הגיוני משה

"שובה ישראל" ו"שובו אל ד'"-שתי בחינותיה של תשובה
עד ד' – עליית האדם בשובו אל מקורו
בין אדם לבין קין: אהבה לעומת יראה, שאיפת עתיד לעומת תיקון עבר
תשובתו של אלעזר בן דורדיא ובכיו של רבנו הקדוש

"שובה ישראל" ו"שובו אל ד'" שתי בחינותיה של תשובה

הנה קורא אלינו הנביא הושע – בפסוקי ההפטרה אשר אנו קוראים בשבת זו – "שובה ישראל עד ד' א־להיך כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ד', אימרו אליו: כל תישא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" (פרק י"ד ב'־ג').

הנביא מדבר אפוא עימנו על שתי בחינות של תשובה. ברישא: 'שובה ישראל עד ד' א־להיך'; ובסיפא: 'ושובו אל ד" – ועלינו לעיין ולהבחין בין שתי הבחינות הללו.

הרמב״ם, בהלכות תשובה (בפרק בי הלכות בי ו־ד׳), בהשיבו לשאלה "מה היא התשובה?", כותב תחילה "שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", אך מוסיף ומרחיב עוד: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם… ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו – כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים – ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה…". הווה אומר כי לא רק על המעשה הרע המדוייק חייב האדם לשוב, כי־אם גם על המידות הנשחתות אשר היה אדוק בהן. ותשובה זו – מן המידות הרעות – הריהי בוודאי קשה יותר מן התשובה הראשונה, מן המעשה הספציפי, שהרי מידותיו הרעות של אדם – לאחר שנשתרשו בו – נעשות לו לטבע.

אלה הן אפוא שתי בחינות התשובה: האחת היא חזרה מן המעשה הרע המסוים, והשניה היא זיכוך מחדש של האופי הכולל, מן הסיאוב־בחטאים עד לטהרה לפני די.

משל למה הדבר דומה? לשני תבשילים שהקדיחו; האחד על־ידי ריבוי מלח והשני על־ידי שנשרף ונדבק בשולי הקדרה. את התבשיל הראשון די אם נשפוך,

שהרי לא קלטה הקדירה את טעם התבשיל, ולאחר הדחתה שוב נוכל לבשל בה תבשיל חדש. מה־שאין־כן בתבשיל השני, שנדבק והשחיר את כל פנים הקדירה, וכולה קלטה את טעם החריכה; כאן לא די בזה שיישפך התבשיל, כי הטעם הקלוקל ישוב וייספג גם בתבשיל הבא שיבושל בקדירה הזאת. כאן נחוץ אפוא ניקוי ושפשוף יסודי של כל דפנות הקדירה ושוליה, עד שלא יישאר בה שום שמץ־ממשות – ואף לא שארית ריח – של התבשיל שנשרף.

וכך הם הדברים בנמשל, בשני מיני התשובה:

בתשובה על המעשים אשר חטא בהם האדם, דיו בחרטה גמורה על אשר עשה, וכבר נגמרה תשובתו בזה. כי בחרטתו הוא הכיר את רוע דרכו – ויש בכך די כדי למנוע בעדו מלחזור על אותו מעשה, כי מדוע ישוב על קיאו מאחר שנתברר לו הפסול במעשהו? לכך כיוון הרמב"ם בכותבו (שם, בהלכה ב') כי: "יתנחם על שעבר (עבירה) שנאמר: 'כי אחרי שובי ניחמתי', ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ואילו תשובתו של אדם שדבק במידות רעות, הריהי כניקוי הכלי מן התבשיל שנשרף. אז, אין די בחרטה – ולו־גם תהא זו גמורה ומוחלטת – כי על האיש למרק היטב את חדרי לבבו, ביגיעה רבה, עד שיזכך מידותיו וייתעלה לרמה מוסרית חדשה וזכה, כזאת אשר לא תצמיח כלל חטאים, לא אלה ולא אחרים.

עתה נשוב לנבואתו של הושע. באומרו: "שובה ישראל עד ד' א־להיך כי כשלת בעוונך", מכוון הוא לאותן העבירות התלויות במעשה; אם נכשלת – אומר הוא – קיים נא את בחינת 'שובה', בחרטה ובהכרה שאמנם 'כשלת בעוונך'; משעה שאמנם תצליח בכך, חזקה שלא תשוב עוד לכסלך, כי מדוע תחזור ותעשה מעשה אשר אתה עצמך מכיר בכך כי נכשלת בו. ואילו כאשר אומר הנביא: "קחו עמכם דברים ושובו אל ד'", הריהו מכוון לבחינה השניה, לתשובה הרוחנית מן המידות הרעות אשר דבקו בנפש האדם. כאן נדרשת, כאמור, יגיעה ממושכת: "קחו עמכם דברים", והגיתם בהם יומם ולילה, עד אשר תדעו ותרגישו כי כבר סרה מעליכם הרוח הרעה, ואז פתוח בפניכם השער: "ושובו אל ד' ".

ואולם, עלינו להבחין גם בחלוקה אחרת – ושונה מקודמתה – בין שתי בחינות התשובה; ההבדל האחר ביניהן רמוז במילות הנביא: "עד ד' ", לעומת "אל ד' ".

כאמור, בראש הפסוק מכוון הנביא אל התשובה ממעשי החטא עצמם. כאן התשובה היא "עד" ד', מפני שהרי אין מדובר בחטא בודד אלא בסידרה של מעשים פסולים, אשר התשובה מהם נעשית צעד־צעד ובהדרגה. כאשר מקבל עליו האדם בלב שלם לשוב מחטא אחד, הרי התקרב בכך צעד אחד בדרך העולה "עד" ד'. גם־אם עולה האדם בדרך הזאת לאיטו, הרי אם קיבל עליו בכל־לבו שלא לעבור עוד אותה עבירה, הרי גם הקב"ה כביכול נענה ובא לקראתו, בהעניקו לו מעין 'אשראי' של חזקת כשרות, שימשיך וישוב גם מעבירותיו האחרות ושלא ישוב עוד לכיסלה.

ולעומת זאת, בבחינה השניה של תשובה, במירוק המידות – הגם שאמנם תשובה עמוקה היא, נרחבת ומקפת־כל – נתבעת מן האדם מיידיות של החלטה, באופן שאין לדבר כאן על 'אשראי' כלשהו. כי ממאי נפשך: אם אמנם בא האדם להיטהר ממידותיו הרעות, אדרבא: יעשה זאת באחת! בעוד אשר בבחינה הראשונה – בתשובה מן המעשים – יש להמתין עד שיבוא מעשה לידו ויעמוד במבחן, ולכך נדרש משך של זמן, הרי כאן המבחן הוא מיידי, כי מי מעכב בעדו?

אמור מעתה כי בבחינה השניה מקיים האדם 'פיתחו לי פתח' – ולו־גם פתח זעיר – ואז נענה לו הקב"ה ביד רחבה. הנה כך אמרו חז"ל בפסיקתא דרב כהנא (פרשה כ"ד י"ב): "גדול כוחה של תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמר רבי יוסה: כתיב 'פתחי לי', אמר הקב"ה: פתחי לי פתח כחרירה של מחט ואני פותח לכם פתח שיהיו אהליות וכצוצריות נכנסים בו. רבי תנחומא בשם רבי חנינה:… עשה תשובה כהרף עין, ודעו כי אני ד' ".

ובכן, יש קונה עולמו בשעה אחת – וזוהי השעה בה מתייצב האדם בתשובה רוחנית כוללת, ואז בא הוא בבת־אחת, במעין דילוג, "אל" ד', ועומד הוא במחיצתו ממש, כי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות ל"ד עמ' ב', ורמב"ם בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ב').