הגיוני משה

ראוי לעמוד עוד על דמות בן זוגו ומשנהו של הלל הנשיא – שמאי הזקן – ועל חילוק השיטות בין שני 'בתיהם'.

ראשית, יש לומר כי טעות בידם של הסוברים ששמאי היה קנאי וקפדן צר עין, שהלוא משנה ערוכה היא במסכת אבות (א' ט״ו): "שמאי אומר: עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". הרי שגם הוא הבליט מידה זו, שיקבל פני כל אדם יפה, בלי הבדל, גם אם אמנם לעצם הדברים אשר אמרו הלל ושמאי לפונים אליהם, ישנם הבדלים חשובים.

כמחלוקת מאפיינת, נעיין בהבדל השיטות בין בית הלל ובית שמאי לעניין השוכח לברך ברכת המזון: "מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר" (ברכות פרק ח' משנה ז', ובגמרא דף נ״ג עמ' ב'). בדין־ודברים ביניהם מוצאים אנו כך: "אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מ שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? – אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה – לכבוד שמים לא כל שכן".

הא למדנו, ששיטתו של הלל מבוססת על רוב אהבתו לבריות, וברוב חמלתו – כרחם אב על בניו – לא יכול היה להטריח את החייב־לברך, אפילו לדבר מצווה, אם אך אפשר לקיים את המצווה מבלעדי הטורח.

ותשובת בית שמאי מסתברת לכאורה מאליה, שהרי מי שאיבד חפץ חשוב בראש הגג, וכי לא יחזור למוצאו? ואם לחיי שעה כך – קל־וחומר לחיי העולם.

אך במבט מעמיק יותר יש לומר כי שתי השיטות הללו אמיתיות הן, ולשתיהן מקור נאמן. ראש לכל מחלוקות שני בתי המדרש – בית הלל ובית שמאי – היא מחלוקתם (במסכת חגיגה דף י״ב עמ' א') על סדר בריאתו של עולם: "בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: 'בראשית ברא א־להים את השמים ואת הארץ'. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים, שנאמר: 'ביום עשות ד' א־להים ארץ ושמים'".

יש להבין שלדעת בית שמאי התכלית היא העיקר והשורש לכל. על כן דורשים הם את הכתוב "בראשית ברא א־להים", במשמע: בשביל הראשית, היינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית', ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית', שהם טעמה של הבריאה ויסודה. ומכאן יובן שהתורה־אשר־משמים טבועה באדם מתחילתו, ולכן מוטל עליו להתמודד עם כל קשיי החיים דווקא ברוחה של תורה, כי טבעו העצמי – מראשית בריאתו – נוטה ממילא השמיימה.

ולעומתם, סבורים בית הלל כי אמנם התכלית השמיימית היא המטרה הנשאפת, אך הארץ נבראת תחילה. ראשית, נברא האדם בטבעו הארצי – ונטייתו דווקא ארצה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו – אלא שמוטל עליו חוב קדוש, לשנות את טבעו לטובה, כמיטב יכולתו, ולהטביע בו את הנטיה השמיימית. מחוייב הוא לעלות בסולם המוצב ארצה עד שיגיע ראשו השמיימה! ועליה זו קשה היא עד מאד, כמובן – שהרי 'מי יעלה בהר ד'?' – אלא שלכך בדיוק נברא האדם, לבנות עליה של תורה על גבי המסד של בית העפר העומד ביסוד הבריאה.

וכשם שתביעתם של בית שמאי מן האדם גבוהה יותר, כך גם טבע מעלתו, מברייתו, נשגב יותר בעיניהם, מאשר לדעת בית הלל. לא תיפלא אפוא גם מחלוקתם הנוספת, כמסופר במסכת עירובין (דף י"ג עמ' ב'): "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא, יותר משלא נברא".

אין זאת, אלא שלדעת בית שמאי, שאדם שלם נברא, ומוכשר הוא מעצם טבעו לעבודת הקודש – כמקושר עם בוראו בעצמיות גופו ונפשו – הרי וודאי מוטב לו שנברא. ואילו לדעת בית הלל "עייר פרא אדם יולד" (איוב י"א, י"ב), כי מבטן ומלידה – אין האדם שלם כלל וכלל, ועליו לעמול כל ימיו כדי להשתלם, ועל־כן מוטב לו שלא נברא משנברא.

ואולם – אליבא דבית הלל – מהו כל תפקיד האדם לאחר שכבר נברא? הווה אומר (בהמשך אותה סוגיא בעירובין): לפשפש (או למשמש) במעשיו, לזככם ולהעלותם מיום ליום. מכאן תובן אפוא גם מחלוקת בית הלל ובית שמאי (במסכת שבת דף כ"א עמ' ב') בעניין המהדרין־מן־המהדרין בהדלקת נרות החנוכה: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". כי לבית שמאי הולכים אחר העיקר, השלם, הנתון וקבוע מראש, והפחת הוא רק סרך ואילוץ; בעוד אשר לבית הלל זוהי דרישה בלתי אפשרית; אין מנוס מלהתחיל מלמטה, מסתר המדרגה, ורק בהדרגה יאסוף האדם כוחות לטפס אל השלימות.

מכאן נוכל לשוב אל המחלוקת בה פתחנו. אליבא דבית הלל לא נדרוש מן האדם לשוב לראש הבירה, למקום בו אכל, על־מנת לברך, כי הרי בארץ הוא חי – ולא בשמים – ויכול הוא לקרוא אל ד' מכל מקום אשר בארץ. וגם אם אמנם יעלה האדם לראש הגג כדי למצוא את ארנקו, הרי זהו יסודו הארצי הטבוע בו מושך אותו לכך, ולא על־פי טבע זה אנו דנים אותו. מה־שאין־כן לשיטת בית שמאי. לשיטתם, מושלם הוא האדם מטבע בריאתו, ומוכשר הוא להבין את רום תפקידו האמיתי בחייו, כי אין לו לעשות אחרת מלעבוד את ד' בכל מעשיו; על־כן, ואם יכול האדם לחזור לראש הבירה על־מנת לחפש את ארנקו – לחיי שעה – הרי דברים קל־וחומר, ומובנים מאליהם ממש, כאשר דנים אנו בברכה לשמים, בחיי העולם.

גם מחלוקת השיטות בין בית שמאי לבית הלל לעניין ריקוד החתונה תובן בדרך זו. הנה לשון הגמרא במסכת כתובות (דף ט"ז עמ' ב'): "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: 'כלה כמות שהיא', ובית הלל אומרים: 'כלה נאה וחסודה'. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: 'מדבר שקר תרחק'! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מיקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו; מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".

הרי למדנו, שבית הלל אומרים כי עלינו לקבל את האדם, בכל חסרונותיו, כמות שהוא, לפי ערכו ומצבו, ואין אפשרות לומר תמיד את האמת המוחלטת. מותר אפוא לשנות מפני דרכי שלום, כאהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ודווקא זוהי הדרך לקרב את הבריות לתורה, מן הארץ לשמים. ואילו לשיטת בית שמאי, חס להם לחז"ל להוציא דין מעוקל ולהתאימו לחסרונות האדם ולגרעונותיו. רק דין אמת יש לדון – ולעולם עלינו להכריז על האמת, כי 'מדבר שקר תרחק' – אף אם ייקוב הדין את ההר.

סוף דבר, יש להביט אל דברי חז"ל, המתייחסים לפסיקת ההלכה בין שני הבתים. כך מסכמת הגמרא במסכת עירובין (דף י"ג עמ' ב'): "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: 'הלכה כמותנו', והללו אומרים: 'הלכה כמותנו'. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי א־להים חיים הן, והלכה כבית הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי א־להים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

ולכאורה, גם לאחר כל דברינו, עדיין ייפלא היאך תיפסק ההלכה כדברי בית הלל רק מפני נוחותם ועליבותם, אם לא כך היא האמת; וכי משוא פנים יש כאן? אלא שיש לומר שתלמידי בית הלל שנו גם את דברי בית שמאי, ואף הקדימום לדבריהם, ומכאן יש להבין את משמעות הדבר. לעולם, תוקפה של אמת מצוי בדברי בית שמאי – ואף תלמידי בית הלל ידעו זאת והסכימו לכך. על כן, בוודאי שהיו מחמירים על עצמם ככל יכולתם, ואם שכח מי מהם לברך לאחר שאכל בראש גג – בוודאי היינו רואים אותו מטפס ועולה חזרה עד ראש הבירה. אך לא כהחמרתם על עצמם יחסם אל העם. הם השכילו – בהיות גישתם נוחה ועלובה – להתאים את פסקיהם לכח קיבולו של העם, ואם היו מכבירים עוד בדרישתם, היתה יוצאת מבית המדרש גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, פשוטו כמשמעו. על כן היתה דרכם הדרך האחת והיחידה האפשרית להוליך את העם לאור התורה בעולם הזה – ובאותו דור מיוחד – להבדיל מגישתם המוחלטת של בית שמאי הנכונה בשמים, ואשר תבוא גם עיתה להיגלות, לעתיד לבוא.