הגיוני משה

ייחודו של קורבן היולדת

לאחר מלאות ימי טהרתה של האשה היולדת, מצווה היא להביא את קרבנה: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. אם אין ידה משגת די שה, אזי אומרת התורה: "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת" (פרק י"ב פסוקים ו', ח').

ולכאורה קשה ומוזר: מדוע דווקא כאן – ביולדת – הקדימה התורה את העולה לחטאת, בעוד שבכל המקרים האחרים בהם מחוייב אדם בזוג קרבנות העוף, מקדים הכתוב את החטאת לעולה?

ונראה להסביר את ההבדל בכך שכל האחרים המחוייבים בקרבן מביאים אותו על־מנת לכפר על חטאם או לתקן פגם ממשי אשר הם אחראים לו. על כן ברור הדבר שקודם־כל עליהם לקיים 'סור מרע', בהבאת החטאת – שלא יהיו כטובל ושרץ בידו – ורק אחר כך יוכלו להביא את עולתם, בבחינת 'ועשה טוב'. ולעומתם, האשה היולדת הן קיימה אך טוב בהביאה לעולם את בנה או בתה, ואם ישנו פגם הטעון תיקון הרי זה רק בגין החטא הקדמון ומטבע הבריאה.

עניינו של קרבן היולדת מכוון אפוא לעתיד, להכנה ולזיכוך דרך חייו של היילוד. כאן סדר הדברים הוא הפוך: ראשית יש לזכך את הנפש ואת המחשבה, באופן שיוכל הילד, עם גידולו, לבוא לידי הכרת החטא, בלומדו את התורה – שזהו עניינו של קרבן העולה – ורק אחר־כך, לאור הנר הטהור של המחשבה, יוכל האדם להתמודד בעולם המעשה ולתקן את כל פגמיו, שזהו עניינו של קרבן החטאת.

ואמנם, מסבירים חז"ל שגם בקרבן היולדת, בפועל, קודמת הקרבת החטאת להקרבת העולה, כדברי רש"י (לפסוק ח', על־פי דברי הגמרא בזבחים דף צ' עמ' א'): "אחד לעולה ואחד לחטאת – לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל הקרבת חטאת קודם לעולה". פירוש המונח "למקראה", על־פי רש"י (במסכת זבחים שם), הוא בחיוב לקרוא בתורה תחילה את ציווי העולה, אך לבצע תחילה את הקרבת החטאת; (ועל־פי הרב חיים מבעלי התוספות, יש לפרש אחרת: "להקדישה תחילה, שיקדיש העולה קודם החטאת, אבל להקריב – חטאת קודמת").

מכל־מקום ההסבר הוא ש"למקראה" מכוון באמת לרובד המחשבתי, ובמישור זה, קרבן העולה – מטהר הרהורי הלב – הוא הקודם, ועולה היא במחשבה תחילה, ואילו במישור המעשי – בקיום 'סוף המעשה' – נעשית החטאת ראשונה.