרי יש כאן הערמה גמורה, אלא שהיא מותרת.

ואוסיף עוד דבר: הפריע לי ניסוחים כגון "הדברים מגיעים לשיא במשנה ברורה שכתב וכוי". יש בביטוי זה כמין לעג על המשנה ברורה שהתיר דבר מצחיק. אפשר לחלוק על כולם, אבל יש להתייחס אליהם ביראת הכבוד. המשנה ברורה לא הקל בשום איסור, אלא חשב שהדבר מותר, וכמו שהסברתי למעלה.

ובנידון דידן, נפלא לראות איך שחכמי הדורות התחשבו במציאות הכלכלית ובקשיים בעסקים, וחיפשו דרך להקל על היהודים בתוך מסגרת ההלכה, ובכך עשו את תורתנו לתורת חיים.

לסיום אזכיר פסק של האגרות משה (או״ח ח״א, סי׳ קמט) בדין מכירת חמץ. הגר״מ פיינשטיין נשאל אם מותר לקנות חמץ אחרי פסח מחנווני שאכן מכר את חמצו, אולם המשיך למוכרו בתוך החג. ומסקנת האג״מ שהחמץ מותר, כיון שלא אכפת לנו מכוונתו וממעשיו של החנווני, ומאחר שמכר את חמצו כדין, על פי הקנינים המועילים, הרי החמץ אינו שלו, ומה שמכר החנווני מהחמץ הרי זה כעין גזלה. עיין שם.

למסקנה, ודאי מן הראוי שלא להשתמש במכירת חמץ, ובמיוחד אחרי שביאר ראש הישיבה את דעותיהם של אותם הראשונים ששוללים את המכירה מכל וכל. אולם אין למחות ביד הסומכים עליו, אין לפוסלו בדיעבד. וכמובן שאין להוציא לעז על מנהגן של ישראל משך מאות בשנים. מנהג מבוסס על התוספתא, הר״ן וגדולי האחרונים שהתירו אותו מדור לדור.

בברכה, שאול דוד

[1] בפסחים דף מח,ב מספר רב יוסף על נשים שנהגו לאפות לפסח בכמויות קטנות על מנת שלא להגיע לידי חימוץ, ועונה לו רבא שזו "חומרא דאתי לידי קולא", שבכך פוטרות עצמם מהפרשת חלה. ומכאן למדנו שאין לאדם לפטור עצמו ממצות עשה בדרכי ערמה.

[2] תוספתא פסחים ב, יב: "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח. ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".