על שולחן השבת

הטבע של עם ישראל הוא לחיות בארץ ישראל

שאול דוד בוצ'קו

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ' (במדבר לג, נג). גדולי המפרשים ביארו כי מפסוק זה אנו למדים את אחת המצוות המרכזיות שבתורה: ישיבת ארץ ישראל.[1]

ברם, באופן מתמיה לא מנה הרמב"ם מצווה זו בספר המצוות. פירושים רבים נכתבו כדי להסביר את שתיקתו של הרמב"ם; תחילה נביא את דברי ה'מגילת אסתר',[2] הסובר שלדעת הרמב"ם אין מצווה מן התורה לגור בארץ: 'נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח…'

רוב המפרשים דחו את פירושו של ה'מגילת אסתר', מפני שתי תמיהות שהוא מעורר. האחת: אם מצוות ישיבת הארץ נהגה בשחר ההיסטוריה של עם ישראל ותחזור לנהוג בימות המשיח, הרמב"ם לשיטתו היה צריך למנות אותה במניין המצות, שהרי מצוות רבות שהוא מנה אינן נוהגות בזמן הגלות, ובפרט אלה הקשורות לחקלאות (ברובן) או לעבודת בית המקדש; ובמה שונה מצוות ישיבת הארץ?

והשנייה: כיצד אפשר לטעון שלדעת הרמב"ם אין חובה לדור בארץ ישראל, כאשר בספרו ההלכתי הגדול 'משנה תורה', שהוא יצירתו העיקרית, הוא פסק באופן חד ביותר: 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אלהים אֲחֵרִים", ובפורעניות הוא אומר "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ". כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, "שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו'".[3]

אמנם, כאן ניתן לתרץ שלשיטת הרמב"ם החובה לדור בארץ ישראל בזמן הגלות אינה אלא מדרבנן. שהרי מלבד תרי"ג המצוות שבתורה, יש הלכות רבות שקבעו חכמים, וביניהן כאלו שנקבעו כדי לשמר את רוח התורה בזמן שלא ניתן לקיים חלק ממצוותיה. ישיבת ארץ ישראל אכן מקבלת את משמעותה השלמה דווקא כאשר עם ישראל שולט בארצו, אך משיצאו היהודים לגלות ולא היה אפשר לחדש את העצמאות המדינית, היה חשש שנשכח את מולדתנו. לכן חז"ל, שדאגו לשמר את הקשר החי בין עם ישראל לבין ארצו, הטילו על כל יחיד ויחיד את החובה להתיישב בארץ ישראל.

לאור לשון הרמב"ם במקום אחר בספר המצוות נוכל להציע דרכים אחרות להבין את מקומה של ארץ ישראל במשנתו: 'והמצוה הקנ"ג היא שצונו יתברך לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים… אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד. ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש… ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד… ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העִבּור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. כמו שבא בפירוש '"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם'" (ויקרא כג, ב). אין לי מועדות אלא אלו",[4] כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם, ר"ל בני ארץ ישראל, בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך, לא על חשבוננו. אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבין זה מאד. ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם"'. (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב).

דברים אלה מבליטים באופן מיוחד את חשיבות ישיבת ארץ ישראל ואת חובתה, ולאורם מקבלת החובה לדור בארץ ישראל מעמד מיוחד, אף אם היא איננה מצווה ממניין תרי"ג המצוות.

וכך מתהפכים התפקידים: הקב"ה הוא שהבטיח – וכביכול חייב עצמו במצווה – שארץ ישראל לעולם לא תיעזב לחלוטין על ידי בני ישראל. ואילו היהודים המתיישבים בארצם עוזרים כביכול לקב"ה לקיים את הבטחתו.

מסתבר אפוא שכך הבין הרמב"ם את לשון הפסוק 'וישבתם בה', שלכאורה משמע ממנו שיש חובה להתיישב בארץ: אין לקרוא אותו כציווי, אלא כביטויו של הרצון הא-לוהי, כדברי ר' חיים בן עטר אליבא דרש"י: '"והורשתם את הארץ וישבתם בה" – רש"י ז"ל פירש שהמצוה היא והורשתם, אבל וישבתם היא הבטחה, ורמב"ן ז"ל פירש שהמצוה היא וישבתם… ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם וגו' לרשת אותה, ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר "כי לכם נתתי את הארץ לשבת בה"'.[5]

אנו, כיהודים המכירים את רצון ה', חייבים להשתדל בכל כוחנו כדי שהבטחה זו תתקיים – עלינו ליישב את ארץ ישראל. 

הרמב"ם פסק ברורות בעניין זה, וכתב שאף העבד יכול לדרוש לדור בארץ ישראל: 'עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם, רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה, ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גוים'.[6] הלכה זו, כמו רבות אחרות, מטרתה לחזק את יישוב ארץ ישראל. המושג של 'יישוב הארץ' מקובל על כל הפוסקים. נזכיר בייחוד כאן את מרן הבית-יוסף, ר' יוסף קארו, שפסק בשולחן ערוך שמותר לקנות בית בארץ ישראל מהנכרי ולהחתים אותו בשבת על השטר;[7]  ואף על פי שבדרך כלל אסור (מדרבנן) לומר לאינו יהודי לעשות מלאכה בשבת בעבור יהודי, ואפילו במקום מצווה,[8] כאן התירו משום יישוב ארץ-ישראל.[9]

תירוצים נוספים נאמרו בשיטת הרמב"ם, ונזכיר כאן הסברו של הרב קוק. בהקדמתו לספר המצוות[10] מבהיר  הרמב"ם שאין למנות במניין תרי"ג המצוות ציווים כלליים, הכוללים מצוות רבות שכל אחת ואחת מהן נכתבה כבר בפני עצמה. לכן אומר הרב קוק שמצוַת ישיבת ארץ ישראל היא יסודית וכללית וכוללת הרבה מצוות הקשורות באופן ישיר לארץ ישראל, שכל אחת מהן כבר נמנתה בנפרד. לכן אי אפשר למנות אותה כאחת המצוות.[11]

אולם, הסבר זה נראה לכאורה בעייתי במקצת – הלא המגורים בארץ הם מעשה בפני עצמו, שאינו כלול בשאר המצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות או כשביעית ויובל![12]

אבי מורי הרב משה בוצ'קו זצ"ל נתן הסבר קרוב לזה של הרב קוק. מראשית הבריאה יועדה ארץ זו, שנתקדשה בקדושה מיוחדת, לעם ישראל: 'בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (דברים לב, ח).  אין זו מצווה אלא מציאות א-לוהית, וכל מי שרוצה לשנות אותה כאילו רוצה לעקור את עצם סדר הבריאה.

זו הסיבה שהרמב"ם לא מנה את ישיבת ארץ ישראל כמצוַת עשה במניין המצוות. הרי כפי שאין מצווה לאכול כדי לחיות, מפני שזוהי פעולה טבעית, כך טבעי שעם ישראל יחיה על אדמתו, שהיא מקום חיותו. לחיות בחוץ לארץ זו גלות, זו קללה, אלו חיים נגד הטבע. בפרספקטיבה היסטורית הגלות איננה אלא אפיזודה חולפת, ואף אם ארכה מאות רבות של שנים. לחיות בגלות פירושו לחיות בקרע פנימי, משום שעל פי השקפת התורה, ארץ ישראל היא אחת מאבני היסוד של הזהות היהודית.

[1] ראה למשל רמב"ן על במדבר, שם.

[2] ספר 'מגילת' אסתר'  נכתב לתרץ את ההשגות של הרמב"ן על ספר המצוות של הרמב"ם, ונדפס עם ספר המצוות הנ"ל. המדפיסים ייחסו אותו  לר' יצחק די ליאון מחכמי קסטיליה האחרונים שלפני הגירוש, אבל החיד"א בשם הגדולים (ע' יצחק די ליאון) הוכיח שמחברו הוא ר' יצחק ליאון ב"ר אליעזר בר' שלמה הספרדי אבן-צור, שחי באיטליה במאה ה-16 למניינם. חשוב לציין שבעל 'מגילת אסתר' מודה שאף בזמן הגלות  אסור ליהודי שיש לו קרקע בארץ ישראל למכור  אותה לנכרי (ראה פירושו למצוה לא תעשה רכז).

[3] רמב"ם הל' מלכים פ"ה הי"ב.

[4] תו"כ אמור פרק י ה"ג.

[5] אור החיים במדבר לג, נג.

[6] רמב"ם הל' עבדים פ"ח ה"ט.

[7] שו"ע או"ח סי' שו סי"א.

[8] שם סי' שז ס"ה, וסי' שלא ס"ו, ועיין משנה ברורה סי' שז ס"ק יט.

[9] עיין משנה ברורה סי' שו ס"ק מז.

[10] וביתר הרחבה ב'שורש הרביעי' שם.

[11]  מפי השמועה, והובא בין השאר על ידי בנו הרב צבי יהודה קוק בשיחה ליום העצמאות תשל"ג,  (נדפס בחוברת 19 של 'שיחות הרב צבי יהודה' על נושאים שונים בעריכת הרב שלמה אבינר) ובספרו 'לנתיבות ישראל' כרך א עמ' קכא (עמ'  117 במהדורה אחרת), ובספר 'אילת השחר' של הרב יעקב פילבר עמ' 38, ושם כתב שהרב צבי יהודה קוק הביא בהקשר זה את לשון האור החיים (דברים ל, כ): 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה'.

[12] השווה ספר המצוות עשה ה: 'ואעפ"י שזה הצווי (ועבדתם את ה' א-להיכם וכו') הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה'.