סימן ל"ז

זמן מצוַת תפילין

סימן זה דן בשאלה במשך כמה זמן צריך אדם להניח תפילין בכל יום[1]. אמנם, משום חשיבות מצווה זו יש מעיקר הדין להניחן כל היום ובכל מקום; אולם למעשה דווקא בגלל חשיבותה הוגבלה המצווה מאוד. משום כך יתבארו בסימן זה הן משך הזמן שיש להניח את התפילין, הן חשיבות ומעלת מצווה זו והן המגבלות הנובעות מחשיבות זו.

סעיף א

^אגדול שכר מצות תפילין, וכל מי שאינו מניחם הוא בכלל פושעי ישראל ^בבגופן (א).

^אמנחות מ״ד.  ^בראש השנה י״ז.

(א) בגופן – מצוַת תפילין מיוחדת בכך שמניח ישירות על גופו חפץ של קדושה, שכתובות בו פרשיות מהתורה ואזכרות שם ה'. האדם יכול לקדש את גופו, אך יכול חלילה גם לדרדר אותו עד שְאול, אם ילך אחרי תאוות גופו. לכן מי שאינו מניח תפילין הוא מפושעי ישראל בגופו, כי נמנע מלקדש את גופו.

המחבר כתב הקדמה זו כאן, כי בא לבאר שמעיקר הדין יש להניחן כל היום, בגלל חשיבות המצווה, ומשום השכר הגדול הטמון למי שמקדש את גופו בזכות הנחת תפילין.

סעיף ב

^גמצותן להיותם עליו כל היום (ב), אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם (ג), ושלא יסיח דעתו מהם (ד), ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו ^דשלא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה (ה).

^גטור.  ^דהרא״ש.

(ב) כל היום – משום חשיבותן וגודל שכרן.

(ג) שלא יפיח בהם – כפי שראינו בהקדמה לסימן ל'[2]. ולכן אין להניח תפילין כאשר זקוק לנקביו או כשעשוי להפיח. ומפני שקשה להישמר מכך לאורך זמן, נהגו שלא להניח תפילין במשך כל היום. ומשום כך אין גם לישון בתפילין, כפי שיתבאר בסימן מ"ד.

(ד) מהם – היסח הדעת משמעו להתנהג בקלות ראש בזמן שמניח תפילין. קל לקיים זאת בזמן התפילה, שבה ממילא אסור להסיח את דעתו, אולם קשה להיזהר בכך במשך כל היום.

(ה) קריאת שמע ותפילה – משום שבזמן מועט כזה אדם יכול להיזהר בנקיון גופו ודעתו; ורק מי שאינו מניחן אפילו בשעת קריאת שמע ותפילה נחשב פושע ישראל בגופו. בסימן הבא יתבאר שמי שאינו יכול לשמור על נקיון גופו בגלל חולי מעיים – אינו מניח תפילין כלל באותו זמן[3].

סעיף ג

^הקטן היודע לשמור תפילין בטהרה, שלא יישן ושלא יפיח בהם (ו), הגה: ושלא יכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול), חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו (ז). הגה: וי"א דהאי קטן דוקא שהוא  בן י"ג שנים ויום אחד (ח) (בעל העיטור), וכן נהגו ואין לשנות (דברי עצמו).

^הסוכה מ״ב.

(ו) בהם – לשיטת המחבר אין להמתין לגיל "בר מצווה" לחינוך למצוַת תפילין, אלא כבר בגיל שהילד יודע להתפלל ולקיים את המצווה בצורה נכונה, ויודע לשמור על נקיון גופו, חייב אביו לקנות לו תפילין ולחנכו להניחן. ויש קהילות שנוהגים בהן כדברי המחבר, ואשרי חלקם.

(ז) לחנכו – כתב הביאור הלכה (ד"ה "קטן") שלאחר שעבר הילד גיל מצוות, אביו אינו חייב לקנות לו תפילין, מפני שהחיוב חל על הילד עצמו. ולולא דמסתפינא היה נראה שישנם חיובים של האב שאינם פוקעים כאשר הבן מגיע לגיל מצוות, למשל החובה ללמדו תורה או להשיאו אישה; והוא הדין בחיוב לקנות לו תפילין.

(ח) י"ג שנים ויום אחד – ולמנהג זה אין לקטנים להניח תפילין, וכן נוהגים האשכנזים. ונראה שטעם הדבר הוא שעל אף שישנם ילדים קטנים היודעים לשמור נקיון גופם ודעתם, ישנם גם כאלה שאינם יודעים, וקשה לחלק בכך בין ילד לילד, שהלא אף הורה לא ירצה להודות שבנו עדיין אינו בוגר. וכן יש גם חשש שיבואו לבזות את אלו שעדיין אינם מניחים[4].

[1] סימן ל' נקרא אף הוא "זמן הנחתן", אולם הוא עוסק בשאלה באיזה זמן יש חיוב לקיים את המצווה ומתי אין המצווה חלה, כבשבת, בחג ובלילה.

[2] וראה בהערה 2 שם. ובדומה לכך יתבארו בהלכות קריאת שמע (סימן פ') דיני נקיות הגוף בקריאת שמע ובתפילה.

[3] כתב הב"ח (כאן אות ב') שמי שגופו אינו נקי לא משום חולי, אלא "מרוב אכילה ושתייה ושיכרות בסעודות, דאינו נזהר לשמור עצמו מריבוי אכילה" – אינו נחשב כאנוס, אלא הרי הוא בכלל פושע ישראל בגופו.

[4] והדבר דומה למנהג אשכנז בקריאת התורה, שהעולה לתורה, אף אם יודע לקרוא, יוצא ידי חובה בקריאת שליח הציבור, כדי שלא לחלק בין היודע לשאינו יודע, וכדי שלא לבייש את מי שאינו יודע.