סימן צ"ה – כיוון איבריו בשעת תפלה, ובו ד' סעיפים

תנוחת הגוף בעת התפילה צריכה להיות בצורה המביעה כבוד ויראה, ומסייעת לכוונת הלב. וכן יש רמזים שונים בצורת האברים בתפילה, כפי שיבואר בסימן זה.

כל המפורט בסימן זה הוא לכתחילה, אבל אם לא הקפיד בכך – תפילתו תפילה; ואם אינו יכול לכוון כך את איבריו – אינו חייב לדקדק בכך.

סעיף א

^איכוין רגליו זה אצל זה בכיון (א), כאלו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים דכתיב בהו 'ורגליהם רגל ישרה' (יחזקאל א', ז), כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד (ב) הגה: יש אומרים כשעומד להתפלל ילך לפניו שלוש פסיעות, דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות (ג) (רוקח).

^אברכות י׳ ע"ב.

• בכיוון – יעמוד באופן ששתי רגליו יהיו צמודות, זו בצד זו.
• כרגל אחד – בזמן תפילת העמידה האדם עומד בפני הבורא. עמידה כדוגמת הפסוק המתאר את המלאכים מזכירה לו לסלק את כל מחשבות הגוף מלבו, ובנוסף זו הצהרה שאין בכוונתו ללכת לשום מקום: הוא עוצר הכול בעמידתו לפני ה'.
• לדבר שצריך לעשות – כיוון שקודם התפילה יש לעבור ממצבו הקודם למצב של עמידה לפני ה'. והמנהג הוא לפסוע קודם שלוש פסיעות לאחור, כדי שיוכל לפסוע שלוש פסיעות לפנים. המחבר לא הביא דין זה משום שאין לו מקור בתלמוד, ואינו אלא מנהג.[1] הפסיעות בתחילה אינן אלא מנהג. למעשה, גם הספרדים נוהגים לפסוע בתחילת תפילת העמידה. ונוהגים לעמוד כבר כשמגיעים ל"תהילות לא-ל עליון"[2]; וכל זה הוא כהכנה לתפילת העמידה.

סעיף ב

^בצריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ (ד), ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש (ה), ובלבו יכוין למעלה לשמים (ו).

^ביבמות ק״ה ע"ב.

• למטה לארץ – בענווה ובכניעה. טוב להתפלל מתוך סידור, ואם מכוון יותר כשמתפלל בעל-פה, עדיף שיעצום עיניו[3].
• בבית המקדש – במקום השכינה. ולכן אין לעמוד בדרך של גאווה.
• למעלה לשמים – אמנם צורת העמידה היא בהכנעה, אבל אין בכך ביטול גמור. עליו לשאת לבו השמימה, שהרי ניתנת לאדם הרשות לפנות אל ה'.

סעיף ג

^גמניח ידו על לבו כפותין (פירוש כקשורין), הימנית על השמאלית (ז), ^דועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד. ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא (ח) (ועיין לקמן ריש סי' צ"ז) (ט).

^גרמב"ם פרק ה' מהלכות תפילה.  ^דשבת י ע"א.

• הימנית על השמאלית – מקור דברים אלו ברמב"ם. ומסביר הבית יוסף שיש בכך רמז להכנעת היצר בזמן התפילה, כי "יצר הרע נרמז בצד שמאל". עוד כתב הבית יוסף על הלכה זו ש"הכול כמנהג המקום", ודרך הנחת הידיים צריכה להיות בצורה מכובדת העוזרת לו לכוון לבו. המשנ"ב הביא שיש להתנועע בתפילה, לקיים "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"; ויש אומרים שאין להתנועע, אלא צריך לעמוד באימה. וכל אחד ינהג באופן שמסייע לכוונתו.
• דרך יוהרא – היינו יוהרה, שהיא גאווה.
• ריש סימן צ"ז – שם כותב הרמ"א: "ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח". זאת בנוסף על האיסור לשים ידיו על חלציו.

סעיף ד

^הטוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם שליח הציבור (י).

^התרומת הדשן.

• עם שליח ציבור – "קדושה" היא הכרזת קדושתו של הקב"ה, הכרזה שאנו שותפים בה עם המלאכים[4]. לכן גם באמירת הקדושה טוב לכוון רגליו בדרך המזכירה את המלאכים.

כיוון איבריו בשעת תפלה (סימן צ"ה)

1. בזמן תפילת לחש טוב לכתחילה לעמוד עם שתי רגליו צמודות זו לזו [א]. וטוב לעמוד כך גם בזמן אמירת קדושה [ד].
2. קודם שמתחיל להתפלל יש לפסוע שלוש פסיעות לפנים [א].
3. העומד בתפילה, מצד אחד הרי הוא עומד בהכנעה לפני השכינה, ולכן יכפוף מעט ראשו לארץ; ומצד שני לא יבטל עצמו בביטול גמור, אלא יעמוד ויכוון לבו למעלה לשמים [ב].
4. טוב להתפלל מתוך סידור. ואם מכוון יותר כשמתפלל בעל-פה, עדיף לעצום עיניו [(ד)].
5. יש להניח ידיו באופן המביע כבוד ומסייע לכוונה, ולא בעמידה שיש בה גאווה [ג].

[1] ולעומת זאת הביא המחבר בתחילת סימן קכ"ג את דין הפסיעות בסוף תפילת העמידה, מפני שלהן יש מקור בתלמוד.

[2] אליה רבה ס"ו, ט בשם המהרי"ל והאר"י.

[3] על פי מ"ב ס"ק ה.

[4] כפי שמפורש בלשון התפילה. בנוסח אשכנז :"נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", ובנוסח ספרד "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש". וכן בקדושה של תפילת מוסף של בני ספרד: "כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה".