הגיוני משה

גאולת ישראל: בחינת יום ובחינת לילה – לבירור מחלוקתם של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים

תמצית סיפור ההתכנסות והדיון אשר מובאים בהגדה – באותו ליל־פסח בבני ברק – מובאת במשנה (במסכת ברכות פרק א' משנה ה'), וזו לשונה:

"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא; שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח".

הזכרה זו של יציאת־מצרים בלילה, הריהי הפרשה השלישית בקריאת־שמע, פרשת ציצית, וזוהי לשון הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א' ג') בפוסקו את ההלכה: "אף־על־פי שאין מצוות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'".

ובכן, עלינו להבין את הגיונו של רבי אלעזר בן עזריה, אשר כשלעצמו בטוח היה מלכתחילה שחובה להזכיר את יציאת־מצרים גם בלילה, אלא שלא מצא לכך סמך בכתובים, עד שדרשה בן זומא. מנגד, עלינו לנסות להבין את הגיונם של חכמים המתנגדים להזכרה בלילה – ודוחים לכן את דרשת בן־זומא – תוך שדורשים הם את הריבוי 'כל' הכתוב בפסוק, כמכוון לעתיד, לימות המשיח, ולא להזכרה בלילות כדעת בן זומא.

נבחן אפוא מה קרה ביום ט"ו בניסן, ומה אירע בלילה שקדם לו. באותו לילה מתו כל בכורי מצרים, כדבר ד' ביד משה (שמות י"א ד'־ח'): "ויאמר משה, כה אמר ד': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים… וירדו כל עבדיך אלה אלי, והשתחוו לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגליך". ואילו ביום המחרת יצאו בני ישראל ממצרים בפועל, ככתוב (שמות י"ב נ"א): "ויהי בעצם היום הזה הוציא ד' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".

הלילה בו הוכו המצרים היה הכנה לגאולת היום. בלילה הוכו המצרים, כדי שלמחרת יוכלו בני ישראל לצאת באין מפריע וביד רמה. ניתן אם־כן להסביר ששורש מחלוקתם של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים נעוץ בשאלה האם ההכנה כלולה בגאולה, והאם ראוי להודות ולשבח על מפלת האוייבים או רק על ישועתם של בני ישראל עצמם.

רבי אלעזר בן עזריה סבור שכשם שקיימת המצווה לזכור את מלחמת עמלק כנגדנו ואת נצחוננו עליו, כך חובה עלינו גם לספר את סיפור ליל היציאה ממצרים, היינו לזכור ולשנן לבנינו את קשי שיעבודנו במצרים, את כל גזירותיהם, ואת אשר התעלל בהם הקב"ה עד כניעתם. מנגד, סבורים חכמים שאין להלל ולשיר על מפלת האוייבים, אלא רק על הצלת ישראל אשר אירעה לאור היום. הלילה, ליל שימורים הוא לד', כביכול שמורים אירועיו באפילה רק בין הקב"ה לישראל, בצינעה, ואילו השירה הגדולה תתבטא רק בימות המשיח, כאשר לא יהא כבר צורך ללחום באוייבים ביד קשה כדי לחלץ את ישראל מן הגלות בקרבם, אלא יקויים חזון הנביא צפניה (ג' ט'): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ד' לעובדו שכם אחד".

ואולם, רבי אלעזר בן עזריה יודע שליל הגלות הינו תנאי הכרחי לשחר הגאולה, ובלא חשכת הלילה לא יוכל לעלות ולזרוח אור היום. כך גם דרשו חז"ל, שהלילה של הגזירות והמכות – "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו י"ג) – הוא המסומל בליל מכת הבכורות. על אותו הלילה נאמר בברית בין הבתרים (שם פסוק י"ב): "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו", כי העלטה הינה שלב מקדים לישועה שלאחריה (שם, פסוקים י"ד ט"ז): "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול… ודור רביעי ישובו הנה" (ר' מכילתא דרשב"י לפרק י"ב פסוק מ', וילקוט־שמעוני לפרשת בא רמז ר"י).

מידה זו של שמחה גם על הצער – ואף בשעת הפורענות ממש – היא מידתו של רבי עקיבא, אשר מצאנוהו משחק בשעה שראה שועל יוצא מן המקדש החרב, כי בבטחונו העצום ראה בכך אות־שמחה להתקיימותן לבסוף של נבואות הנחמה, כשם שנתקיימו נבואות החורבן. חבריו שהיו עמו אז – ובהם רבי אלעזר בן עזריה – אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר!" (ר' איכה רבה ה' י"ח). נראה אפוא שרבי אלעזר בן עזריה דבק במידת רבי עקיבא; ואולם, חכמים גורסים כי אין זו יכולה להיות דרך לרבים – לאו כל אדם כרבי עקיבא – ועלינו לקבוע הלל והודאה רק כאשר הכל מרגישים ורואים בחוש את אור יום הישועה.

אליבא דרבי אלעזר בן עזריה מובנת היטב מצוות אכילת המרור, הקובעת ברכה לעצמה. כי מרירות הגלות וקשי השיעבוד הריהם, כאמור, רכיב הכרחי בגאולה, עד־כדי־כך שאין הישועה ניכרת ומורגשת מבלעדי העבדות הנוראה שקדמה לה, ואשר מתוכה יצאנו כאשר שמע הקב"ה את צעקתנו. כך מתפרש הכתוב (קוהלת ב' י"ג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", היינו שאור הגאולה ניכר רק משום שקדם לו חושך־השיעבוד, כשם שניתן לעמוד על מעלת החוכמה רק בהשוואתה אל ההיפך־ממנה. על־כן עומדות יחדיו כל שלוש המצוות: מצוות הפסח מזכירה את פסיחתו של הקב"ה על בתי ישראל בנוגפו את מצרים, היינו את הבירור הסופי לקראת היציאה; מצוות המצה מזכירה את עצם היציאה, בחיפזון עד שלא יכלו להתמהמה; ומצוות המרור מזכירה את ההכנה הממושכת על דרך השלילה, ההכנה שהיא בבחינת לילה. כל שלושתן מחייבות, גם לחוד וגם ביחד, ומכאן מנהגו של הלל הזקן שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחדיו.

ולבסוף, יש להבין את נקודת מחלוקתם של רבי אלעזר בן עזריה וחכמים ביחס לגאולה העתידה, בימות המשיח.

הגמרא במסכת ברכות (י"ב עמ' ב') מספרת על תמיהתו של רבי אלעזר בן עזריה כלפי חכמים: "וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלוא כבר נאמר: 'הנה ימים באים נאום ד' ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'!" על כך השיבו לו חכמים: "לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא (הגאולה מ)שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".

הווה אומר כי לדידם של חכמים עולם כמנהגו ינהג גם להבא, והעויינות של גויים וממלכות כלפי ישראל תיוותר בעינה גם בעתיד; אך מכיוון שניגאל מכל צרינו – אף־על־פי־כן – הרי שראוי כי תיקבע הודיה על גאולת מצרים גם בימות המשיח, כי יתברר שהיתה זו, מלכתחילה, אם כל הגאולות. ולעומתם, רבי אלעזר בן עזריה סובר שאין כל דמיון בין ימינו אלה לימות המשיח. 'העולם הזה' דומה ללילה, וימות המשיח הם כיום, אשר יסורו ממנו כל הצללים. על כן עניינה של הזכרת יציאת מצרים הוא רק לעת־עתה – בין ביום ובין בלילה – בעוד ידם של הגויים תקיפה, ועלינו להודות על הצלתנו מידם. אך לעתיד לבוא תתחדש בעולם הרמוניה שלימה בין ישראל לעמים, וכולם יחד יעבדו את ד', שכם אחד, עד שלא יהא עוד שום צורך להזכיר את יציאת מצרים, לא את השיעבוד וגם לא את הפורקן. כי באור היום החדש – יום לאין לילה – ינוסו כל הצללים, לעת אשר יקויימו דברי הנביא זכריה (ח' כ"ב־כ"ג): "ובאו עמים רבים וגויים עצומים לבקש את ד' צבאות בירושלים… בימים ההמה, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו א־להים עמכם".