סימן מ"ג

איך להתנהג בתפילין בהיכנסו לבית הכסא, ובו ט' סעיפים

בזמן שנהגו להניח תפילין כל היום, היה קושי לחלוץ את התפילין בזמן הליכה לשירותים ולמצוא להן מקום המשתמר מגנבים או מחולדות; בבעיה זו ובפתרונות לה עוסק סימן זה.  כמובן שהיום אין לסמוך על ההקלות שהקלו חכמים כתוצאה מהנסיבות שרווחו אז, אולם מהדברים שהתירו חכמים בזמנם ניתן ללמוד על התחשבותם במציאות, ועל ניסיונם להציע דרכים שמחד גיסא יכבדו את התפילין, ומאידך גיסא לא יכבידו על מקיים המצווה. רוב ההלכות בסימן זה אינן נוהגות אפוא למעשה.

סעיף א

^אאסור ליכנס לבית הכסא קבוע (א) להשתין, בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו (ב). ^בואם אוחזן בידו, מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע (ג). הגה: והיינו דווקא כשמשתין מיושב, דליכא למיחש לנצוצות (ד); אבל משתין מעומד פשיטא דאסור, דלא עדיף מבית הכסא עראי (ה). והוא הדין אם משתין מיושב או בעפר תחוח, דליכא נצוצות, בבית הכסא עראי נמי שרי (ו). ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה, אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובית הכסא עראי מסתמא עושה מעומד, הואיל ואינן נפנה לגדולים (ב"י בשם נמו"י ומגדל עוז). ^גובבית הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו (ז), ^דאבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד, אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו (ח). אלא חולצן ברחוק ארבע אמות (ט), ונותנם לחבירו. ^הומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי (י), ויש לחוש לדבריו (יא).

^אברכות כג.  ^בשם. ^גתוספות שם, ור' יונה שם, והרא״ש בהלכות תפילין, וסמ״ג, וספר התרומה.  ^דשם בגמרא.  ^הבפרק ד׳ מהלכות תפילין.

(א) קבוע – בסעיף הבא מבואר שהכוונה למקום שכבר השתמשו בו כשירותים.

(ב) צרכיו – השולחן ערוך אוסר אפוא להיכנס לשירותים בתפילין רק מפני גזירה זו. אמנם, לכאורה ישנן שלוש סיבות נוספות לאסור להטיל מים בתפילין מעיקר הדין:

1. מאחר שתפילין צריכות גוף נקי.
2. משום שבשירותים התפילין 'רואות' את ערוותו, היינו נחשפות אליה.
3. מפני שמסיח דעתו מן התפילין.

אולם חכמים לא חששו לחששות אלה, וזאת מהטעמים הבאים (בהתאמה):

1. בניגוד להפחה, הטלת מים אינה נחשבת לפגיעה בחובת היות הגוף נקי (ומכאן שאדם חולה שלעיתים מטפטפות ממנו טיפות הנבלעות בבגדו מותר לו להניח תפילין[1]).
2. אזכרות ה' שבפרשיות אינן גלויות, ושם שד"י הנרמז בשי"ן ובקשרים אין בו את האיסור לעמוד בפניו ערום, וממילא אין כאן בעיה של ראיית הערווה[2].
3. היות שזה צורך הגוף, אין זה שונה מאכילה שמותרת בתפילין (סימן מ' סעיף ח).

בגלל סיבות אלו, שורש האיסור הוא רק שמא יעשה צרכיו. ולכן נאסר דווקא בבית כיסא קבוע, שבו קיים החשש שיעשה צרכיו.

(ג) קבוע – ומותר כך אפילו לעשות צרכיו (כפי שיבואר בסעיף ד'). והיתר זה קיים דווקא כשהוא יושב, כפי שהולך ומבאר הרמ"א.

(ד) למיחש לנצוצות – דברי הרמ"א כאן מבארים את דברי המחבר. חשש "ניצוצות" משמעו שחששו חכמים שיפלו טיפות ("ניצוצות") על רגליו, ויבואו בני אדם לחשוב שנרטב כיוון שמי רגליו אינם קולחים, ומכך יסיקו שאינו יכול לחיות חיי אישות, ויחשדו שילדיו אינם שלו[3]; לכן חייבו חכמים לשפשף את האמה לאחר שמטיל מימיו. כאשר הוא אוחז את התפילין בידו אנו חוששים שלא יוכל לשפשף או שהתפילין יפלו אם יעשה כן, אולם חשש זה קיים רק כאשר מטיל מימיו מעומד, אולם אם מטיל מימיו מיושב השתן כלה עד הסוף ולא ניתז על הרגלים, ואין חשש שהתפילין יפלו. לכן בבית הכסא הקבוע החמירו כשהוא מניח תפילין, שמא יעשה צרכיו; אולם הקלו כשהתפילין בידו, מפני שכאשר הוא יושב אין חשש לניצוצות.

(ה) עראי – היינו כשם שאוסר המחבר בבית כסא עראי, כפי שנראה בהמשך, ומכאן שאין בכך הבדל בין בית הכיסא קבוע לבית הכיסא עראי, אלא בין מעומד למיושב.

(ו) נמי שרי – מאחר שהכול תלוי במציאותם של ניצוצות. ונראה שחשש ניצוצות היה קיים בזמן שלבשו כתנות בלבד, והוא אינו קיים היום, כאשר אנו לובשים גם בגד תחתון.

(ז) כשהם בראשו – משום שבעראי אין חשש שמא יעשה צרכיו, וכשתפיליו בראשו ידיו פנויות ויכול לשפשף עצמו, לכן אין חשש לניצוצות.

(ח) שברגליו – ואנו חוששים שלא ישפשף, או שיפלו התפילין שאוחז בידו.

(ט) ארבע אמות – מרחק זה יתבאר בסעיף ה'.

(י) עראי – הרמב"ם חושש שיבוא להפיח, דבר שאין לעשות בתפילין.

(יא) לחוש לדבריו – וכבר כתבנו שבימינו אין שום היתר להיכנס לשירותים כשתפילין בראשו.

לסיכום דין הטלת מים בבית הכסא בתפילין (בזמנם): בבית כסא קבוע – אם מניח תפילין אסור (שמא יעשה צרכיו), ואם הן בידו מותר כאשר הוא יושב.

בבית כסא עראי – כשמניח אותן מותר לדעת רוב הפוסקים, אלא שיש לחוש לרמב"ם האוסר; וכשהן בידו אסור (משום ניצוצות).

סעיף ב

^ובית הכסא קבוע היינו שיש בו צואה, והוא על פני השדה בלא חפירה (יב).

^ורש״י ברכות כג.

(יב) בלא חפירה – נטיית הפוסקים היא להחשיב את בתי הכיסא שלנו כבית כסא קבוע[4].

סעיף ג

^זבית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים, שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה (יג).

^זרש״י ברכות כג.

(יג) תחלה – וכאמור, אין לכך השלכה מעשית בימינו, שאמנם ייתכן שאדם צריך להטיל מימיו בצד הדרך, כגון בטיולים, אולם לא בעת שלבוש בתפילין.

סעיף ד

^חאם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו, מותר בין להשתין בין לפנות (יד).

^חספר התרומה.

(יד) בין לפנות – ולא חוששים שמא יפלו כשישפשף את רגליו, משום שהתפילין מוחזקות בבגדו[5].

סעיף ה

^טאם רוצה ליכנס לבית הכסא ^יקבוע לעשות צרכיו, חולצן ברחוק ארבע אמות (טו). הגה: ויש אומרים אפילו בלא צרכיו (טז) (ב"י בשם רב האי), וטוב להחמיר. וגוללן ברצועות שלהן (יז), ואוחזן בימינו ^כובבגדו כנגד לבו; ^לויזהר שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח (יח). וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן (יט).

^טברכות כג.  ^יכן הוא בגמו־א שם, אבל הבית יוסף כתב שהטור לפי גירסא שלפניו והרמב״ם והרי״ף והרא״ש לא חילקו בין קבוע לעראי.  ^ככר׳ עקיבא שם. הרמב״ם בפרק ד' והטור ורבינו יונה.  ^לשם בגמרא.

(טו) ארבע אמות – כשצריך לחלוץ תפילין משום שנצרך לנקביו, מכבוד התפילין שלא יתקרב עימן למקום הצואה, אלא יחלוץ אותן בריחוק ארבע אמות (כשני מטרים). מרחק זה אינו שייך בימינו, שהשירותים נקיים ומצויים בחדר נפרד, ואין צורך להתרחק מהם כשמניח תפילין.

מלשון השולחן ערוך "ליכנס… לעשות צרכיו" משמע שאין איסור בעצם הכניסה, ומותר להיכנס אם רוצה לחפש שם חפץ וכדומה. והיתר זה היה נכון לזמנם, כיוון שלא רצו להטריח את האדם לחלוץ תפיליו. אולם בזמננו, שאנו מניחים תפילין בשעת התפילה בלבד, אין היתר להיכנס עימן לשירותים כלל.

(טז) בלא צרכיו – כיוון שאסור להכניס תפילין גלויות למקום מטונף, אפילו הן עליו. וכאמור, כך ההלכה היום גם לדעת המחבר.

(יז) ברצועות שלהן – ואף שראינו למעלה שמעיקר הדין מותר להיכנס עם תפילין בראשו לבית הכיסא כשאין הוא מתכוון לעשות צרכיו, היתר זה נאמר רק כדי שלא להטריחו לחולצן, אבל אם אינו מניחן – אין היתר להכניסן לבית הכיסא גלויות. ולא הטריחו אותו להכניסן לכלי או לתיתן לחברו, אלא התירו להכניסן מכוסות בבגדו.

(יח) טפח – משום שגם ברצועות יש מעט קדושה (כפי שראינו בסימן ל"ג סעיף ג).

(יט) ומניחן – מפני שארבע אמות של השירותים עדיין נחשבות כמותם, כפי שראינו בתחילת הסעיף.

סעיף ו

^מהיה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה, שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא – לא יכנס בהם גלולין בבגדו (כ), ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע (כא). אלא כיצד יעשה, חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח (כב), או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח (כג); ^נואוחז הכלי בידו, ונכנס.

^מברכות כג.  ^נרמב״ם שם פרק ד'.

(כ) גלולין בבגדו – חכמים הקילו להיכנס לשירותים עם התפילין גלולות בבגדו רק כדי למנוע טרחה, אבל אם חולץ את התפילין שלא על מנת להניחן אחר כך, יש מפאת כבודן לגוללן ממש ולהניחן בכיס קודם שנכנס לשירותים.

(כא) קבוע – היינו שאין לעשות כן אפילו לשיטות המתירות את הדבר באופן עקרוני, כפי שראינו בסעיף א'.

(כב) היה בו טפח – ואז הכלי נחשב לרשות אחרת, ואינו טפל לתפילין אלא נחשב למקום בפני עצמו.

(כג) שאין בו טפח – ודי בכך כדי להוות חציצה בין התפילין למקום המטונף. וכבר נתבאר שהחובה של "כלי בתוך כלי" נאמרה רק במשמש מיטתו.

עולה מכאן הלכה חשובה למציאות ימינו, לנכנסים לשירותים ציבוריים כדוגמת תחנות אוטובוס או רכבת, ועִמם תיק ובו תפילין (או ספרי קודש), ואין להם מקום המשתמר מחוץ לשירותים, שיכולים הם להיכנס עם התיק לשירותים כיוון שהתיק עצמו אינו מיוחד לחפצי הקודש. ולעניין קופסאות המיוחדות לתפילין שמקובלות היום אצל נערים רבים, כדוגמת "תפידנית" – קופסאות אלו מכוסות בשני כיסויים: אם הקונה התכוון שהכיסוי השני לא יהיה מיוחד לתפילין, אזי יכול להיכנס לשירותים עם קופסת התפילין; ואם לאו, צריך להניחן בתוך תיק נוסף. ומותר להיכנס לשירותים עם סידור בכיס בגדו, שכאמור, לא הצריכו שני כיסויים אלא במשמש מיטתו.

ואסור להיכנס לשירותים עם שרשרת שכתוב עליה שם שד"י, אלא אם כן השם מכוסה.

סעיף ז

^סבמה דברים אמורים, בבית הכסא שבשדה. אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר (כד).

^סספר התרומה והטור ורבינו ירוחם.

(כד) במקום המשתמר – וכפי שאמרנו בהקדמה לסימן, כל ההיתרים שנאמרו בסימן הזה הינם רק לשעת הצורך, ואם לאו – אין זה מכבוד התפילין להכניסן לשירותים. ונראה שמי שיש לו כתבי קודש בכיסו, אם דואג שמא ישכח להחזירם אחר כך – נחשב הדבר כשעת הצורך, ואינו חייב להוציאם מכיסו.

סעיף ח

^עאם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו, מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון, ויוצא וחולצן וחוזר ונכנס (כה).

^עשם בגמרא כ״ה.

(כה) וחוזר ונכנס – כמובן שגם דין זה שייך רק בזמן שנהגו להניח תפילין כל היום, ואינו שייך כלל בימינו. ונזכיר כאן שמי שנצרך תמיד לצרכיו באופן פתאומי (כגון שסובל משלשולים), חייב כמובן להסיר את התפילין, ואסור לו להניחן עד שיתרפא.

סעיף ט

^פמותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו (כה), ובעל נפש יחמיר לעצמו.

^פתשובת הרשב״א.

(כה) ותפילין בראשו – הלכה זו נלמדת בקל וחומר מההיתר הקיים מעיקר הדין להטיל מימיו כשתפילין בראשו. ואף דין זה שייך בזמן שנהגו להניח תפילין כל היום, ולא בימינו.

[1] באם בגדיו נקיים, וראה בשו"ת הרמ"א סימן צ"ח. והוא הדין במנתר שתן, ראה בציץ אליעזר חלק ח' סימן א.

[2] בדומה לסימן מ"ה סעיף ב', שם יתבאר שמותר להיכנס בתפילין ל"בית האמצעי" במרחץ, אף שיש שם אנשים ערומים (ומה שנאסר בבית הפנימי, זה מטעם אחר, כפי שנבאר שם בעז"ה). וכל זה לעניין ערוותו, אולם לעניין תשמיש המיטה ראינו (בסימן מ' סעיף ב') שהחמירו יותר.

[3] יומא דף ל ע"א: "מצוה לשפשף … דאמר רבי אמי: אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה, ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים". ואמנם חשש זה שיחשדו שגידו נכרת ולא יתלו בניצוצות נראה רחוק מאד, אולם מפני גודל החשד החמירו חכמים בחשש רחוק. מכאן נלמד כמה צריך ליזהר שלא להוציא לעז על אדם.

[4] ולעניין ניקיונו יש האומרים שדינו קל יותר. ראה מה שכתבנו בסימן ד' ס"ק כ"ח.

[5] הסברנו על פי הט"ז, שמבחין בין להחזיק בידו על ידי בגד, שנאסר בסעיף א', ובין שהתפילין אחוזות על ידי הבגד, וזה הדבר שהותר כאן.