הגיוני משה

ב"ה, י"ט שבט תשנ"ז

לידידי הרב דניאל שליט"א

הרבה תודות בעד מכתבך שקיבלתי לפני כמה ימים, ומאד שמחתי בו ונהניתי לקרוא אותו, ולא רק למרות דברי התגובה שלך לעמדתי, אלא בגללם, ונראים בהם דברי מחשבה עמוקים, דברים של עמדה מוסרית גבוהה, השקפתך בחיים הניצבה איתן על קו היושר.

וכמה משמח לראות, שלמרות הבדלי הגישה העמוקים שאתה רואה בינינו, נשארת לי ידיד נאמן, וזוכר בנאמנות את הימים הראשונים של כניסתך לעולם התורה, בישיבתנו במונטרה. וכמובן, 'כמים הפנים לפנים', גם אני נשארתי ונשאר לך ידיד נאמן, מלא התפעלות על התפתחותך הגאונית, ועל מחשבתך הטהורה.

והנה, עם ההבנה להבדלי הגישות בינינו, ישנו דבר אחד במכתבך שהנני מתקשה להבין. במכתבך הנך כותב – כאילו מתנצל – שלא עלית לארץ מתוך גישה רגשית או תורנית, רק ככה כדי ללמוד וללמד. והנני נזכר בעובדה, שנתיים אחרי שעליתי ארצה, חזרתי למונטרה ליומיים כדי לסדר דברים, וברחוב פגש בי איזה גוי תושב העיר, ונתן לי שלום חם מאד, ואמר שהוא, ואתו הרבה מתושבי העיר, מצטערים על עוזבנו את מונטרה, "הלא איתנו גדלת, והיית אחד מאיתנו, ולמדנו לכבד אותך ואת יהדותך" וכו' וכו', וסיים דבריו באומרו: "אבל אני מבין אותך, הלוא חזרת למקומך…".

הגוי הבין, שעליית יהודי לארץ ישראל, גם אם גודל משך שבעים שנה בארץ נכריה, ונהנה מיחסים מצויינים בעירו, הוא גר בארץ זרה, ועליה לארץ ישראל היא חזרה למקומו ולארצו.

והנה, לפי מה שיוצא מכל מכתבך ומטענותיך, ישנו מרחק אדיר בינינו, בין גישותינו והשקפותינו. כנראה שהשקפתך היא בעיקר השקפה הומניסטית, אוניברסלית, ושלי השקפה תורנית. בשבילך, קרבתך ואהבתך לעם ישראל היא בעיקר קירבה הומניסטית, ואילו אצלי – קרבתי לאומות נובעת מהשקפה תורנית. הן בישיבה עם תלמידים, והן במאמרים רבים, הנני עומד על הפתגם הנפלא של רבי עקיבא כי "חביב אדם שנברא בצלם" – (שאין מעלתו מכח עצמו אלא מצלם א־להים הנישא על־ידו) – ומעניינים דברי הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה הזאת והבאה אחריה, "ראויים הם הדברים להיאמר על־ידי התנא הגדול רבי עקיבא".

וכן גישתי לארץ ישראל איננה נובעת מהיותי ציוני אלא מהיותי יהודי.

פעם הוזמנתי לנאום בציריך בכנס של חמשים שנה למזרחי, ואמרתי אז, כי אני מתנגד לאימרה של 'שלושת העיקרים': תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. כי לפי דעתי ארץ ישראל היא חלק אינטגרלי מתורת ישראל – כשם שאי אפשר לומר: תורת ישראל, עם ישראל ושמע ישראל. כן, גם אהבת ארץ ישראל, ואהבת הבריות, נובעות מתורת ישראל, והגישה של אהבת כל אדם, איננה גישה נפרדת – איזה צו עליון – אלא נובעת היא מן הצו הא־להי. אשר־ על־כן, ואני חוזר ומדגיש זאת בכל השיעורים, חובה גדולה היא לכבד כל אדם, ואיסור גמור הוא לעשות עוול כלשהו למי שאינו יהודי.

שמעתי פעם בשם החזון איש זצ"ל שהוא לא כל כך אוהב את "בעלי המוסר" מפני שכאשר הם רוצים לבטא חשיבות לאיזה עניין – פעם זה "לימוד התורה" פעם זה "מידות טובות" או כאלה וכאלה – הם עושים מאותו דבר עניין עליון, ומעניקים לו חשיבות עליונה, עד שכביכול מבטל הדבר המדובר את כל הדברים האחרים.

הלוא מפני זה ניתנה לנו התורה, כדי שנוכל ליישר את קו החשיבה שלנו על־פי אמות המידה של התורה. כידוע, לפעמים ההבדל בין היות הדבר מצווה גדולה, או להיפך: עבירה גדולה, הוא כחוט השערה. ומארבעה שנכנסו לפרדס, האחד הציץ ונפגע, והאחר נכנס בשלום ויצא בשלום. וכך – מרוב חסידות הומניסטית, שאיננה נובעת מערכי התורה, נוכל ליצור גישות המנוגדות לדעת תורה.

אתה כותב שבהיותך בישיבה לא שמעת אף פעם איזו מילה של 'מולדת' וכדומה, כי לולא כן לא היית נשאר בישיבה, כי כל־כך היתה דעתך נחרצת בדבר זה. קשה לי להאמין, שכבר בהיותך בן שבע עשרה, בראשית לימודי התורה שלך, כבר היית נחרץ בדעותיך כל־כך, עד שלא היית אפילו מסוגל לתת אוזן להקשיב לדעות אחרות, וכמאמר הנביא: "ובית ישראל לא יאבו לשמוע אליך, כי אינם אובים לשמוע אלי, כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה" (יחזקאל ג', ז'). הנה, הזיכרון שלי כבר נחלש, ואני לא זוכר היום מה אמרתי אז בישיבה; כמובן שעיקר הלימוד בישיבה היה בעיסוק בתורה, גמרא והשקפה של מוסר ואהבת בני אדם, ואולי האידיאולוגיה של ה'מולדת' לא באה כל־כך לידי ביטוי. מצד שני, יכול אני להעיד בעצמי, כי אהבת ציון לא נתחדשה אצלי באיחור זמן, כי מעת ילדותי חונכתי בזה על־ידי אבי־מורי זצ"ל, שהוא – הגם שהיה שייך למחנה של אגודת ישראל – היה שם פעיל, כמעט מן היחידים, במאבק למען ארץ ישראל.

הנה בישיבתנו, נחגג יום ירושלים הראשון, שנה אחרי שחרורה, ברוב פאר, ומירושלים בא במיוחד הראשון לציון, הרב הגאון יצחק נסים זצ"ל. חמש־מאות איש השתתפו, אנשים שבאו מכל שווייץ להתייחד עימנו בשבח והודיה, ורק החרדים צעקו נגד זה!.. ובכל שנה ושנה חגגנו, ואנו חוגגים, את היום הזה בהלל בברכה, ובהודיה להשם, כך שקשה לי להבין את קביעתך, שבישיבה לא דובר על כך.

ואני הייתי מאז ומתמיד מן הבולטים בקרב הרבנים בכתיבה ובפרסום; התכתבתי עם רבנים, פרסמתי מאמרים רבים, ולפעמים נתן הדבר מקום לפולמוס נגדי. אמנם, תמיד הנני מבסס את כל המאמרים וההשקפות שלי על דברי תורה וחז"ל, בלי שום פולמוס אישי. ונדמה לי, שלדברי היה הד גדול – על־אף שאינני חושב שהיתה להם השפעה מעשית בפוליטיקה הישראלית – אך על־כל־פנים הם חיזקו את המאמינים.

בשבילי, תחיית מדינת ישראל, איננה אפיזודה חולפת, אלא עניין מהותי בגורלו של עמנו. למדינת ישראל ישנו ערך של ייעוד לעם ישראל. הנני שולח לך בזה את חוברת ג' של 'קול מהיכל', אולי לא קיבלת אותה, או אולי קיבלת ומיאנת לקוראה. ישנם בה שלושה מאמרים משלי, אחד על ייעודו של עם ישראל, אחד על העניין של גולדשטיין – ומיותר להדגיש שוב שבכל פעם שאנו שומעים על איזה רצח שנעשה על־ידי יהודי באופן פוליטי, אנו בישיבתנו – וכך גם בני, הרב שאול דוד – פוסלים גישה כזאת בכל תוקף. וגם לי כואב מאד לשמוע באחרונה – וקשה לי להאמין שנמצאים מקומות, אשר בהם מעשים כאלה מתקבלים בהד חיובי – שהרי ברור, לפי דעתי, שמעשים אלה נוגדים את כל העקרונות של תורתנו הקדושה, ואינם אלא סילוף של תודעתה.

ברור, שיהדות איננה רק כשרות ושבת, לא רק ארץ ישראל, ולא רק אהבת הבריות. כולם הם חלקים של התורה. וכל מי שמוצא ונוטל רק חלק אחד של התורה – לזה 'שבת', לזה 'כשרות', לזה 'מולדת' ולזה 'הומניזם' – ועושה אותו לעיקר, ואת הדברים האחרים לטפלים, הריהו בוגד בתורה. וכבר מצאנו לחז"ל שאמרו זאת בחריפות (בספרי במדבר פיסקא קי"ב): "אמר: כל התורה כולה אני מקבל עלי חוץ מדבר זה, זהו (=עליו הכתוב אומר) 'כי דבר השם בזה' (ז' קמוצה)".

ובכן, עם כל ההומניזם שלנו – לא נבגוד בישותנו, להיות העם הנבחר, כי מברכים אנו כל יום "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ותורתנו מצווה ומורה לנו: "קדושים תהיו כי קדוש אני".

והנה, ארץ ישראל היא השייכת לעם ישראל מעת בריאת הארץ. ידועים דברי רש"י על הפסוק הראשון בתורה, ואשר־על־כן ניתנה הארץ לאברהם למורשת לדורות עולם. כל המאמין בתורה, אין לו אפוא ספק שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

והנה, עוד לא ראיתי עם המוותר על בעלותו מאיזה טעם שהוא. ואם היה מישהו רוצה לקחת ממדינת צרפת איזה חלק שהוא, הלוא היתה צרפת יוצאת למלחמה כדי להגן על בעלותה, שהלוא בדיוק לשם כך מקיימים צבא שעולה מיליארדים כל שנה. אין לי ספק שגם אתה, כשהיית גר בצרפת, היית מתגייס למלחמה להגן על "שלמות המולדת", ולמה שולל אתה את הזכות הזו מעם ישראל, המבקש לשמור על המולדת שלו? אנחנו אפילו לא כבשנו את ארצנו לפני שנכנסנו אליה. לא גירשנו שום אומה, כי הפלשתינאים לא היו 'אומה' במונח הבינלאומי. אבל הם שפכו את דמנו ורצחו אותנו עוד לפני שהיתה מדינת ישראל, ואתה לבטח יודע על שפיכות הדמים של תרפ"ט בחברון. אם־כן, וכי אין לנו זכות – ואף חיוב – להגן על עצמנו?

ואם במציאות היחסים בינינו לבין הפלשתינאים אינם יחסים של ידידים, הרי זה אך ורק מפני שהם שונאים אותנו, ורוצים – לפי רוחם – לגרש אותנו. ובכן, וכי אין לנו זכות לשמור על חיינו, על עצמיותנו ועל אדמתנו?

והנה הינך מזלזל במונח של 'אדמה'. ואולם, אדמתנו איננה סתם אדמה אלא אדמת קודש היא. הלא רוב המצוות קשורות לאדמה הזאת: תרומות ומעשרות, שמיטה בשביעית, וגם בהפרשת חלה לא נתחייבו אבותינו אלא רק 'בבואכם אל הארץ'. ולפי הספרי, (שהובא ברש"י בפרשת עקב, ובפירושי הרמב"ן בכמה מקומות), גם המצוות שאינן תלויות באדמה, עיקר חיובן הוא בארץ ישראל. וכמה השתוקק משה רבנו להיכנס בה ושפך תחינתו: "אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה … אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן…" (דברים ג' כ"ד־כ"ה).

וכמה השתוקקו האבות להיקבר בארץ ישראל, ועד היום כמיהה זו היא כה חזקה בכל נפש יהודי. בספר 'יד שאול' ישנם מאמרים חשובים מאד מאבי־מורי זצ"ל על קדושת הארץ וחיבת הארץ.

איך אפשר לזלזל בחשיבותה של האדמה הזאת? צא וראה את הבטחתו של הקב"ה ליעקב אבינו (בראשית כ"ח ט"ו): "והנה אנכי עימך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת – כי לא אעזובך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

כן, עם ישראל מקושר לארצו ולאדמתו, גם במשך אלפיים שני גלותם, וכביטויו של רבי עקיבא: "עכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה?"

אשרי דורנו שזכה לקיומו של "בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס". אין לנו כלים להביע את רגשותינו, שאנו, בדורנו, זכינו למה שבמשך אלפיים שנה יהודים בכל ארצות נדחיהם בכו וכמהו לו, לתחיית עמנו באדמתו. והנה בימינו זכינו לאתחלתא דגאולה, ואיך נזלזל בה, ואנו קשורים לארץ ישראל לא פחות משאנו קשורים לשבת, לתפילין ולכשרות. כן, ארץ ישראל היא מקום חיותנו!

כמובן, זוהי רק ההתחלה, וכל ההתחלות קשות. ואם ידענו בעזרת ד' לעשות המאמצים, לבנות מדינה ולהיאחז בה מתוך שמחה של מצווה, קל־וחומר שעלינו לעשות כל המאמצים לשמור עליה ולחזק את קיומה, בעניין פיסי, וקל־וחומר בעניין הרוחני, תוך שנחזק ונטפח בנו את כל הגישות האנושיות הנובעות מן התורה, עד שתהא ארץ ישראל סמל לשלימות ולטוהר המידות.

"את ד' האמרת היום להיות לך לא־להים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך, ולשמור כל מצוותיו. ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לד' א־להיך כאשר דיבר" (דברים כ"ו י"ז־י"ט).

וכמה יפים הם דברי הספורנו בהעמידו את ה"הומניזם" כחלק אינטגרלי של התורה: "והייתם לי סגולה" (שמות י"ט ה'), אע"פ שכל המין האנושי יקר אצלו מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאומרם ז"ל 'חביב אדם שנברא בצלם', כי לי כל הארץ, וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ, וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים, ובזה תהיו לי סגולה, כי תהיו ממלכת כוהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ד' ולעובדו שכם אחד כאומרו: "ואתם כהני ד' תיקראו" וכאומרו: "כי מציון תצא תורה".

הייתי יכול להאריך עוד הרבה בזה, אך אתה, המבין העמוק, בוודאי תבין כוונתי ומחשבותי. הנני שולח לך את חוברת ג' של 'קול מהיכל', ובבקשה לקרוא את שלושת המאמרים, גם אם מתחילה אינך מזדהה עם מחשבותי ודברי, ולא מעוניין בהם.

ומאד אשמח לקבל תגובותיך, ועוד יותר אשמח, אם תוכל פעם להתפנות ולבקר אותי במעוני, כדי לחדד את הבעיות, ולשמוע ולהאזין האחד לחבירו.

המסור לך בלב־ונפש,

משה בוצ'קו