הגיוני משה

(על־פי המאמר במקורו, המובא כאן ערוך, נערכו גם הדברים שנכתבו ב׳קול מהיכל', בטאון ישיבת ההסדר 'היכל אליהו', חוברת א')

ישנם הסבורים שאין לו לקב״ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. על פי האימרה הזאת מתווים הם את מעגל חייהם, ומדמים שכל הישות הרוחשת מחוץ לכותלי בית המדרש אינה אלא מציאות מדומה, וטוב לו לאדם שיסיר ממנה את עיניו.

גם בקרב המחייבים מיזוג תורה עם דרך ארץ, ישנה קשת רחבה של דיעות. ישנם מתירים 'בדיעבד' – רק מחוסר ברירה, מחובת השעה ומהכרת הצורך – אך לדעתם, האיש המצליח לפרוש מהבלי עולם־הזה, קדוש ייאמר לו; וישנם המחייבים גם לכתחילה, בעקבות הרמב״ם, אבל בתנאי שתהא דרך־הארץ רק כמשרתת וטפלה ללימוד תורה, בבחינת "רקחות וטבחות". עם זאת, ניתן לקבוע שלרובם של המסכימים למיזוג תורה עם דרך ארץ, חיפוש ומציאת ה'היתר' נעשים בדיעבד, כאילוץ, וההיתר נובע רק מן ההכרה שההימנעות ממיזוג כלשהו תגרום לנזק רב יותר מנזקו של המיזוג.

ואולם, כשלעצמי, הנני רואה בגישה המבטלת את היצירה – ואשר לדידה מכלול הבריאה הוא דבר חול מגושם – כמעט מעין כפירה. כי הלוא העולם ומלואו יצירתו של הקב״ה הוא, השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״. מי אשר יצר שמים וארץ וכל צבאם – "אשר ברא א-להים לעשות" – הוא־הוא שגם ציווה אותנו 'לעשות', לשכלל ולהשלים את הבריאה, ואיך נבוא אנחנו, המצווים, לבטל את עניינה ואת ערכה של מצוות ד' בידיים? יש לומר אפוא שמקור הדיעה המפרידה בין הבורא לבריאתו – לא בכרם בית ישראל הוא, אלא בפילוסופיה נוכרית וזרה.

והיאך נעשית חובתו זו של האדם לשכלל את הבריאה? הווה אומר, כי השכלול נבנה על־ידי נטיעת הקדושה במכלול ההוויה. כי זהו אמנם ההבדל שבין קודש לחול: הקודש הוא כל אשר טבע בו הקב"ה את קודשו, כבר מיצירתו – (וממילא יובן שאין האדם יכול לקדשו, שכבר הוא מקודש ועומד) – ואילו החול הוא כל שדה המציאות אשר ניתן לאדם לקדש ולהקדיש במאמצו ובמעשיו.

צא וראה את המיזוג בין גשם ורוח, היאך עומד הוא ביסוד הכל:

האדם – יצירת הפלא של נזר הבריאה – מזוג מגשם גולם־גופו עם הרוח אשר נפח באפיו א־ל עליון. הנה כך הפליא לפרש הרמב"ן, בשם רבי יוסף הקמחי, את דבר ד' "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו":

"אמר (הקב"ה) באדם 'נעשה', כלומר: אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה – כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב: 'וייצר ד' א־להים את האדם עפר מן האדמה' – ויתן הוא יתברך (את) הרוח מפי עליון, כדכתיב: 'ויפח באפיו נשמת חיים'. ואמר: 'בצלמנו כדמותנו', כי יידמה (האדם) לשניהם: במתכונת גופו (ידמה) לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים, ש)הרוח( אינה גוף ולא תמות".

ומשנברא האדם בהרכבה המופלאה הזאת בין ארץ ושמים, הרי – מיניה וביה – הוא קיבל את הכח, ונטל את תפקיד הגילוי שכל הבריאה כולה הריהי גשם ורוח אשר קרא עליהם ד' כי יעמדו יחדיו.

עיקרו של הגילוי הזה נעשה במשכן ובמקדש, שהוא מקום שכינת א־ל עליון בתחתונים, ומוקד השראת הנשמה הא־להית בכל נפש אדם ובכל רוחבו של עולם. אך פעולת כל איש – כל ימות השנה – נעשית בביתו, בשדהו, במסחרו ובעבודתו. בכל התחומים מצווה הוא לגלות את הנשמה העליונה השורה בעולם ומחיה אותו תדיר. לכך ניתנו לו, לאדם, כל תרי"ג המצוות, כי בכל יום ובכל איבר – ובכל מכמני החיים – מצווה הוא לקיים ולבטא במעשיו את הקשר ואת ההרכבה שבין רצון ד' – נשמת־החיים – לבין מכלול הגוף והחומר, ככל צורכי היחיד והכלל.

אלמלא דמסתפינא – ואילו זכיתי לעמוד במחיצתו של רבי שמעון בר יוחאי – דומני שהייתי משיב לו תשובה, בשעה ששאל (כמובא במסכת ברכות דף ל"ה עמ' ב'): "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?"

כך היתה אז תשובתי: ואם ישב כל אדם במערה, ויתעלה בלימוד, תורת המעשה – תרי"ג המצוות המתקיימות דווקא בחריש ובקציר – מה תהא עליה?

כי הן זהו הדבר שנתגלה ליעקב אבינו, בצאתו לגלותו בפדן ארם, כאשר ראה בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי א־להים עולים ויורדים בו. אם מתחילה הם עולים, משמע שיסוד הקדושה נמצא דווקא כאן, למטה, ועל־כך התפלא יעקב "ואנכי לא ידעתי" – ומכאן הוא למד – ש "אכן יש ד' במקום הזה". מעתה יהיו אפוא כל חיי ישראל על־דעת הגילוי הזה, התגלות השכינה למטה בארץ, בארציות, בכל רוחבם של חיי המעשה.

אל יחשוב אדם, שזוהי 'קולא' ליהנות מן החיים; אדרבא, זוהי חומרא רבתי, שכן כל ההנאה ועושר חיי המעשה חייבים להיות על טהרת הקודש. קל יחסית להיסגר, לשבת רק בתוך ד' אמות של תורה, ולהינזר ממלואם של החיים. אין אלה חיים של תורה, אלא חיים של צמצום. על־פי התורה, עלינו ליהנות מן החיים, ובכל־זאת לקדשם. עלינו לברך מאה ברכות בכל יום, כדרשת חז"ל על הכתוב "מה ד' א־להיך שואל מעמך" (ר' מסכת מנחות דף מ"ג עמ' ב'), עלינו להתבשם מלבלוב אילנות הפרי, ולברך: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

זהו אפוא האתגר של מיזוג תורה עם דרך ארץ, בהיות האדם מעורב ופעיל בכל חלקי החיים. כפל חשיבות ומשמעות נודע לשילוב הזה בארץ ישראל, מפני שרק בכוחו נוכל לבנות כראוי את הארץ, בחקלאות, במדע, בצבא ובכל תחומי היצירה. אין אלה חיים של פשרה, אלא חיים של שלימות ברוחה של תורה, וזהו האתגר האמיתי אשר מציב בפנינו הכתוב (דברים י' י"ב): "ועתה ישראל מה ד' א־להיך שואל מעמך".

רק בחיים המלאים נשיב את התשובה הראויה, כרצון ד' מאיתנו.