סימן ל"ח

החייבים והפטורים מן התפילין, ובו י"ג סעיפים

בסימן זה רשימה של הפטורים מהנחת תפילין (בסוגריים – הסעיף שבו הובאו):

• מי שאין גופו נקי (א-ב).
• נשים ועבדים (ג).
• אם דעתו מוסחת ואינו יכול לכוון[1], כגון שמבולבל מהרהורי אישה (ד), מרוב צערו (ט) או מקלות ראש (ז).
• אָבֵל ביום ראשון לאבלותו, שאינו ראוי ללבוש כתר ביום זה (ה-ו).
• העוסקים במצווה אחרת (ח, י).
• מי שעונשו שלא יניח תפילין (יג).

סעיף א

^אחולה מעיים פטור מתפילין (א). הגה: אפילו אין לו צער. אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו ואין דעתו מיושב עליו – פטור (ב), ואם לאו – חייב (ג) (מרדכי וארחות חיים ומיימוני פ"ד).

^אחולין ק״י.

(א) פטור מתפילין – וממילא גם אסור לו להניח תפילין, וכל זאת מפני שאינו יכול לשמור גופו נקי, דבר המחויב בזמן הנחת תפילין[2].

(ב) פטור – בעוד שחולה מעיים פטור משום שאין גופו נקי, חולה זה פטור מאחר שכְּאֵבָיו מסיחים את דעתו מן התפילין, ומצב כזה אינו מתאים להנחת תפילין (בדומה למצטער שיובא בסעיף ט').

(ג) חייב – בניגוד לחולה מעיים, הפטור בכל מקרה.

סעיף ב

מי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי (ועיין לקמן סימן פ'). ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע, ויברך (ד).

^ב תשובת הרא״ש כלל ד׳ סימן א׳.

(ד) ויברך – ראינו שגוף נקי נצרך הן למצוַת תפילין והן למצוות קריאת שמע ותפילה. ולכן חולה במעיו, אם אינו יכול לשמור גופו אפילו לזמן קצר, אינו מקיים מצוות אלה עד שמצבו ישתפר. ואף שאסור בתפילה ובהנחת תפילין, מותר בלימוד תורה[3].

סעיף ג

^גנשים ועבדים (ה) פטורים מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (ו). הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (ז) (כל בו).

^גברכות כ׳.

(ה) ועבדים – הכוונה לעבד כנעני, שחייב כנשים במצוות עשה שאין הזמן גרמן, ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמן.

(ו) שהזמן גרמא – הואיל וחיוב המצווה בימות החול בלבד, ולא בשבת ובמועדים[4].

(ז) מוחין בידם – מעיקר הדין נשים רשאיות לקיים מצוות שהזמן גרמן, כיוון שאף על פי שהן אינן מחויבות בהן – הן שייכות במצווה, ולשיטת הרמ"א הן גם יכולות לברך עליהן[5]; ובכל זאת פוסק כאן הרמ"א עצמו שתפילין אל להן להניח, וזאת משום שהתפילין הן בגד, ולא רק מעשה מצווה, ויש בהנחתן על ידי נשים משום רצון להידמות לגברים, בדומה לאיסור "לא ילבש גבר שמלת אשה"[6].

המחבר הביא גם הוא עמדה זו בבית יוסף, אולם לא הביאהּ בשולחן ערוך, וייתכן שלדעתו אכן מותר לנשים הרוצות בכך להניח תפילין, כפי שכתוב בגמרא (עירובין דף צ"ו) שעשתה מיכל בת שאול, וכן מסופר גם על בנותיו של רש"י.

סעיף ד

^דהמניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאות אשה (ח). הגה: ואם אי אפשר לו בלא הרהורים, מוטב שלא להניחם (ט) (כל בו וארחת חיים).

^דבית יוסף בפירוש הירושלמי שמביא הארחות חיים ראיה למה שכתבו בשם הר״מ.

(ח) תאות אישה – כתבו הראשונים שאם הגוף צריך להיות נקי בזמן הנחת תפילין, כל שכן שהנפש צריכה להיות נקייה; והרהורי תאווה הם דבר הנוגד את עיקר התפילין, שמהותן לקדש את הגוף. הרהורים אלו כלולים באיסור היסח הדעת, הנלמד מהציץ, ועיקר האיסור – שלא יחשוב מחשבות שאינן מתאימות לתפילין[7]. המחבר נקט כאן לשון "צריך ליזהר", אך אין בכך לומר שאיסור ההרהור הוא רק מידת חסידות – הדבר אסור מן הדין. אולם בעוד שבעניין נקיון הגוף יכול האדם לנקות את עצמו לפני הנחת התפילין, נקיון הדעת אינו תלוי ישירות ברצונו. ובסעיף זה כוונת המחבר היא שבעת שהוא מעוטר בתפילין ישים את כל ריכוזו בתפילה ובלימוד, כדי שלא יבוא לידי מחשבה שאינה ראויה.

(ט) מוטב שלא להניחם – מטעם זה נכתב בראשונים שהבחורים "שההרהור מצוי בהם" לא יניחו תפילין. בבית יוסף דחה דבריהם, כי על האדם להתאמץ ולנווט את מחשבותיו, ולא להיות מונהג בידי תאוותיו[8]. ובכל זאת אנו רואים כאן בראשונים הכרה בכך שמי שאינו נשוי קשה לו להיות ללא הרהורים, ואין זה משום רשעותו חס ושלום, אלא שללא חיי אישות מתגבר בו צורך שהוא טבעי לחלוטין. לכן על הבחורים להשתדל לשים את כל כוחם בתורה ובמצוות ובכל פעילות חיובית. ואם היצר מתעורר, לא להיכנע ליאוש ולעצבות, משום שזו דרך העולם, וזהו סימן שגופו בריא, ויוכל בבוא העת להקים משפחה ולחיות בקדושה.

סעיף ה

(י)^האָבֵל, ביום ראשון אסור להניח תפילין (יא), מכאן ואילך חייב, אפילו באו פנים חדשות (יב).

^המועד קטן כ״א וכדעת הרי״ף שם.

(י) הקדמה – כאשר נפטר לאדם אחד מקרוביו הוא נקרא "אונן" עד הקבורה, כל זמן שמתו מוטל לפניו. בזמן זה הוא פטור מכל מצוות העשה, ואסור בקריאת שמע ובתפילה, ולענייננו – אף בתפילין[9]. סעיף זה אינו עוסק באנינות אלא באבלות, שמתחילה לאחר הקבורה.

(יא) אסור להניח תפילין – משום שהתפילין נחשבות כפאר לאדם המניחן, כמו כתר, וביום אבלותו אין לו להיות בכתר על ראשו[10]. מעיקר הדין איסור זה נוהג בזמן שהאבלות מדאורייתא, שהוא רק ביום הראשון לפטירה, משעת הקבורה עד סוף היום. בשאר ימי השבעה האבלות היא מדרבנן, ואין בה כוח לדחות מצווה דאורייתא.

אם הקבורה אינה ביום הפטירה, האבלות היא מדרבנן גם ביום הראשון, ובכל זאת משמע מהמחבר שפסק שאין להניח תפילין לאחר הקבורה בכל מקרה. זאת מכיוון שחכמים לא רצו להבדיל בין קבורה ביום הפטירה לבין קבורה אחר כך, והשוו מידותיהם. ויש כוח ביד חכמים לבטל מצוַת עשה ב"שב ואל תעשה". יש פוסקים שכתבו שאם הקבורה אינה ביום הפטירה, יש להניח תפילין בצנעה לאחר הקבורה; וכל אחד ינהג כמנהגו, ומי שאין לו מנהג ידוע – ינהג כפי פסיקת המחבר, ולא יניח כלל תפילין ביום הקבורה.

(יב) פנים חדשות – דיון זה שייך רק בזמן שהניחו תפילין כל היום. ועיקרו: כשבאים לנחמו אנשים שזו להם הפעם הראשונה, הייתה סברה לומר שכיוון שעבורם זהו המפגש הראשוני עם האבל, יחלוץ תפיליו כדי להמחיש את צערו; אולם להלכה אין חוששים לזה.

סעיף ו

^ובתשעה באב חייבים בתפילין (יג) (ועיין לקמן סימן תקנ"ה) (יד).

^ורא״ש פרק בתרא דתענית.

(יג) חייבים בתפילין – יש מי שכתב שתשעה באב דומה ליום האבלות הראשון, ופטור מתפילין. אולם להלכה, כיוון שדיני אבלות על בית המקדש הם מדרבנן, אין בכוחם לדחות מצווה דאורייתא של תפילין.

(יד) סימן תקנ"ה – שם כתב המחבר שנוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב בשחרית, אלא במנחה. ולא כתב זאת המחבר כאן, אלא הביא את עיקר דין תפילין בתשעה באב, שחייבים בהן, ובהלכות תשעה באב פירט יותר, והביא את סדר היום.

יש נוהגים להניח תפילין בתשעה באב בבוקר, ולא כמו שפסק השולחן ערוך. וכשמתפלל אדם במקום שנוהגים בשונה ממנהגו, עליו לכבד את מנהג המקום שבו הוא נמצא. אמנם היום בהרבה מקומות הכול יודעים שיש בכך חילוקי מנהגים, ואין מקפידים בכך; ובמקומות כאלו יכול כל אחד לנהוג כמנהגו. וההכרעה בכך בידי רב המקום.

סעיף ז

^זחתן ושושביניו (פי' ריעיו השמחים עמו) וכל בני חופה, פטורים, משום דשכיח שכרות וקלות ראש (טו).

^זסוכה כ״ה ע"ב.

(טו) וקלות ראש – ויש חשש שיבואו להסיח דעתן מן התפילין. וכתבו האחרונים שדין זה אינו שייך היום, כשאנו מניחים תפילין רק בזמן תפילת שחרית, משום שבזמן זה אין שכרות והוללות, ולכן גם חתן ושושביניו חייבים בתפילין.

סעיף ח

(טז) ^חכותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם (יז), וכל העוסקים במלאכת שמים (יח), פטורים ^טמהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת קריאת שמע ותפלה (יט). הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת קריאת שמע ותפלה, אז פטורין מקריאת שמע ותפלה ותפילין (כ). דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת, אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז, ור"ן פ' הישן).

^חסוכה כ״ו.  ^טרבינו ירוחם בשם ר׳ נסים, והגהות אשרי בשם אור זרוע, ורבנו יונה.

(טז) הקדמה – מקור סעיף זה בַּכְּלל "כל העוסק במצווה פטור מן המצווה". דרשו חכמים (סוכה כה ע"א): "בשבתך בביתך – פרט לעוסק במצוה", כלומר שהאדם מחויב במצווה כאשר הוא עסוק בצרכי ביתו, אולם כאשר כבר עוסק במצווה מסוימת – פטור הוא מקיום מצווה אחרת כל עוד אינו יכול לקיים את שתיהן. בהמשך הסעיף יתבאר שגם סוחרי התפילין נחשבים כעוסקים במצווה.

(יז) ותגרי תגריהם – כלומר שכאשר יש סוחר הקונה מהסוֹפר ומוכר לחנות, פטורים הן הסופר, הן הסוחר והן החנווני.

(יח) העוסקים במלאכת שמים – שמלאכתם לצורך מצווה[11].

(יט) קריאת שמע ותפילה – לדברי המחבר סעיף זה נוגע רק למי שרגיל להניח תפילין כל היום, אולם למניחים בשעת קריאת שמע ותפילה אין בכך פטור. וצריך לומר שהנחת התפילין מפריעה קצת לכתיבת התפילין, שהלא אם אין התפילין מפריעות יכול הסופר לכתוב בעוד התפילין עליו (כפי שהמניח תפילין או לבוש בציצית אינו פטור ממצוות).

(כ) ותפילין – לדברי הרמ"א הפטור הוא אפילו מקריאת שמע, תפילה והנחת תפילין באותו היום, משום שהעוסק במצווה פטור משאר המצוות באופן גורף. ונראה שהמחבר מודה שאם כותב תפילין בצורה דחופה בעבור מי שאין לו, פטור בזמן הכתיבה משאר מצוות.

אולם כל זה בתנאי שהתחיל בכתיבה לפני שהתחייב בתפילה, שאם לאו, נאמר את ההפך – שהעוסק במצוַת התפילה פטור מהמצווה לכתוב תפילין.

סעיף ט

^ימצטער, ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה – פטור, ^כמפני שאסור להסיח דעתו מהם (כא).

^יהרמב״ם בפרק ד מהלכות תפילין.  ^כהר"ר מנוח.

(כא) להסיח דעתו מהם – היסח הדעת אינו רק הקלת ראש, אלא גם כאשר מרוב דאגות וצער דעתו אינה מיושבת. גם העצבות היא מידה הנוגדת את מהות התפילין, שהיא עבודת השם בנחת ובשמחה. ואמנם  ראינו (בסעיף ה) שאָבֵל חייב בתפילין ואינו פטור בגלל עצבותו, אולם הרי זה משום שמצוותו של האבל אינה להצטער, אלא לכבד את המת, ולכן אין פטור גורף לאבלים להניח תפילין.

סעיף י

^להקורא בתורה (כב) פטור מהנחת תפילין כל היום (כג), זולת בשעת קריאת שמע ותפלה (כד).

^למכילתא לפירוש רבנו יונה בפרק ב' דברכות.

(כב) הקורא בתורה – ביטוי זה משמעו לימוד בתורה שבכתב דווקא.

(כג) כל היום – כך דרשו חכמים מן הנאמר בעניין התפילין (שמות י"ג, ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". כלומר: מהות התפילין היא כעיסוק בתורה, לכן הקורא בתורה כל היום ממילא "דברי התורה הן עליו לאות", ופטור מהנחת תפילין באותו יום. דין זה מתייחד דווקא לתורה שבכתב, כי בלימודה מתחזקים בזכירת יציאת מצרים, והלא עיקר מהות התפילין היא זיכרון ההשגחה העליונה[12].

(כד) קריאת שמע ותפילין – ואם כן בזמנינו, שאין מניחים תפילין כל היום, אין השלכה מעשית להלכה זו. ובזמנם, אף שקורא בתורה היה פטור מתפילין, בכל זאת אם היה רוצה להניחן – יכול היה לברך.

סעיף יא

^מלא יחלוץ תפילין בפני רבו, ^נאלא יפנה לצד אחר מפני אימתו, ויחלוץ שלא בפניו (כה).

^מהשמושא רבא, וסנהדרין ק״א ע"ב.  ^נרש״י שם.

(כה) שלא בפניו – כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ו): "לא יחלוץ תפיליו לפני רבו, ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך, ולא יתפלל לא לפני רבו ולא לאחר רבו ולא בצד רבו, ואין צריך לומר שאסור לו להלך בצידו, אלא יתרחק לאחר רבו". זוהי כמובן דרגה גבוהה מאוד של אימת תלמיד בפני רבו, וקשה להבין אותה בדורנו, כאשר היחסים בין רב ותלמיד ידידותיים יותר. המשנה ברורה (ס"ק ל"ה) כתב שדין זה הוא ב"רבו מובהק, דרוב חכמתו הימנו", וכך למעשה ביטל את האפשרות המעשית של דין זה, כיוון ש"רב מובהק" הוא מושג שכמעט אינו קיים בימינו.

סעיף יב

^סהיה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם, תפילין קודמים (כו).

^סירושלמי שלהי מגילה וכרב הונא, כן כתב הרא״ש בהלכות תפילה.

(כו) תפילין קודמים – כיון "דמצוה דבגופיה עדיף" (מצווה שבגופו עדיפה), כלומר שהאדם צריך להקדים לקדש את עצמו לפני שדואג לביתו ולסביבתו.

סעיף יג

^עמנודה (כז) ומצורע (כח) אסורים להניח תפילין (כט).

^עאיבעיא במועד קטן, ובעיטור אוסר.

(כז) מנודה – בסמכות בית הדין לגזור נידוי על אדם בנסיבות מסוימות. על אדם זה מוטלות מגבלות רבות, שעיקרן הרחקה מהקהילה, למשל במניעתו מלהצטרף למניין[13]. סעיף זה אינו מעשי כיום, משום שהטלת נידוי הינה נדירה מאוד.

(כח) ומצורע – גם דיני המצורע, כפי שנזכרים בתורה, עיקרם הרחקה מהציבור. על המצורע נאמר (ויקרא י"ג, מו) :"בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". ואף דין זה אינו שייך בימינו, מאחר שלא מוכרת לנו הצרעת שעליה דברה התורה.

(כט) אסורים להניח תפילין – מפני שהתפילין הן אות לברית שבינינו לבין הקב"ה, והן כתר של כבוד על ראשנו, והמנודה והמצורע אסור להם להתכבד באות ברית זו, שאותה דרסו ברגל גסה. דין זה חל רק על המנודה והמצורע, משום שההלכה הרחיקה אותם מהקהילה, אולם ברגע שיתירו את הנידוי או שיתרפא המצורע – שוב יניחו תפילין ככל ישראל. ולעומתם רשעים, וכן כל מי שעבר עבירה, ואפילו עבירה חמורה ביותר – עדיין חייב בתפילין. ושלום שלום אומר ה' לרחוק ולקרוב[14].

[1] משום שאסור להסיח דעתו מהתפילין, כפי שהתבאר בתחילת סימן כ"ה.

[2] כפי שראינו בסימן הקודם (ס"ק ד'), ובהקדמה לסימן ל'.

[3] העניין מובא בפירוט בסימנים פ' וצ"ב.

[4] כפי שהתבאר בסימן ל"א. ואף שלהלכה חייבים בה מן התורה בלילות, כפי שראינו בסימן ל'.

[5] ראה למשל לעניין ציצית – י"ז, ב. ולעניין שופר – או"ח תקפ"ט, ו. ויעויין בספרי "בעקבות המחבר", החל מעמוד ת"ג.

[6] בבית יוסף הביא (בשם הכלבו) טעם שונה, שנשים לא ידעו לשמור על נקיון הגוף בזמן הנחת תפילין. אולם קשה לי להבין טעם זה, שהלא לכאורה דרכן של נשים להקפיד על הנקיות יותר מהגברים. ונראה לי להסביר את דברי הבית יוסף, שראינו בסימן הקודם שמעיקר הדין צריך להניח תפילין כל היום, אולם כיוון שהתפילין צריכות גוף נקי, מניחים אותן רק בזמן תפילה. משם למדנו גם שיש להניחן רק על ידי מי שחייב במצווה, אחרת יש חשש לזלזול בתפילין; וכך מובן מדוע נשים אינן נוהגות להניח תפילין. ומאחר שלא נהגו בכך, אזי הנחת התפילין נראית כמעשה גברי, ולכן מיחו בידן, וכפי שכתבתי בהסבר בפנים. וה' יצילני משגיאות (וראה ערוך השולחן כאן סעיף ד'. ולעניין "לא ילבש" בתפילין, יעויין למשל בכה"ח כאן אות ט'; ובלבוש כאן).

[7] כפי שראינו בתחילת סימן כ"ח. וראה בעיקר דברינו שם בס"ק ב.

[8] ובלשונו: "ולי נראה דאין לפטרם ממצות תפילין מפני כך, אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים, כדי שיסיחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש, ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים".

[9] משנה ברכות תחילת פרק ג'; שו"ע או"ח סימן ע"א.

[10] "אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל 'פארך חבוש עליך'" (מועד קטן דף טו ע"א).

[11] כתבו האחרונים: "דווקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם. אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר – לא מיקרי עוסק במצוה" (מגן אברהם ס"ק ח', ומשנה ברורה ס"ק כ"ד. וראה בביאור הלכה ד"ה "הם ותגריהם"). אך אין הכרח לומר שאף דעת המחבר היא שפטור "העוסק במצווה" תלוי בכוונת המוכר.

[12] זו סברת בעל העיטור, שהוסברה בבית יוסף. ואמנם סיים הבית יוסף דבריו במילים: "ומכל מקום אין דברי בעל העיטור נראין", אולם נראה שחזר בו ופסק כמותו. יש ראשונים הסבורים שכל לימוד תורה פוטר מתפילין, משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה"; ולא פסק כך המחבר, כיוון שהנחת תפילין לוקחת רגע מועט, ועל כן אין לפטור משום כך אלא מי שתורתו אומנותו ממש, מה שאינו מצוי בימינו.

[13] תוקף הנידוי הוא מדרבנן, והתבאר בשו"ע יורה דעה סימן של"ד.

[14] ודע עוד, שמשמע מהטור ביו"ד סימן של"ד שמצורע ומנודה מותרים בתפילין, וכך הכריעו הרבה אחרונים (עיין כאן מג"א, הגר"א ומשנה ברורה). ובאמת בהלכות נידוי, שבהן מפורטים בעיקר דיני המנודה, לא הביא המחבר עצמו את האיסור להניח תפילין. ונראה ששם עיקר הדין, וכאן הובא כדי ללמדנו שמצות התפילין אינה קמע או סגולה להצלה, אלא היא דורשת מהמניח לקבל עליו את המצוות, ועל כן אסרו חכמים על המנודה להניח תפילין.