הגיוני משה

(מאמר המשך ותגובה. נדפס ב׳המעיין' ניסן תשמ״ה).

קראתי בעניין, בגליון טבת תשמ"ה, את מאמרו של הרב אליעזר רוב נ״י – שלצערי אינני מכירו אישית – מאמר שנכתב כתגובה למאמר שפרסמתי ב׳המעיין' בתמוז אשתקד. הנני מודה לעורך הנכבד על שאיפשר לכתב־העת החשוב הזה להוות במה לבירור עניין העומד בלי ספק במדרגת חשיבות ראשונה.

כמובן, אינני מתיימר להכתיב נתיבות ולפסוק הלכה, אך מאושר אני אם דברי נתנו חומר לעיון מעמיק – ומתוך 'שואל ומשיב', 'מותיב ומפרק', יוכל אולי הקורא להסיק מסקנות, מתוך ידיעה מקיפה יותר. כמו־כן הנני מודה לכותב הנכבד – הרב אליעזר רוב נ"י – על תגובתו, אשר בלי ספק יש בה דברים רבים הנאמרים בטוב טעם, שגם אני איני חולק עליהם. והעיקר, יכולני להבטיח לו, שגישתי איננה נובעת, חלילה, מיחס של זלזול בעקרונות התורה ובמצוותיה. אדרבא: הן, ורק הן, המה נר לרגלי ובסיס לגישתי. ואם הנני שב ונזקק לעניין, הרי זה כמובן לא מתוך אהבת הקנטור, או מתוך רצון לעמוד על דברי, אלא כדי להבהיר את העניין כמיטב יכולתי.

על־מנת להקל על הקורא, אתייחס לדבריו של הכותב לפי סידרם, אשיב על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון, ובדרך־כלל אצטט בראש כל עניין משפט מפתח של הפיסקה, אליה אני מתייחס.

א.

"וכי נעלם מאתנו הוויכוח הנוקב בין גדולי ישראל סביב היחס לתנועה הציונית…".

נכון הדבר שתמיד התקיים ויכוח נוקב בין גדולי ישראל בעניין השתתפותנו בבניין המדינה. אבי מורי זצ״ל היה במחנה של אגודת ישראל, יחד עם הרב הגאון אברהם שפירא זצ״ל, הרב מקובנה, ושניהם היו מן הלוחמים הגדולים למען השתתפות פעילה בבניין הארץ. ובכן, נצא נא ונחזה: וכי לא הראתה המציאות, בצורה בולטת, כי ציון נבנית בהשגחת ד' ובנפלאותיו? ואם עד היום אנו הגרורים, הרי זאת, אולי, דווקא התוצאה מהתנגדותם של חלק מראשי אגודת ישראל. כיום, כבר רוב רובם של הללו מתייחסים למדינה כדבר חיובי, מעודדים את העליה, ואף לוקחים חלק פעיל בממשלה.

ב.

"שאלות אלו חייבות להתנקז לשולחנם של פוסקי ההלכה המורים את דרכו של היהודי בכל מישורי החיים…".

אין מדובר בשאלותינו, בשאלות של איסור והיתר, שניתן למצוא להן את התשובה באיזה סימן ב'שולחן־ערוך' או ב'משנה ברורה', וגם גדולי הפוסקים שבזמננו, שאליהם נפנה, יענו לפי "אידיאלים" ולפי "חובות מוסריים". כמובן, גם בבניית תשובתם על עקרונות התורה והשולחן־ערוך, בוודאי אין הם עומדים לא בניגוד לחובות המוסריים וגם לא לרצון החיים; אדרבא, הם־הם גופי תורה; כפי שנהוג לכנות את התחום הזה: החלק החמישי של שולחן־ערוך.

ג.

"ההנחה… שלפיה… כמו ששואלים את הרופא בעניין חולי כך שואלים למומחים צבאיים בעניין ביטחון, אינה כה פשוטה בדברי פוסקי ההלכה…".

הכותב מתעלם מכך שגם היום, אם נשאל את פוסקי ההלכה, הלוא הם יגידו לנו שיש לנו לסמוך על המומחים בדבר. אזי, לפי דברי הכותב – המסתמך על דברי החפץ־חיים ב'ביאור הלכה' הלכות יום הכיפורים בראש סימן תרי"ח – את מי נשאל, אם את המומחים הוא פוסל, ופוסקי ההלכה הרי אינם מחשיבים את עצמם למומחים?!

והדבר התמוה בזה הוא, שכאשר שוללים אנו מבני התורה להיות מומחים בדבר, איננו מניחים להם ללמוד רפואה, למשל, כי־אז, הלוא מן ההכרח שהחולה יצטרך לגשת אל רופא שאיננו בן תורה – ולפעמים אפילו למי שמתנגד לתורה. כך גם־כן, אם מונעים אנו מבני התורה לשרת בצבא ולהתמחות בדבר, כי־אז נהא מוכרחים להתחשב במומחיותם של האחרים.

והרי זהו הפרדוקס הגדול האחוז בשיטה הזו: דוחים מכל וכל את ההשתתפות בבניין המדינה – ואחר־כך מתרעמים על שהמדינה נבנית שלא על פי התורה…

ד.

"האם נעלמה מעיני הכותבים ההלכה שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על־ פי בית־דין של שבעים ואחד? כפי הנראה, אין ההלכה מקבלת באופן עיוור את שיקוליהם והחלטותיהם של אנשי המלחמה".

אין אנו עוסקים כיום במלחמת רשות, בכיבוש שטח במטרה להרחיב את גבולנו, אלא במלחמת מצווה, להגן על עצמנו מפני אוייבינו הרוצים להשמידנו ולהשמיד את מדינת ישראל. מלבד זה, ברור שגם בית־דין של שבעים־ואחד היו אז בקיאים בשבעים לשון, מעורים בחיי המדינה ומומחים בכל דבר; הם היו הכח המכריע בניהול המדינה, ובלא ידיעות מעמיקות גם הם לא היו מכריעים דבר. הידיעות הברורות הללו, מצד אחד, והשראת השכינה עליהם, מצד שני, הם אשר נתנו להם את הכח לפעול ולפסוק מתוך שיקול דעת עליון.

ה.

"הדיון הספציפי סביב מלחמת של"ג כ"מלחמת ברירה", או מלחמת מצווה, והשאלה עד כמה יש לאמצעי התקשורת … חלק בהגדרת המלחמה, רק מחזקת את הצורך לשיתופם )ההדגשה לא במקור( המלא של סמכויות תורניות־הלכתיות בהחלטותיה המהותיות של מערכת השלטון במדינת ישראל…".

תהיינה אוזניך שומעות מה שכתבת בידיך. הלוא את השיתוף הזה אנו מבקשים!

ו.

"הרב שמשון רפאל הירש… באותה מידה של עקביות שבה חייב את האמנציפציה וראה בה נסיון… לעם ישראל לקדש תחומים רבים יותר בחיים – הוא נלחם למען עצמאות הקהילה החרדית…".

נכון הדבר שהרב שמשון רפאל הירש נלחם למען עצמאות הקהילה החרדית. ואולם, נשאלת השאלה: כלום אין הכותב רואה את ההבדל בין קהילה, שכל תפקידה הוא תפקיד של דת גרידא, לבין מדינה שעליה לדאוג לשלום תושביה וכו'? ועוד, האם חושב הכותב שגם את מדינת ישראל ניתן לחלק למדינות־ מדינות, ואז תהיינה מדינה חילונית ומדינה חרדית, ועוד ועוד? ובכן, אין ברירה: או שתהיה המדינה כולה חילונית, חלילה, או שתהיה בשיתוף פעולה עם הדתיים, כאשר הדתיים פועלים בכל השטחים, לרבות בטחון, חקלאות ותעשיה, ומנסים לתקן ולשפר, והעיקר – להיות לדוגמה ולמופת.

ז.

"אמת, חייב אדם לחוש לתדמיתו ולתדמית מעשיו בעיני הבריות, אך בשום אופן לא תוך וויתור על עקרונותיו – עקרונות התורה…".

חלילה לי מלוותר על קוצו של יוד מן העקרונות וההלכות של תורתנו הקדושה למען 'תדמית'. וכי תדמית שוא ושקר רוצים אנו לבנות כאן? ואיזו מין תדמית תהיה זו, אם לא תהיה כנה ואמיתית? ובכלל, וכי לתדמית שוא אנו זקוקים? והלוא אם נלך בדרכי התורה בכל אשר נפנה, הרי תהא זו התדמית הטובה ביותר, כאמור בכתוב: "ואמרו (הגויים): רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד' ו'). ו"איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (מסכת אבות, ב' א'). ובכן, אולי נוכל לומר שזהו קנה המידה: כי אם יודו גם האחרים שהיא דרך תפארת, אזי זהו סימן לכך שזוהי הדרך הישרה.

והנה, בחורי הישיבה שאליהם רמזתי, שנהיו מופת של קידוש השם, לא עשו שום פשרות, לא וויתרו אף בקוצו של יוד, ושירתו בצבא במסירות נפש וכאידיאל. הם נטלו על עצמם כל משימה קשה, מפני שראו חובה קדושה לשרת למען הגנת העם והגנת הארץ, והיה זה קידוש השם ברבים.

ובכלל, אינני מבין מדוע מזלזל כבודו בעניין של תדמית? וכי קידוש השם וחילול השם מילתא זוטרתא היא? והנה, השאלה המרכזית בעניין זה היא, האם מעוניינים אנו בכלל לקרב את 'הרחוקים' ולהביא לכך שייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון ד' – וכמובן, שזהו דבר בלתי אפשרי אם לא נוכל להציג תדמית טובה (כמובן, כנה ואמיתית), של בני התורה – או שהחלטנו להתייאש כליל מאחרים, באומרנו: 'אני את נפשי הצלתי'. (וידועים דברי חז"ל שיעקב אבינו נענש על שנעל את דינה בתו לבל ייראנה עשיו, משום שייתכן כי דווקא היא היתה מחזירתו למוטב – עיין ברש"י בראשית ל"ב כ"ג, בשם המדרש). אבל כמובן שאי־אפשר לקרוא תיגר על הללו, אחינו שלא למדו תורה, שאינם בונים את המדינה לפי עקרונות התורה, אם מונעים אנו מהם את המגע, ואיננו משתדלים להסביר להם את התורה.

ח.

על־אף תגובתו של הכותב הנכבד, שנקלעתי לפשטנות ורגשנות יתירה, נראה לי באמת שההבדל בין המדינה והממשלה הינו דבר עקרוני ממדרגה ראשונה – ולא רק מפני שזוהי הבחנה מקובלת בכל העולם – שיכול אדם, או ציבור, להיות באופוזציה לממשלה ובכל־זאת להיות נאמן למדינה. לכן, ארחיב בזה מעט את הדיבור.

השאלה היא פשוטה מאד: האם למדינה, שהיא תחת שלטון יהודי, ישנו ערך כשלעצמו – גם אם השלטון הזה איננו שלטון התורה – או שכל ערכה של המדינה הוא לאפשר ולקדם את קיום התורה של כל אחד ואחד, ואין בכלל אלא מה שבפרט.

האמת היא, שזוהי דעתם של הנוצרים, שהיהדות הינה רעיון – אשר התרחב לבסוף לרעיון עולמי – ואין לה, ליהדות, להופיע כלאום וכמדינה.

ואמנם, אפשר וכדאי לעקוב אחר השתלשלות דרכם של האנטישמים למיניהם: בראשונה, ועד ימי הביניים, היו עיקר חיציהם דרוכים ומכוונים נגד הדת היהודית, ועל־ידי כל האינקוויזיציות למיניהן רצו לכפות על היהודים לכפור בדתם, ורצו שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק בא־להי ישראל, והוציאו לשמד כל מי ששמר ברית מילה ושבת.

אחר כך, ובעיקר בלט הדבר בימי הנאצים, לא הפריעה לגויים דתם של היהודים; הם רצו להשמיד את היהודים לא בשל יהדותם, אלא בגלל היותם מגזע היהודים. עכשיו, אנחנו נמצאים כבר בשלב השלישי: לא איכפת להם, לגויים, שיהיו יהודים – ואפילו יהיו שומרי מצוות – אבל הם מתכחשים בכל תוקף לרעיון שתהיה לעם היהודי מדינה יהודית. הם מפחדים ממדינה יהודית מפני שהם רואים בעצם קיומה סימני משיחיות, סימנים שהנה תתקיימנה נבואות הנביאים, לפיהן שוב תהיה האומה הישראלית אור לגויים, ושההפקרות השוררת בעולם תבוא לקיצה.

אמנם, הם יאמרו: "פן ירבה", ורוח־הקודש משיבה: "כן ירבה", ודווקא מהתנגדותם ניכרת גאולתנו. אם כיום כבר מאוחדים כל גויי העולם בדעה שחלילה לה לירושלים להיות בירת ישראל – ושאם יש לנו בכלל זכות קיום, הרי זו תהיה רק בבחינת 'חסד לאומים', בתנאי שנהיה כפופים להם לחסד ולשבט – אזי, אם 'כל גויים סבבוני', הרי באמת יש לראות בזה סימן ברור שד' עימנו.

והנה, נביט נא בראשית בריאתנו: "ויאמר ד' לה: שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כ"ה כ"ג). ישנם כאן אפוא שני גילויים עקרוניים: שנהיה לעם וגם ללאום. ראשית, שנהיה לעם; התורה תינתן לעם יהודי ולא ליחידים. כל יחיד המקיים תרי"ג מצוות איננו יכול לקיימן אלא רק בהיותו משתייך לעמו, והרעיון הזה של 'כלל ישראל' ו'עם ישראל' הריהו בולט בכל התורה ובכל הש"ס. ולאחר־מכן, ישנו אמנם גם חידוש שני, שאין אנו רק עם אלא גם 'לאום' (nation בלע"ז), ועם ישראל – ותורת השם – צריכים לארץ ולמדינה כדי שיתבטא בהם רצון ד'. כשם שאיש ישראל, אף־על־פי שחטא ישראל הוא, כך גם עם ישראל – אף אם סר מדרכו – עם ישראל יכונה. על כותל מערבי נאמר שמעולם לא זזה שכינה ממנו, ועל אוהל מועד נאמר: "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא ט"ז ט"ז), כי אף־על־פי שהם טמאים שכינה ביניהם. כן הוא ביחס ללאום הישראלי ולמדינה הישראלית. אף־על־פי שחטא – ישראל הוא, והמדינה היא סמל לנצחיותו של העם היהודי הקשור בא־להיו בקשר עולם בל יינתק.

ושלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ (עיין ברמב"ם בראש הלכות מלכים): למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם את בית הבחירה. אלו הן המצוות המוטלות על העם בכללותו, שרק העם בתור עם – ורק כאשר יבוא אל הארץ – הריהו יכול ומצווה לקיימן. (כמובן שאינני אומר שהמצוות הללו מוטלות עלינו היום; הנני מצטט אותן רק לראייה על הרעיון הלאומי). והמצווה הראשונה היא למנות להם מלך, ולתת למדינה כח של מלכות. והנה, במשך תקופות ארוכות, מלך על ישראל מלך אשר הסיר את העם מדרכי ד', ועם־כל־זאת הוא נקרא: מלך ישראל, מפני שבעצם היותו מלך הוא הבליט את מלכות ישראל. "ויד ד' היתה אל אליהו וישנס מותניו, וירוץ לפני אחאב עד בואכה יזרעאלה". נתלבש אליהו הנביא כח, לרוץ לפני המרכבה ברגליו, שלא ילך אחאב יחידי, לפי שחלק כבוד למלכות (מלכים א' י"ח מ"ו, ורש"י שם). הווה אומר: לא לפני אחאב הרשע רץ אליהו, אלא לכבוד המלכות הוא עשה, באשר אחאב סימל את מלכות ישראל, אפילו בהיותו רשע.

וכאשר קמה המדינה לתחיה לפני ל"ח שנה, ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, בשוב ירושלים לעמה – "מושיבי עקרת הבית" – רגשו גויים… ועד היום הזה, הגויים אשר כבר דנו את עם ישראל להיות נע ונד לעולמים, אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, שהרי היתה זאת – המדינה – למופת עילאי על נצחיותו של עם ישראל.

וכך, בין יום ובין לילה נהפך היחס לישראל. העם הזה – שעוד אתמול הכל ירקו עליו והיה למשל ולשנינה בעיני הגויים – לפתע, "ונהפוך הוא", ונהיה נערץ. העם אשר עד אתמול דנו אותו לכליה סופית, נעשה ריבון במדינה עצמאית, וקיבל בתוכו מיליונים מאחיו הנדחים בארצות תבל. וכי יש קידוש השם גדול מזה?

העובדה הזו, שיש מדינה עצמאית לעם היהודי, הזכירה לרבבות שכבר שכחו את יהדותם – שיהודים הם, והריהם חוזרים אט־אט להכרה עמוקה יותר של שורשיהם. יהודי רוסיה, שכבר דורות לא שמעו כל דבר קודש, נישאו בהתלהבות שאין כמוה, ובהמוניהם החליטו ללמוד את יהדותם ולעלות ארצה – חרף כל הגזירות הקשורות, כידוע, בתעוזתם זאת.

מיום תחייתה של המדינה, לא־רק שהיתה היא למקלט לכל הנידחים, אלא שגם נעשתה למרכז של תורה. מכל קצווי הארץ עולים אליה ללמוד תורה. העובדה שהיהודים הם השולטים ומחליטים על הנעשה במדינתם – הם ולא הטורקים, לא הבריטים ולא הערבים – עובדה זו כשלעצמה, מהווה קידוש השם וגילוי כבוד מלכות שמים.

והנה, הכותב הנכבד תקף אותי בהיותי רגשני מדי; לשיטתו, אי־אפשר להתמודד בדברים רגשניים עם הבעיה המהותית, באופן יסודי. הלוואי שהייתי זכאי באמת לתגובה זו… לפי עניות דעתי, חוטאים אנו דווקא במיעוט רגשנות; הלוא עדים אנו לתקופה מיוחדת בהיסטוריה של אלפי שנה – ובכל־זאת טחו עינינו מראות ואזנינו כבדו משמוע… הלוא נזכור מה שקרה לנגד עינינו? רק אתמול הוציאו אותנו לטבח – להרוג ולהשמיד – ובין יום ובין לילה נעשינו למדינה עצמאית אשר כל שכנינו מתייראים ממנה, והנה בונה ירושלים ד' ונדחי ישראל יכנס, ואנו נמשיך 'להפטיר כדאשתקד' כאילו דבר לא אירע? אתמהה…

למה רגשו רק הגויים – "הללו את ד' כל גויים… כי גבר עלינו חסדו" – ואנחנו נשב דום? הן רואים אנו את דבר משורר התהלים (צ"ח): "הודיע ד' ישועתו, לעיני הגויים גילה צדקתו… ראו כל אפסי ארץ את ישועת א־להינו. הריעו לד' כל הארץ פיצחו ורננו וזמרו". למשל, במלחמת ששת הימים ראינו כיצד העולם כולו התרגש – כי ראה במאורעות הללו התממשות חזון הנבואה – ומזה גופא גם נרתעו ונבהלו; ואנחנו עצמנו – כמו לא רואים, לא שומעים, לא מרגישים, ולא מתפרצים משמחה על ישועה שלא היתה כמוה.

הנה, אמרו חז"ל (במסכת סנהדרין דף צ"ד) שביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח; אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? הרי שחזקיהו המלך – אשר הוא שנעץ חרב בבית המדרש, עד שלא היה איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היה בקי בהלכות טומאה וטהרה – אבל לא ידע 'להתרגש' ולשיר שירה על מפלתו של סנחריב, ועל־כן גם בני ישראל לא עמדו לשיר את השירה הזאת, ומשום כך לא זכו אז לגילויו של משיח. אולי כבר הגיע הזמן אפוא, שנעמוד ונתרגש, נכיר בנסים הנעשים לעינינו, ונדע לשבח לא־ל עליון על שנתן לנו – בימינו – להיות עדים לנפלאותיה של התקופה הגדולה הזאת. אל נמעיט בחשיבותה, גם אם עוד רחוקה הדרך עד מילוי הייעוד הסופי.

חובתנו היא לפעול בכל כוחנו על־מנת שעם ישראל ישוב בכללותו אל תחת דגל התורה, ואז ממילא יתקבל שלטון התורה על המדינה. ובינתיים, אל נטשטש את ההבדלים: מדינה לחוד וממשלה לחוד.

המדינה שייכת לעם ישראל כולו, לכל דורותיו של העם, ויש לה קדושה וערך עצמי, בין שתושביה ושליטיה מתנהגים על־פי התורה ובין אם לאו, ומשום כך עלינו לפעול בכל כוחנו לתיקונה ולהגנתה. ולפעולת הגנה זו ישנו ערך מיוחד ביחס לכל המצוות, מפני שאין היא עניין פרטי – בין האדם היחיד למקום – אלא מצווה וחובה בין כלל ישראל לבוראו, מצווה אשר יש בה משום קידוש השם.

ואילו עניינה של הממשלה הינו נושא שונה לחלוטין, באשר מנהלת היא את עסקי המדינה לפי צורכי השעה. מצד אחד יש לומר, כמובן, שכל אימת שהיא תנהל את מדיניותה בניגוד להשקפת התורה, הרי מחובתנו להילחם נגד ניהול כזה בכל כוחנו. אך מצד שני, אין טעם וגם אין תבונה להילחם נגדה כאשר היא מנהלת את צורכי המדינה לפי מיטב יכולתה, בדברים שאין בהם כל ניגוד לתורה. אם רוצים אנו שדברינו יישמעו, ניטיב לעשות דווקא אם נשתתף בבניין המדינה ברוח התורה, ונשמיע את קולנו – קול התורה – ודברי חכמים בנחת נשמעים.

ט.

"שותף אני בכל לב לגישתו של הרב בוצ'קו המחייבת להנמיך מחיצות ולקרב הבריות… אמנם רבים הם בבחינת תינוקות שנשבו, אך ישנם לא מעטים הכלולים בקטגוריה )אשר( ביחס אליה כתב החפץ חיים בסימן א', בביאור הלכה ד"ה 'ולא יתבייש' שמצווה לשנואתם…".

כנראה, שגישתו של הכותב הנכבד היא לדון את עוברי העבירה לכף חובה, וכאשר הוא רואה עבריין – מחלל שבת ואוכל טרף – הרי זה מקומם אותו, וייראת שמים בוערת בקרבו, ומתוך שנאת מעשיהם הוא בא גם לשנאת עושיהם. והנה חז"ל לימדונו (מסכת אבות א' י"ב): "הוי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ואהרון הכהן לא נטה מקרב עמו אפילו כאשר עשה העם את העגל, כי רק מתוך אהבה אמיתית אפשר לקרבן לתורה.

וגם אם אולי נכון הדבר שישנם כאלה אשר התורה היא כקוץ בעיניהם – והם מכעיסים להכעיס – הרי נראה לי שהם מיעוטא דמיעוטא; רובם המכריע של ה'חילוניים' אינם אלא מומרים לתיאבון, ואם נסביר להם את עליונותה של התורה, ואת היופי השורה בה, יעריצו אותה גם הם. אל נא נשכח, כי הם־המה שעשו כל 'הוויתורים לדתיים' – יהיה זה מפני הערצתם למסורת או מפני שיקולים פוליטיים – אך סוף־סוף, בדרך כלל, אין שלטון המדינה נוגד את עקרונות התורה. הם קיבלו עליהם רשמית את קדושת השבת והחגים, כל מוסדות המדינה חייבים לתת אוכל כשר, דיני אישות מחייבים באופן עקרוני לפי חוקי התורה (גם אם לא תמיד למעשה), וגם בצבא – על־אף שרוב רובם של חייליו, על־כל־פנים בראשית דרכם, היו חילוניים – הונהגה שמירת קדושת השבת והכשרות.

כמובן, ישנן פרצות המצערות אותנו, ואנחנו צריכים להיאבק בכל כוחנו לסתום אותן, אך מתוך אהבה ולא מתוך שנאה וקנטור. נכיר נא את הטוב שבכל אחד, ובמקרים של ספק, נלך לחומרא: לאהוב ולא לשנוא.

ויורשה לי לצטט פירוש יפה ששמעתי מרב אחד: מצאנו בדברי חז"ל (במסכת ראש השנה דף י"ז עמ' ב') שנתעטף הקב"ה בטלית, כשליח ציבור, והראה למשה את סדר התפילה, שלוש־עשרה מידות, ואמר לו: "כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם". ובכן, מהו פירושן של "יעשו לפני כסדר הזה"? כך פירש לי אותו רב: עלינו ללמוד ולשים אל לבנו שבסופן של י"ג המידות כתוב: "ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים וכו'". ומי שרוצה להידמות לקב"ה במידותיו – יאחוז גם בסדרן של המידות, כדבר ד' באותה אגדה, ש "יעשו לפני כסדר הזה"; ובכן, כאשר יתחיל אדם במידת החסד – "רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד" – אזי, בסופן של י"ג המידות, מותר לו גם לאחוז במידת הדין של 'לא ינקה' ו'פוקד עוון'. זהו תנאי מחייב, כי רק בסדר הזה ראוי לאחוז, ולא להפוך את הסדר, ולהתחיל מיד במידת דין ללא חסד ורחמים.

והנה, אנחנו חיים בעולם המציאות ולא בעולם הדמיון. ישנה מדינה, וישנו עם, ויש צורך בשלטון בכל מכמני החיים, וישנה גם מציאות שה'דתיים' מהווים רק מיעוט במדינה. ובכן, קמה השאלה ומתייצבת: אם מתנגדים אנו לשלטון במדינה על־ידי ה'חילוניים', אבל אין אנחנו מוכנים ולא יכולים לקחת את השלטון בידינו, איך סוף־כל־סוף יהיה סדר במדינה? מי ידאג לשלומה, לבטחונה, לכלכלתה, ולכל הדרוש בה? הלוא צריכים אנו להודות לאלה הנוטלים עליהם את העול הגדול הזה, ונשתדל בכל כוחנו לעזור להם, יהא־זה בענייני הצבא או המשק, בכל דבר אשר אין בו ניגוד עקרוני לתורתנו.

ואם נתאחד כולנו לאחדות ולשלום – נזכה במהרה שגם ד' עוז לעמו יתן ויברך את עמו בשלום.