שריפת חמץ

5. החמץ והיצר

נחזור עתה וננסה לפתור את התמיהה הגדולה על שיטת רש"י: הרי לפני זמן איסור החמץ אין כל חובה על האדם להשמיד אותו.

בעל החמץ יכול למכור אותו לגוי, או אף לאכול אותו. מדוע יחייב רבי יהודה את האדם לשרוף את החמץ כאשר הוא עדיין יכול להשתמש בו וליהנות ממנו?!

נראה שרבי יהודה הבין שיש לנו חובה לעשות מעשה חיובי לשרוף את החמץ. הקושי שלנו להבין מצווה זו כי אנו מבינים שחיוב שריפה קשור לאיסור בל יראה ובל ימצא. ולא כן הוא לרבי יהודה. הרי זו מצווה העומדת בפני עצמה, לשרוף את החמץ והרי זה כסמל על החשיבות לדאוג שלא יהיה חמץ בהגיע זמן האיסור.

בנוסף נביא כאן מה שאמרו בעלי מוסר על מצוות שריפת חמץ וזה מבטא שההלכה היא פעמים רבות תרגום מעשי של רעיון עליון בעולם המעשה. כדי להבין את הדבר נעמיק ברעיון העומד בשורש מצוות 'תשביתו' ומתוך כך נבין יותר את שיטת רש"י.

ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצר הרע… והנה לשון 'חמץ' מלשון 'כי יתחמץ לבבי', כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו חז"ל 'החמיץ' כענין שאמרו בכורש 'כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ' וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש (ברכות יז, א) 'גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה' כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור. ואמרו במדרש 'כי הוא ידע יצרנו – אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה'… ועל זה אמרה תורה 'לא יראה ולא ימצא', לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב …לבטלו בלב כנגד המצוות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשורפו כנגד מצוות המעשה, ולומר כל חמירא כנגד מצוות הפה, כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצוות באיסור החמץ… (רבנו בחיי, כד הקמח, פסח, א).

נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה, ושרוף וכלה, וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו, ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואסרוהו בכל שהוא, ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה… כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל… (שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תקמו).

כי החמץ רמז ליצר הרע, כמבואר היטב בדברי הרדב"ז, ונמצא שהרמז של החמץ הוא הפשט, כי כל החומרות האלו לעורר האדם שצריך להתרחק מאוד מאד מהיצר הרע, וחפש בחורי וסדקי חדרי לבבו אם שמץ של דבר נמצא בו, למהר לבערו ולשורפו באש התורה (החיד"א בספרו שמחת הרגל, לימוד א).

החמץ מרמז ליצר הרע ולגאווה המתנפחת. על המזבח אסור להעלות חמץ:

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח (ויקרא ב, יא-יב).

השאור מרמז ליצר הרע, וה'דבש', הפירות המתוקים, מרמזים לתאוות. בבית המקדש, במקום הקדושה, יש להרחיק את היצר הרע ואת התאוות.

אולם עלינו להבחין: מחוץ למקדש החמץ איננו אסור במשך ימות השנה. גם המתיקות איננה שלילית תמיד: אמנם אין להעלות על המזבח פירות אך מחוץ למזבח הם טובים, ואף ה'ביכורים' מובאים מהם (רש"י שם).

בכך יש מסר גדול כיצד להתמודד עם היצר: יצריו של האדם הם חלק אינטגרלי ממנו 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. היצרים מקדמים אותו,

מניעים אותו, ונותנים לו את הדחיפה ליצור ולהתקדם:

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: 'הנה טוב מאד' – זה יצר טוב, 'והנה טוב מאד' – זה יצר רע… שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן (בראשית רבה ט, ז).

האדם צריך לנתב את יצרו, כדי שישמש אותו לדברים טובים

ואהבת את ה' א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע (ברכות נד, א).

רק במקרים מיוחדים וקיצוניים יש להרוג את היצר לגמרי.

ביום הכיפורים אנו שבים בתשובה על מעשים רעים, ובפסח – על מידות מקולקלות. פעמים שיש צורך לבטל כליל את התאוות, שכן הן מפילות את האדם לשאול תחתיות – 'אין ביעור חמץ אלא שריפה'. שתי הדרכים נצרכות בעבודת השם: עלינו לנתב את המידות, אך גם לדעת לבטלם כליל כשיש בכך צורך.

מעתה שיטת רש"י מובנת יותר: לאחר זמן האיסור עלינו להעלים את היצר בכל דרך שהיא, אך לפני זמן איסורו יש לנתב את היצר, כדעת חכמים. אמנם דעת רבי יהודה אינה כך: עלינו לשרוף את החמץ ולבטל את היצר. יש להשבית את הרע לגמרי, ולבטלו כליל.

ישראל קדושים נהגו להחמיר ולשרוף את החמץ בערב הפסח. יש שאף החמירו לקנות חמץ, אם לא נשאר להם חמץ בבית, כדי לקיים את מצוות תשביתו^[7].

ישראל קדושים נוהגים לפעול ולעשות פעולות חשובות כדי שהרע יצא מקרבנו. לשרוף את הכעס והגאווה, ובכך לצאת ממיצרי היצר אל אור הגאולה.