מלצר במסעדה לא כשרה בפסח ובכל השנה
1. מבוא
השאלה: פנה אלי אדם המרוויח את פת לחמו מעבודה במסעדה לא כשרה, שם הוא מגיש לסועדים מאכלים לא כשרים. ובחג הפסח, מגיש להם מאכלי חמץ. הואיל והכסף שהוא מרוויח, מגיע ממאכלות אסורות, הסתפק הלה אם אכן אסור לו לעבוד שם, או שמא, הואיל וזה מקור פרנסתו היחיד, רשאי הוא להמשיך לעבוד שם.
והשבתי לו את התשובה הבאה: לכתחילה צריך להימנע, אבל אם יש דוחק של פרנסה, מותר. בשורות הבאות, אנמק בעזרת השם את תשובתי.
הנה מאכלי חמץ, מלבד האיסור לאוכלם בפסח, אסורה גם ההנאה מהם בפסח, כפי שלמדו חכמים בגמרא (פסחים כא, ב):
אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר (שמות יג, ג) וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ, לא יהא בו היתר אכילה.
מדברי ערוך השולחן עולה עוד, כי התעסקות היהודי בחמץ למטרת שכר, אסורה. אבל מן המקורות שנציג בהמשך מוכח, כי למעשה, אפשר להקל.
הנה כתב ערוך השולחן (אורח חיים סימן תנ סעיף ח):
אסור לישראל לקנות חמץ בפסח בשביל אינו יהודי, אפילו במעותיו של האינו יהודי, שיש בזה שלשה איסורים. שרוצה בקיומו של חמץ ואסור, כמו שנתבאר. ועוד, שמא יבא לאכול. ועוד, דאין שליחות לאינו יהודי, ונמצא דלעצמו קונה (מג"א סק"י). וכן אסור לסייע בענייני חמץ, כגון לטעון על העגלה חמצו של אינו יהודי, שהרי האינו יהודי מחזיק לו טובה, וזהו כשכר. ונמצא משתכר באיסורי הנאה (שם). ואפילו שלא בפניו, דאין כאן החזקת טובה, נראה דאסור, דזהו כרוצה בקיומו.
מבואר בדבריו כי ריווח שמקורו בחמץ, אסור משלש סיבות:
- אסור להשתכר באיסורי הנאה.
- אם מתעסק בחמץ, יש חשש שיבוא לאוכלו.
- רוצה בקיומו של חמץ.
אלא שיש לדון בשלשה טעמים אלה, וזה החלי בעזרת הצור יתברך שמו.
2. השתכרות באיסורי הנאה
מקור האיסור הוא בדברי המשנה (עבודה זרה סב, א):
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך – שכרו אסור.
יין נסך, ככל חפצי עבודה זרה, אסור בהנאה מן התורה. ומלמדת המשנה, כי איסור זה כולל גם איסור לקבל שכר מן היין האסור. ויש לעיין, אם זהו איסור שנכלל באיסור התורה ליהנות מעבודה זרה, או שזה איסור דרבנן. ונראה שזה איסור דרבנן, כפי שמבואר בגמרא, שהאיסור הוא משום קנס, כלשון הגמרא:
מאי טעמא שכרו אסור? אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה, שכרו נמי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה, ותנן: מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת! אלא, הואיל ותופס את דמיו כעבודת כוכבים (כלומר אדם שמכר עבודה זרה, אסור לו להשתמש בכסף שקיבל). והרי שביעית דתופסת את דמיה (אם מכר פירות של שנת השמיטה, הכסף קדוש, כמו הפירות עצמן), תנן: האומר לפועל… לקוט לי ירק היום – שכרו מותר! (כי צריך להבחין בין תמורת פירות שביעית, שהיא הנאה ישירה, לבין הנאה עקיפה, שהיא המשכורת). א"ר אבהו א"ר יוחנן: קנס הוא שקנסו חכמים… ביין נסך.
הסבר הדברים הוא, מן התורה נאסרה הנאה ישירה. כגון המוכר איסור הנאה, ונהנה מהכסף שקיבל. או שנהנה מגופו של האיסור, כגון המשתמש בסבון העשוי מחומר של ערלה, האסור בהנאה. אבל הנאה לא ישירה, כגון המועסק אצל בעל הבית שמוכר דבר האסור בהנאה, לא אסרה תורה. אלא שחכמים גזרו ביין נסך, ואסרו גם את התמורה המתקבלת, תמורת יין הנסך.
אלא שבשאר איסורי הנאה, בניגוד לעבודה זרה, ההנאה מן התמורה מותרת, כפי שמפורש בגמרא (עבודה זרה שם):
לקוט לי ירק היום – שכרו מותר.
מבואר כי אדם ששכר פועל ללקיטת ירקות שגדלו בשנת שמיטה, ונתן לו שכר עבודה, שכרו מותר. ואף על פי שהשביעית תופסת את דמיה, מכל מקום שכרה מותר אף מדרבנן, ולא גזרו בו שום איסור.
אלא שנחלקו הראשונים אם יש מקום לאסור זאת לכתחילה. אבי העזרי מתיר אף לכתחילה, כפי שצוטט במרדכי (פסחים, פרק כל שעה, רמז תקמט) וזה לשונו:
גם פסק רבינו אבי העזרי דמשכיר ישראל לנכרי בהמתו, להוליך עליה חמץ, אפילו ממקום למקום. וכן משמע בפרק השוכר את הפועל (ע"ז סב, א) דאמר, קנס הוא שקנסו חכמים בעכו"ם ויין נסך, משמע, דשאר איסורי הנאה שרו.
אמנם התוספות (פסחים כב, ב) פסקו שאף שהשכר שמקבל מותר, לכתחילה צריך להימנע, וז"ל:
דאסור להשתכר באיסורי הנאה, אף על גב דדיעבד שכרו מותר, כדמשמע בפרק בתרא דמסכת עבודה זרה (סב, א), מכל מקום אסור לכתחלה.
להלכה פסקו הטור והשולחן ערוך, כדעת התוספות, כמבואר בלשון המחבר (אורח חיים תנ, ד):
ישראל שהיה לו תנור ואפו בו אינו יהודי חמץ בפסח, אפילו מעות אסור לקבל בשכרו, דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה; ואם קבל כבר המעות, מותר ליהנות מהם.
לפי זה צריך להורות למלצר זה, שלכתחילה אסור לעבוד במסעדה זו. עם זאת, יש לחלק בין כל משתכר באיסורי הנאה, למלצר זה. שהרי הוא מועסק במקום בו מלבד איסורי ההנאה, כגון איסור חמץ, מגישים מאכלים נוספים, שאין בהם חמץ. ואין השכר ניתן לו רק עבור החמץ, אלא עבור כלל המאכלים. לכן לכל הדעות מותר, כמו שמצינו באיסור עבודה זרה, שאדם רשאי להשתכר לכתחילה מעבודה זרה, כאשר הוא מועסק במלאכה אחרת מלבדה, וכפי שמובא במשנה (עבודה זרה סב, א):
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר.
משמע שגם לכתחילה מותר להתעסק ביין נסך, אף ששכרו כולל הנאה מאיסור עבודה זרה. ואם הותר הדבר באיסור חמור זה, כל שכן שהותר בשאר איסורים. ואפילו אם נאמר שההיתר הוא רק בדיעבד, ולכתחילה יש להימנע מהעברת החבית, זה נכון לגבי יין נסך, בו נאסר ליהנות הנאה ישירה אף בדיעבד. אבל בשאר איסורים, שיש ראשונים המתירים לכתחילה הנאה ישירה, אין להחמיר בעבודה שרק חלקה כולל עיסוק באיסורי בהנאה.
לכן נראה כי המועסק כמלצר בפסח, אין זו עבודה האסורה משום "משתכר באיסורי הנאה". למרות שבכלל המאכלים המוגשים ללקוחות, נכללים גם מאכלים האסורים בהנאה.
אמנם עבודת מלצרות במאפיה, אסורה לכתחילה, לאור העובדה שכל העיסוק הוא בחמץ בלבד.
3. שמא יבואו לאוכלו
החשש שהביא ערוך השולחן בדבריו "שמא יבוא לאוכלו", מקורו בדברי הריב"ש, ונציג כאן את לשון השאלה והתשובה, שהשיב הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימן תא):
ולקנות חמץ לצורך הכותי, במעותיו של כותי, בחול המועד, אסור גמור הוא. שהרי לכל הפחות איכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה. ולא עוד אלא, שהוא עובר עליו בבל יראה. לפי שכשהוא קונה אותה בשביל הכותי, אין הכותי בעל המעות קונה אותה. שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לכותי, ולא זוכה בשבילו. דהא קיימא לן דאין שליחות לכותי, ולא זכיה כלל. לא אינהו לדידן, ולא אנן לדידהו, כדאיתא בבבא מציעא פ' איזהו נשך (עא, ב). וא"כ הרי הוא חמצו של ישראל זה, ועובר עליו. ומלקות נמי איכא, שהרי עשה מעשה כשקנה אותו. ואף אם נאמר שהישראל אין דעתו לזכות בו לעצמו, כיון שיש אסור בדבר, מכל מקום גם הכותי לא קנה אותו, והרי הוא עדיין ברשות הכותי הראשון. והוה ליה כחמצו של כותי ברשות ישראל, בשקבל עליו אחריות. שהרי אם נאבד או נאנס בידו של ישראל, אין אחריותו על הכותי הראשון, שהרי כבר קבל מעותיו, אלא אחריותו על ישראל זה, ועובר עליו.
דברי הריב"ש הנ"ל הובאו בבית יוסף (אורח חיים סימן תנ), ובכל זאת, בשולחנו, לא הביא הלכה זו. אבל הרמ"א, הביא דברים אלה להלכה (שם סעיף ו):
ואסור לקנות חמץ לאינו יהודי בפסח, אפילו במעותיו של אינו יהודי (ריב"ש סימן ת"א).
וצריך להבין, מדוע לא העתיק המחבר הלכה זו למעשה. בהסברו נראה, כי יש כאן כעין גזירה חדשה, שלא גזרו חכמים, ואנו אין בכוחנו לגזור גזירה חדשה, לכן לא הביאה למעשה. ובדעת הריב"ש והרמ"א ניתן לומר שסברו, כי אין זו גזירה חדשה, שהרי חשש כזה מובא כבר בגמרא (פסחים י, א):
בעי רבא, ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך.
הסתפק רבא לגבי חמץ בתקרה, האם צריך לעלות ולבערו, שמא ייפול ויבוא לאוכלו.
ואף על פי שלא נפשט ספיקו של רבא, הביאו רבותינו בעלי התוספות (פסחים ב, א ד"ה מתני') גמרא זו, כדי להסביר מדוע צריך לבער חמץ, גם לאחר ביטולו, וביארו וז"ל:
דאף על גב דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו, שלא יבא לאכלו. וכן משמע לקמן (י, ב), דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו', או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה. והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם וכו' שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא, החמירו חכמים לבדוק ולבערו, אפילו היכא דביטלו, משום דילמא אתי למיכליה.
חשש זה הובא במקום נוסף בגמרא (פסחים ו, א):
חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים, משום היכר.
מפרש רש"י (ד"ה עושה לו מחיצה):
משום היכר, שלא ישכח ויאכלנו.
אלא שהמחבר סבור כי יש חילוק בין מקרים אלה לבין הרוכש חמץ עבור הנוכרי. כי במקרים הנזכרים בגמרא, מדובר על חמץ שנמצא בתוך ביתו. מה שאין כן לגבי חמץ, המוחזק במקום שאינו שלו, ייתכן וחכמים לא גזרו.
יש להוסיף שיתכן ובדין שלנו גם הריב"ש לא יגזור, כי לדעתו כל הגזירה היא שמא יבוא לאכול את החמץ. ברם מלצר המועסק במסעדה, אין אצלו חשש כזה, כי אסור למלצרים לגעת באוכל. ואם ייגעו בו, יפוטרו תיכף ומיד מעבודתם.
מלבד זאת, הריב"ש הביא טעם נוסף לאיסור רכישת חמץ עבור נוכרי, והוא, שעובר עליו בבל ייראה, ואולי רק טעם זה הוא הטעם העיקרי.
לכן נראה למעשה, כי לכתחילה יש להימנע ולא לעסוק במלצרות במקום בו מוגשים מאכלי חמץ, שמא יבוא לאוכלו. אבל אם כל פרנסתו תלויה בזה, אפשר להקל. כי יתכן שדין זה, שהוא מדרבנן, אינו מוסכם, ואינו הטעם העיקרי, ולא שייך במלצר.
4. רוצה בקיומו
המגן אברהם אכן נקט כי יש לאסור רכישת חמץ עבור הנוכרי, משום "רוצה בקיומו", וזה לשונו (סימן תנ, סעיף קטן י):
דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותו, ועוד, דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו (ריב"ש, ב"י). ועוד נראה לי דאסור, משום רוצה בקיומו, עיין ביורה דעה סימן קל"ג, ס"ד הלכה ו.
אמנם לכאורה נראה, שאיסור "רוצה בקיומו" התחדש רק באיסורי עבודה זרה, וביין נסך, שגם הוא נאסר משום עבודה זרה. שהרי כתב הבית יוסף וז"ל (יורה דעה סימן קלג ד"ה לפיכך):
וטעמא דרוצה בקיומו אסור, כתב הר"ן בשם רש"י, דהיינו משום דכיון דישראל מצוּוה לבטל עבודה זרה, אסור לו להיות רוצה בקיומה.
ואף שבדברי הטור נזכר הטעם של "רוצה בקיומו" לגבי חמץ, ויתכן שמשם העלה המגן אברהם דין זה. שהרי אסור להשכיר סיר בישול לאינו יהודי, לצורך בישול חמץ. ומשום שהיהודי "רוצה בקיומו" של החמץ, כפי שמפורש בדברי הטור (אורח חיים סוף סימן תנ):
אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח, שיבשל בהם חמץ, מפני שרוצה בקיומו של איסור, על ידי דבר אחר, שלא יִבקע הכלי. ועוד, כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה, אסור להשכירו לכתחילה. ולא דמי להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם, להביא עליו חמץ ממקום למקום, דהתם החמור אינו אסור, אבל הכלי עצמו אסור.
אולם נראה שיש לחלק בין החמץ הנמצא בסיר, לחמץ המוגש על ידי המלצר. ובטרם נסביר את ההבדל, יש להקדים, מדוע מוגדר המשכיר סיר לגוי לבישול חמץ, כרוצה בקיומו של החמץ.
הנה בזמנם, כלי ריק שעמד על האש, היה נבקע ונשבר, מן החום החזק. נמצא שהיהודי חפץ כי החמץ יתקיים בתוך הסיר, וישמור עליו לבל יישבר. לכן זה אסור, כיון שרוצה בקיומו של החמץ בתוך הסיר, וחמץ זה, ניתן להגדירו כחמץ שלו. וזה פשר דברי הטור כאן "רוצה בקיומו".[1]
אבל בנידון שלנו, לא ניתן להגדיר את המלצר המועסק במסעדת חמץ, כרוצה בקיום החמץ, אפילו לשיטת המגן אברהם. כמו שבדיני חמץ בפסח, מותר להשכיר כלי סתם[2], אם לא אמר מפורש שמיועד לחמץ. ולמרות שכולם יודעים, שהגוי יבשל בו חמץ. כך גם מלצר זה, למרות שמקבל תשלום בעד הגשת מאכלים במסעדה, הוא הרי אינו חפץ דווקא בחמץ, ואין לו הבדל מהו המאכל המוגש, ובלבד שיקבל את פרנסתו. לכן, למרות שוודאי יגישו גם חמץ, אין כל הכרח שהוא רוצה בקיומו של החמץ.
וכבר הזכרנו נקודה זו למעלה, שהמלצר אינו מוזמן לעבודה רק בשביל החמץ, אלא בשביל מכלול העבודה. עוד הזכרנו לעיל, שהריב"ש עצמו לא הביא טעם זה בלבד, אלא צירף טעם נוסף.
על כן נראה שבנידון שלנו, לא ניתן לאסור עבודה זו מטעם "רוצה בקיומו".
[1] כך אכן פירש המגן אברהם (סימן תנ ס"ק יא), וז"ל "שרוצה בקיומו על ידי דבר אחר, שלא יבקע הכלי" (טור), ונראה לי דהכי פירושו, שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו, שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו על גבי האור, יבקע הכלי אצל האור. ואם כן נהנה מחמץ.
[2] כך באמת מבואר במגן אברהם (ס"ק יא), שחיבר יחד השכרת כלי עם השכרת חמור, ובשניהם, כפי שפירש, הואיל ובסתם אינם עומדים לשימוש חמץ, אפילו שידוע שישתמש לחמץ, לא נאסר להשכירם (אם לא פירשו שמושכר לחמץ). אמנם שער הציון (ס"ק מו -מה) כתב לא כך, וז"ל: "אבל כלים שמסתמא עומדים לבשל בהן חמץ, אפילו סתם אסור להשכיר". ובשעת הדוחחק אפשר לסמוך על המגן אברהם.
5. למעשה
למסקנה, יש להורות למלצר, שלא יעבוד במקום בו מוגשים מאכלי חמץ, מחשש שמא יבוא לאוכלו, כנזכר בדברי הריב"ש. אולם בשעת דוחק גדול רשאי לעבוד שם, כי אין חשש זה מוסכם, וגם יתכן שלא שייך במלצרות. מלבד זאת, גם אין איסור להשתכר באיסורי הנאה בנידון זה, כפי שנתבאר, וגם לא שייך בזה איסור "רוצה בקיומו".