הגיוני משה

טומאת הנידה והיטהרותה – קדושת הזיווג

טומאת האשה הנידה, אשר מצווים אנו בפרשתנו לפרוש ממנה – בין יתר דיני הטומאות היוצאות מגופו של אדם – הינה הטומאה היחידה הבאה מכח הטבע. בניגוד לטומאות האחרות הנובעות מחולי או מפגם, הרי שכל אשה שאיננה הרה, תיטמא בטומאת הנידה מדי חודש, בווסת קבוע.

ואמנם, דין מיוחד יש לה, לטומאת הנידה. המשמעות המעשית של כל הטומאות האחרות – בין הללו היוצאות מגופו של אדם ובין טומאת מת, טומאת שרץ ונבלה – מתבטאת בענייני איסור אכילת קודשים ובאיסור הכניסה למקדש (ולתחומי קודש שונים מסביב לו). משחרב המקדש – ועד אשר ייבנה – איבדו הלכות הטומאות הללו את רוב נפקותן המעשית.

טומאת הנידה הינה היחידה היוצאת מן הכלל הזה, שהרי – מעצם טבע הבריאה – איש נשוי נפרד ממגע עם אשתו בגין טומאה זו (לאחר הוספת ימי־איסור כתקנת חכמים) כמעט מחצית מכל חודש.

עלינו להבין אפוא את הגיונה של תורה: ביאת האיש אל אשתו, והחיבור ביניהם, הינם ממש ככניסה אל המקדש. הגיון קודש זה רחוק הוא מאד מן המחשבה – הנפוצה בין הנוצרים – כי המשגל הוא דבר נתעב. אדרבא, היהדות רואה בו דבר שבקדושה, המחייב הכנה וטהרה מיוחדת; ועל־כן אשה בטומאת נידתה אסורה להיכנס למקדשה־שלה, היינו לייחודה עם בעלה, ואף הוא אסור בגישה אל רעייתו המקודשת לו.

הנה כך גם נאמר במאמר 'איגרת הקודש' המיוחס לרמב"ן: "ודע… כי חיבור זה (של אדם עם אשתו) הוא עניין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הראויה. ואל יחשוב האדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה מזה, כי החיבור נקרא 'ידיעה'… כאמרו: 'וידע אלקנה את חנה אשתו'… שאילו לא יהיה בדבר קדושה גדולה לא יהיו קורין לחיבור ידיעה".

הטבילה אשר טובלת האשה עם טהרתה, כאשר מתקדשת היא מטומאתה בשובה אל בעלה, הינה אפוא אותה טבילה הנדרשת על־מנת לבוא אל המקדש. כי חיבור האדם אל הקודש במקדש, כמוהו כחיבור הקודש של האיש אל אשתו, והתורה רואה בו עניין של קדושה עילאית.

ואולם, עוד מוטל עלינו להבין מהו מקורה הפנימי של טומאת הנידה, ולשם כך ניתן את דעתנו לחקור מהו מקור הדימום החודשי.

ובכן, מדי חודש בחודשו נפתח פתח הביוץ ברחמי אשה, והיא מוכנה אז לקלוט את זרע האיש. אם מתרחש המגע המיני באותו הזמן המיוחד והראוי, וזרע הגבר נקלט ומפרה את ביצית האשה, אזי מתהווה ההתחלה של יצירת העובר, תחילתם של חיים חדשים. ולעומת זאת, אם אין מגע מיני באותה התקופה, ואין מפגש מפרה בין זרעו של האיש לביצית האשה, אזי נדחית הביצית – יחד עם מצע הרקמה שלה – מכותלי הרחם, וחריגתה אל מחוץ לגוף היא הגורמת לדימום במשך כמה ימים.

נמצא שהדימום הוא אות להמתת פוטנציאל החיים, שכבר עמד מוכן ליצירת בן אנוש, לו־רק פגש זרע האב את ביצית האם בחלל הרחם במועד הביוץ.

המגע המיני בין האיש לאשתו אמור לבטא חיות, נביטה ויצירה ולא מיתה וקמילה. כך רואה היהדות את חיי האישות: חיים של יצירה ובניין, חיים של אהבה וחיים של קדושה. ולכן אמרה תורה כי לא ראוי ולא יאות שיותר מגע מיני בין איש לאשתו בזמן ובמקום שביצית האשה חורגת מחיים למיתה, ואובדת מן העולם. יש להמתין אפוא, ולחכות לחידוש החיים בחודש הבא.

ובהקשר זה ניתן לבאר גם מדוע פטורות הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן: לאנשים ניתנו כמה־וכמה מצוות המלוות את מהלכו של הזמן על־מנת לקדשו, שכן החיים עם מהלכו והתפתחותו של הזמן, תוך ציון ועיגון מועדיו המיוחדים במצוות התורה, הם חיים המשתלבים וממשיכים את בריאת העולם. ואילו האישה איננה זקוקה לבטא את הקשר והשילוב עם מהלך הזמן במעשים חיצוניים ובמצוות מיוחדות. היא חובקת בתוך חביון גופה, מעצם טבעה, את סוד הזמן העילאי – "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (ט"ו כ"ח) – ובספירתה זו מקדשת היא את הזמן ומועדיו בעצמה ובגופה, בריתמוס של מחזור החידוש בבריאה, כחידוש הלבנה וקידושי החודשים.