על שולחן השבת
פרשת בלק
בלעם: הדיסאינפורמציה
שאול דוד בוצ'קו
מדוע לחשוש מבלעם? כלום יכולות קללותיו לפעול ללא הסכמת ה'?
רש"י מבאר מה הביא את בלק לבקש את עזרתו של בלעם. בלק נוכח לדעת שעצמתם של ישראל איננה נובעת ממספר הדיוויזיות שלהם. אם עם ישראל זוכה לניצחונות, זהו מפני שהוא יודע להתפלל אל הבורא. 'ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין? כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כוחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו'.[1] בלעם הבין את כוח המלים; כבר בזמנו הוא ידע שהתעמולה יכולה לשנות את המציאות. בכוחו של נאום סוחף להלהיב את הלבבות, ובכוחה של עלילה זדונית לזרוע בהם ספק.
'אמרו רבותינו: מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם, כשאמר "וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר כד, א). וכשהפך המקום את פיו בֵּרכם מעין אותן קללות שבקש לומר'.[2]
שלוש הנבואות של בלעם מתארות כל אחת ואחת פן אחד של סגולת ישראל שבלעם רצה לקעקע.
ראשית כול, נביא האומות רואה בחזונו את הקשר שבין ישראל לאבות: 'כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ' (במדבר כג, ט). והוא רמז לאבות ולאמהות, כדברי המדרש.[3] בחירת ישראל מתחילה בזכות האבות; ובלעם ידע שכדי לפגוע בישראל יש לנתק קשר זה.
בנבואתו השנייה הוא רואה את ישראל במדבר, קשורים אל ה' בעבותות אהבה:
'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ' (במדבר שם, כא).
לנתק את היהודים מיהדותם – זו הייתה המזימה השנייה של בלעם, שסוכלה בחסדי ה'.
לאחר מכן נוכח בלעם שלעם היהודי יש בית. הוא חוזה במראות הנבואה שעם ישראל עתיד לעבור את הירדן ולהתיישב בארצו סביב עיר הבירה, שבמרכזה בית המקדש: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (שם כד, ה). גם את הקשר בין עמנו לארצו רצה בלעם לנתק.
ואף כיום עלינו להיזהר מנביאי השקר של תקופתנו.
כאשר עם ישראל רוצה לצרף אליו את אלו שאינם מזרע יעקב ולא התגיירו כהלכה ולהכיר בהם כיהודים – זהו ניצחון ראשון לבלעם.
כאשר ישנו ויכוח אם על מדינתנו לחרות על דגלה מספר ערכים וסמלים יהודיים, ואף אם הדבר גורם לקצת חוסר נוחות בחיי היום-יום, או שאין בה שום דבר יהודי מלבד שמה – גם זו קללתו של בלעם.[4]
כאשר רבים מאיתנו מוכנים בנקל לחלק את הארץ, ומתגלה כמה רופף הקשר שלנו אליה – שפתותיו של בלעם דובבות בקבר.
אין הדבר תלוי אלא בנו, להפוך שוב את הקללה לברכה.
[1] רש"י במדבר כב, ד, עפ"י תנחומא בלק סי' ג.
[2] רש"י שם כד, ו, עפ"י סנהדרין קה, א.
[3] מדרש אגדה במדבר שם.
[4] ראה סנהדרין שם ע"ב: כולם חזרו לקללה וכו'.
בעקבות ברכותיו של בלעם
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מסופר על הברכות שבלעם הרשע 'נאלץ' לברך את עם ישראל – חשב לקלל ויצא מברך!
מי שיתלבט בחשיבותה של פרשה זו, בה איזה גוי בירך בטעות את עם ישראל, יתפלא לקרוא את המימרא הבאה בגמרא (ברכות יב ע"ב):
"אמר ר' אבהו בן זוטרתי: "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור"! והסבירה הגמרא שם שעיקר חשיבותה של פרשת בלק הוא לא משום שמוזכרת בה יציאת מצרים ("א-ל מוציאם ממצרים"), שהרי יציאת מצרים מוזכרת גם בפרשיות נוספות, אלא משום שנאמר בה: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" והסבירו המפרשים שפסוק זה מרמז על עניין "בשכבך ובקומך" שהם זמני קריאת שמע (ובמדרש תנחומא (יד) למד זאת מן הפסוק שלפניו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא").
דברי הגמרא מעלים כמה שאלות:
מדוע היתה הווא אמינא לומר את כל פרשת בלעם? מה משמעות הפרשה כולה?
אם אכן פרשה זו כה חשובה מדוע לא אומרים אותה בפועל?
נראה לומר כי ההסבר שנתנה בגמרא לקריאת פרשת בלעם בגלל הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" בהקשר של קריאת שמע הוא רמז בלבד אך לא זהו פשט הכתובים.
תורף הברכות של בלעם מתייחסות לכללות האומה, כגון: האהבה המיוחדת של הקב"ה לעם ישראל עוד מימי בראשית, וכפי שכתוב: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", "ה' א-להיו עמו ותרועת מלך בו"; הייחודיות של ישראל בשונה מהעמים, כפי שכתוב: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"; ההשגחה המיוחדת שיש לקב"ה על עם ישראל, כפי שכתוב: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"; הרעיון לכך שהחטא בעם ישראל הוא מקרי ואילו הטוב הוא השורש, כפי שכתוב :"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל"; וכן מלכות ישראל שעתידה להינשא על הכל, כפי שכתוב: "וירום מאגג מלכו ותינשא מלכותו". על פי זה נראה פשוט לומר כי גם הפסוק "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" על דרך הפשט מתייחס אף הוא לעניין כללי, ונוגע לכיבוש הארץ.
על פי זה מובן מדוע חשבו חז"ל לתקן שכל איש ישראלי יאמר פרשייה זו בוקר וערב, כדי שכולנו נפנים את סגולתו המיוחדת של עמנו ואת הבטחות הקב"ה על מלכות ישראל באחרית הימים!
אך מדוע נמנעו חז"ל ולא תיקנו כן?
נראה לומר כי חז"ל דאגו ללמדנו את כל אותם הרעיונות והחזון בהלכות ובתקנות שונות, כגון בנוסח ברכת המזון (בונה ירושלים), בתפילת העמידה, בקריאת התורה וההפטרות בשבת, בצומות על עניין ירושלים וכו', אך בחרו שלא לעשות זאת בשעה שכל אחד מאיתנו מקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע. בזמן קריאת שמע רצו חז"ל שכל אדם יתרכז בקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות פרטית שלו, ואותו חזון גדול ואותם רעיונות ואותה סגולה יכולה להתגלות בעיקר ע"י דבקותנו היומיומית באהבת ה' ויראתו וקיום מצוותיו.
וכך כותב מרן הרב קוק באגרת תקנ"ה: "החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד תורה".
צניעות
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו אנו קוראים על ברכותיו של בלעם הרשע, הוא אמנם התכוון לקלל אך יצא מברך!
"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלוקים… מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ב-ה), ובמסכת בבא בתרא (ס ע"א) אמרו: "מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה, אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". הגמרא הביאה זאת כמקור לדין המופיע במשנה שבחצר השותפים אסור לפתוח פתח מול פתח וחלון מול חלון, והטעם הוא משום צניעות (רשב"ם על המשנה שם). כלומר, למדנו מכאן שהגורם להשראת שכינה בישראל, וכפי שהבין זאת בלעם ונאלץ לברך על כך, הוא העובדה שעם ישראל מוסיף על עצמו גדרים נוספים, כדי שח"ו לא יבואו לידי חטא.
ולכאורה אין זה מובן, מדוע על סייג כלשהו שעם ישראל מקפיד בו זכו לברכה גדולה שכזו שתצא מפיו של בלעם? הרי אין כאן מעשה אקטיבי חיובי שיש לפארו ולרוממו אלא רק הימנעות ממעשה.
כותב הראי"ה קוק במוסר אביך (א, ה): "עניין סיגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בעניינה כמו כן כל העניינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בעניינם, וכדאי לפרוש מהם מאד". כלומר, הסייג הוא לא רק הרחקה שציוו אותנו חז"ל כדי שלא ייפלו אותם אלה שאומרים 'לי זה לא יקרה', אלא מעשה הסייג עצמו יש בו עניין רע, ולעומת זאת העמידה בסייג בונה נדבך בנפש האדם, שבאמצעותו יסלוד מאותו עניין בעייתי.
לדוגמא, אדם הנוסע במהירות מופרזת ביותר אך בפועל לא עשה תאונה, וב"ה לא הרג ולא פצע איש, מכל מקום עדיין בנפשו צמח איזשהו זלזול בחייהם של בני אדם שנבראו בצלם אלוקים. וכן על זו הדרך בכל נושא.
משום כך התפעל בלעם כל כך מסידור האוהלים, כי הוא הבין שבאופן זה גם נבנה בנפש ערך נעלה לצניעות, וכך מובטחים הם ישראל שלא יגיעו לידי גילוי עריות.
במוצאי שבת זו יחלו 'ימי בין המצרים' וכל דיני שלשת השבועות, וביום ראשון נצום את צום י"ז בתמוז, בו אירעו חמשה מאורעות קשים לעם ישראל, ואחד מהם הוא חטא העגל.
נחלקו המפרשים מה בדיוק היה חטאם של בני ישראל בעגל הזהב.
יש שפירשו שכל מטרתם של ישראל בעגל היה להתיר להם את האסורות, וכפי שכתוב "ויקומו לצחק". כלומר, התורה אסרה עליהם גילוי עריות אך הם רצו להתיר זאת לעצמם בדרך כלשהי. משום כך הם הכינו עגל הזהב ועל ידי כך התירו לעצמם 'לצחק' (היינו ענייני עריות). מעשה זה הוא הפוך מהצבת סייג – כאן הם התירו לעצמם לעשות מעשים חמורים וגופי תורה שהתורה אוסרת לנו, וחטא הוא חטא נורא שעליו אנו מתענים עד היום.
לסיכום, חובה עלינו שלא לזלזל בשום סייג מסייגי חז"ל, כי עצם העמידה בהם בונה בנפשנו באופן עמוק וטוטאלי את אותו הערך שהתורה רוצה לחנך ולהוביל אותנו.
כוונה חיובית לעומת כוונה שלילית
נחום אביחי בוצ'קו
בסוף הפרשה מספרת התורה סיפור מזעזע: זמרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט בישראל, בא בזנות על אשה נכריה לעיני כל העדה! חילול ה' נוראי!
חז"ל (נזיר כג ע"ב) משווים בין מעשה הזנות של זמרי לבין מעשה הזנות של תמר כלתו של יהודה, וטוענים כי על אף ששניהם היו מעשי זנות מכל מקום כוונתם היתה שונה לחלוטין, ומשום כך אף תוצאות מעשיהם שונות בתכלית – בעקבות מעשה זמרי נהרגו עשרות אלפים מישראל, ואילו בעקבות מעשה תמר יצאו מלכים ונביאים!
באותה הסוגיא (שם ע"א) מתייחסת הגמרא לפסוק שנראה בקריאה ראשונה מוקשה מאוד: "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", ולכאורה תמוה, היאך אפשר ששניים יעשו את אותו המעשה – האחד ייחשב כצדיק ואילו האחר ייחשב כפושע?
מסבירה הגמרא כי הפסוק מתייחס למקרה כגון מעשה לוט ושתי בנותיו [לאחר מהפכת סדום חי לוט עם שתי בנותיו במערה, שתה לשוכרה שני לילות רצופים ושתי בנותיו שכבו איתו והרו ממנו] – לוט שהתכוון לדבר עבירה עליו נאמר "ופושעים יכשלו בם", ואילו בנותיו שהתכוונו לדבר מצוה, שחשבו שכל העולם נחרב, עליהן נאמר "צדיקים ילכו בם". על כך תמהה הגמרא: מנין לך לדעת שלוט נתכוון לעברה, אולי אף הוא נתכון כבנותיו למצוה?
כאן בא ר' יוחנן ומוכיח מפסוק – הנראה לכאורה תמים – מהו אופיו האמיתי של לוט, ומסיק משם לכוונותיו של לוט במעשה זנות זה:
את מילות הפסוק: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה" (בראשית יג, י) מקביל ר' יוחנן לפסוקים אחרים שיש בהם הקשר של עבירה ותאוות: "וישא לוט את עיניו" מקביל ל"ותשא אשת אדוניו את עיניה" [אשת פוטיפר שרצתה לפתות את יוסף], "וירא" מקביל ל"וירא אותה שכם בן חמור" [לפני שאנס את דינה בת יעקב], וכו'. ולכאורה דבריו של ר' יוחנן תמוהים ביותר, שהרי הפסוק הזה נראה 'תמים' לחלוטין ואין בו שום צד ושמץ של נדנוד עבירה!
אמנם ר' יוחנן למד זאת משיקוליו של לוט בשעה שבחר להיפרד מעל אברהם. מדוע בחר לוט בככר הירדן? – "כי כולה משקה"! זאת אומרת מה שהנחה אותו בהחלטתו הוא רק השיקול הכלכלי ולא שום שיקול אחר. לוט התייחס לשפע הגשמי הגדול אך לא התייחס לשיקולים הנוגעים לאופי אנשי המקום ומוסריותם, חינוך הילדים, האוירה הרוחנית במקום, וכדומה. מאחר ולוט הלך שבי אחר תאוותו הגשמית ונהנתנותו בלבד, וזה היה שורש מחשבתו והגורם המרכזי להחלטתו – משום כך סופו שייצא ממנו דבר עבירה ותאוה.
מדברי ר' יוחנן למדנו שבכל צומת דרכים בה עומד האדם בחייו ושוקל את צעדיו הבאים, ובכל החלטה חשובה ועקרונית, על האדם להתבסס בעיקר על שיקולים מהותיים, קרי: תורה, מצוות, טובת עם ישראל, מה הקב"ה רוצה ממני, וכדומה. אם שיקולים אלה יהיו הבסיס העיקרי לקבלת ההחלטות ודאי ישתלשלו מהחלטה זו דברים חיוביים, בסייעתא דשמיא.
"תמר זינתה וזמרי זינה – תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל".
נשתדל בכל החלטה חשובה שאנו לוקחים בחיים, כגון: נישואין, קביעת מקום מגורים, סוג של לימודים, וכו', וגם בכל מעשה פעוט, להכניס כמה שיותר שקולים ערכיים ועקרונות של תורה מצוות לשם שמים, ובכך תתווסף ברכה לעולם!!