סימן צ"ז – דברים האסורים בשעת התפילה, ובו ה' סעיפים

בזמן תפילת העמידה עלינו להרגיש שאנו עומדים לפני הבורא ברוך הוא; סימן זה דן בהנהגות האסורות בעת התפילה משום שהן פוגעות בכבודה.

סעיף א

^אלא יגהק (מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו), ולא יפהק (א) (פותח פיו להוציא רוח הפה). ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו. הגה: ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות רוח (ב) (טור והרי"ף).

^אברכות כ״ד ע"ב.

• ולא יפהק – מרוב עייפות. מכאן שעדיף להיות ערני בשעת התפילה.
• דרך גסות הרוח – שאף שבשעת פיהוק יש לשים ידיו על פיו, לא יעשה כן כשאינו מפהק.

סעיף ב

^באסור לו לרוק (ג). ואם אי אפשר לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה (ד). ואם הוא אסטניס (פירוש: שאינו יכול לראות דבר מאוס), ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו (ה). הגה: ואם אי אפשר לזורקו לאחוריו, זורקו לשמאלו, אבל לא לימינו (ו); וכל שכן לפניו, דאסור (ר' יונה פ' מי שמתו). [והא דלקמן בריש סי' קכ"ג שהופך פניו לצד שמאל תחלה, שהוא ימין של הקדוש ברוך הוא, יש לומר הטעם: כיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה, א"כ אין השכינה כנגד המתפלל, ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת תפלה. אבל כשפוסע שלשה פסיעות, האדם מרחיק עצמו ממקום תפלתו והוא כנגד השכינה, ולפיכך נותן שלום לשמאלו, שאז הוא כנגד ימינו של הקדוש ברוך הוא (ז) (ב"י בשם אביו)][1].

^בברכות כ״ד ע"ב.

• לרוק – לעיל ראינו שמותר לרוק בבית הכנסת (סימן צ' סעיף יג)[2], ואף על פי כן בזמן תפילת העמידה אין לרוק, משום שיש בכך זלזול בשכינה העומדת לפניו.
• שלא יהיה נראה – לכן טוב שתהיה לו ממחטה שבה יוכל להשתמש בעת הצורך.
• זורקו לאחריו – להראות שאינו יורק כלפי השכינה .
• אבל לא לימינו – מקור הלכה זו בירושלמי, וטעמה שהשכינה נמצאת מימין המתפלל, ולכן בכך שמקפיד לרוק לשמאלו מראה שמכוון שלא לרוק לצד השכינה.
• של הקדוש ברוך הוא – בבית יוסף הביא (בשם מהר"י אבוהב) סתירה בין שתי הלכות בדבר מקומה הסמלי של השכינה ביחס למתפלל: מהלכה זו עולה שהשכינה "מימין המתפלל", ולכן יש לרוק לשמאל, ולא לצד ימין. ואילו בעניין הכריעות שיש לכרוע לאחר אמירת "עושה שלום", כתוב שיש לכרוע קודם לצד שמאל ואחר כך לימין[3]; וזאת מפני שהמתפלל משווה את השכינה למולו, ולכן יש לכרוע קודם לימין השכינה, שהיא שמאל האדם. ואם כן קשה, היכן עיקר מקומה של השכינה – לימינו של האדם או לשמאלו? ומביא הבית יוסף תירוץ בשם אביו, שיש להבחין בין זמן התפילה לבין סוף התפילה: בזמן התפילה המתפלל הוא העיקר, וימין המתפלל היא המקום המכובד, ואין לרוק לכיוון זה. אבל כשסיים את תפילתו ופוסע לאחוריו כדי להעיד שהוא נפרד מעמידה בפני השכינה, אזי אנו רואים את השכינה כנגדו, ועליו להראות כבוד לצד ימין של השכינה שנמצאת כביכול למולו בצד שמאל. והדרכי משה מסביר שבזמן שאדם רוקק השכינה מסתלקת ממנו, שהרי אינו עוסק אז בתפילה, ועל כן יירק לשמאלו, שהוא המקום הפחות חשוב. אבל כשפוסע שלוש פסיעות הרי הוא כתלמיד הנפטר מרבו, וכביכול עומד למול השכינה, לכן צריך להקדים את הכריעה לשמאלו[4].

סעיף ג

^גאם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה, שלא תתבטל כוונתו (ח), אבל לא יסירנה בידו (ט). הגה: ודווקא בשעת התפלה, אבל שלא בשעת התפלה יכול ליטול כינה ולזורקה בבית הכנסת (י) (או"ז). (ועיין לעיל סימן ד' סעיף י"ח) (יא).

^גשם בפירוש רש״י.

• שלא תתבטל כוונתו – כאשר כינה עוקצת אדם בזמן תפילת העמידה, עומדים בפניו שני צרכים סותרים: מחד גיסא, אין זה מכבוד התפילה שיתעסק בכינה כאשר עומד לפני הקב"ה; מאידך גיסא, קשה לכוון כאשר כינה עוקצתו. ופוסק המחבר שהכוונה חשובה יותר מכבוד התפילה, ויכול להסיר את הכינה בבגדו, בלי שיגע בה.
• לא יסירנה בידו – משום שהיא מאוסה.
• בבית הכנסת – ואין בכך פגיעה בכבוד בית הכנסת.
• סימן ד' סעיף ח – שם מבואר שהנוגע בכינה צריך לרחוץ ידיו.

סעיף ד

^דאם נשמט טליתו ממקומו, יכול למשמש בו ולהחזירו (יב). אבל אם נפל כולו – אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, דהוי הפסק (יג).

^דשם בתוספות.

• ולהחזירו – שמעשה זה הוא צורך התפילה, ואין בכך הפסקה גדולה.
• דהוי הפסק – אף שמן הראוי להתפלל עם טלית[5], וגם יש זלזול בציציות בכך שהן על הרצפה, אין דברים אלו מצדיקים הפסקה כזו בתפילת העמידה.

סעיף ה

^ההנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן תפלה, פחות מארבעה קבין – מפשילו לאחוריו ומתפלל (יד), ארבעה קבין – מניחו על גבי קרקע ומתפלל (טו).

^הבבא מציעא קה ע"ב.

• מפשילו לאחוריו ומתפלל – שמשא קטן אינו מפריע לכוונה[6]. אולם אין זה מכבוד התפילה שיישאהו מלפנים, לכן יישאהו מאחוריו, כמו תיק גב.
• על גבי קרקע ומתפלל – כאן גודל המשא מפריע לכוונה, ולכן אין להתפלל כשנושאו[7].

דברים האסורים בשעת התפילה (סימן צ"ז)

1. לא ישהק ולא יפהק בשעת תפילה העמידה. ואם נאנס ופיהק – יכסה את פיו בידו [א].
2. גם לא יירק בשעת התפילה. ואם נאלץ לעשות שזאת – יירק לממחטה. ואם אין לו – יירק לאחוריו [ב].
3. אם נטרד בתפילה מיתוש או מדבורה וכיו"ב, יכול להסירם, ועדיף בעזרת בגד [ג]. שאמנם התעסקות זו אינה מכבוד התפילה, אבל יש לעשותה כדי שלא תיפגע כוונתו [(ח)].
4. אם נשמטה טליתו באמצע תפילת העמידה: אם נשמטה בחלקה, ועדיין מונחת עליו – זו טרחה מועטת להשיבה, ויעשה זאת. אולם אם נשמטה לגמרי – לא יתעסק בהשבתה באמצע התפילה.
5. אם נושא משא קטן – מותר להתפלל כאשר הוא על גבו, ולא כאשר הוא מלפניו. ומשא גדול אסור כלל להתפלל עמו, אלא יניחהו על הארץ.

[1] [הקטע המוקף הוא משל באר הגולה. ראה שו"ע השלם הערה ד'].

[2] ועיין דברינו שם

[3] סימן קכ"ג סעיף א', על פי יומא דף נג ע"ב.

[4] והאחרונים הביאו לשאלה זו תירוצים נוספים. ראה למשל ט"ז ס"ק ב; ומג"א ס"ק ו'.

[5] כפי שמשמע בסימן ס"ו סעיף ח, שבו נפסק שמותר ללבוש את הטלית באמצע ברכות קריאת שמע (אבל לא יברך עליה).

[6] ארבעה קבין הם כ-5.5 ליטר (לפי הגר"ח נאה)

[7] יש לשאול: אם יש אפשרות להניח את המשא על הקרקע, ואינו חושש שייגנב – מדוע הקלו במשא קטן, שגם מאחוריו אינו דרך כבוד כל כך? ואם יש חשש שייגנב – הלא חשש זה טורד את הכוונה, אם כן מדוע העדיפו במשא גדול שיניחהו וייטרד בכך, הלא ראינו שעדיף שלא תתבטל כוונתו?  ויש לתרץ בשתי דרכים: א. מדובר במצב שאין חשש שייגנב, אולם יש טרחה בהורדת המשא, לכן התירו שלא יטרח במשא קטן להורידו, משום שאינו מפריע לכוונה.  ב. מדובר במקום שיש בו חשש גניבה, ובטרחה מסוימת יכול למצוא מקום בטוח להניח משאו. ובמשא גדול חייבו אותו לטרוח.