שולחן ערוך כפשוטו

הלכות תפלה

סימן ק"א – כוונה בתפילת העמידה,  ושיכול להתפלל בכל לשון, ובו ד' סעיפים

לעיל ראינו את חשיבות הכוונה בתפילה. סימן זה מבאר שברכת אבות היא החשובה ביותר מבחינה זו. כמו כן נדונות בסימן דרך אמירת התפילה (בלב, באמירה שקטה או באמירה בקול) ושפתה, משום שאלה מסייעות לכוונה.

סעיף א

אהמתפלל צריך שיכוין בכל הברכות (א); ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות (ב); באם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל (ג) הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (ד) (טור).

אברכות ל״ד ע"ב.  בשם ברא״ש.

  • שיכוון בכל הברכות – הביטוי 'כוונה' בסימן זה משמעותו הבנת המילים שאומר, ואמירתן כתחינה לפני הא-ל.
  • באבות – ברכת אבות היא הברכה הראשונה של תפילת העמידה. בברכה זו ישנה הכרה שה' הוא א-להינו ושיש השגחה מיוחדת לצאצאי האבות, וכן יש בה הכרה בגדולתו האין סופית ואמונה בגאולה. ברכה זו היא היסוד של כל הבקשות הבאות אחריה.
  • יחזור ויתפלל – ברכה זו היא יסוד התפילה מסיבות נוספות: זו הברכה היחידה הפותחת במילים "ברוך אתה", בעוד ששאר הברכות אינן פותחות במילים אלו מכיוון שהן "ברכה הסמוכה לחברתה"[1]. נוסף על כך, כלל בידינו שכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, והסבירו הפוסקים שבתפילת העמידה (שאין בשאר ברכותיה מלכות) הזכרת המלכות היא בברכת אבות. כך למשל דברי הבית יוסף בשם הרא"ש (בסימן רי"ד): "דברכה ראשונה של שמונה עשרה, כיון דאית בה 'הא-ל הגדול' חשוב כמו מלכות. ויש אומרים: לפי שאומר 'א-להי אברהם' חשוב כמו מלכות, לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם אבינו".
  • למה יחזור – ואמנם, על שיטה זו אפשר לשאול מדוע בכלל להתפלל. ויש להשיב שעצם המאמץ לעצור את חיינו כדי להתפלל הוא כבר הכרה במלכותו.

אם לפני חתימת הברכה שם לב שלא כיוון, יחזור למילים "א-להי אבותינו" שבתחילת הברכה. ואם כבר סיים את הברכה ועדיין לא התחיל את הברכה הבאה, יהרהר את הברכה בלבו. ואם כבר התחיל את הברכה הבאה – ימשיך בתפילתו, וישתדל לכוון[2].

הפוסקים הספרדים נחלקו האם לחשוש לדברי הרמ"א. כף החיים (אות ד) פסק שאין לחזור ולהתפלל, ולעומתו ה"ילקוט יוסף" והרב מאזוז (בהערותיו על המשנה ברורה) פסקו כדברי המחבר. ולמעשה, מי שחושב שיוכל לכוון יחזור ויתפלל כפסק המחבר.

סעיף ב

גלא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו (ה) ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו (ו). דואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא (ז). הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו, מותר (ח) (טור).

גברכות ל"א ע"א.  דשם כ״ד ע"ב.

  • בשפתיו – מחשבות שאין להן ביטוי בפועל הרי הן כפורחות באוויר, אולם ברגע שהן נאמרות בפה – יש בהן ממש.  ובדיעבד, אם התפלל רק בלבו צריך לחזור ולהתפלל[3].
  • ולא ישמיע קולו – שהרי ה' שומע גם בלי שהאדם צועק.
  • למטרד ציבורא – כלומר: להפריע לסובבים אותו.
  • מותר – מכאן למדנו שנתינת דוגמה היא מאבני היסוד של החינוך.

סעיף ג

היש אומרים שבראש השנה ויום הכפורים מותר להשמיע קולם בתפלתם, אפילו בצבור (ט). הגה: וכן נוהגין (י), ומכל מקום יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי (דרשות מהרי"ו).

המרדכי דיומא.

  • אפילו בציבור – כי כולם מאוד מרוכזים בתפילה, ולכן אין חשש שהאחד יפריע לשני. ודע שאין זו דעת המחבר, אלא שהביא הצדקה של מנהג שכיח. ומפורש בבית יוסף שלכתחילה אין להתפלל בקול רם אף בחגי תשרי.
  • וכן נוהגים – ולדעת הרמ"א הדבר מותר אפוא לכתחילה.

סעיף ד

ויכול להתפלל בכל לשון שירצה (יא). זוהני מילי בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש (יב). חויש אומרים דהני מילי כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון (יג). טויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי (יד).

וסוטה ל״ב ע"א.  זאלפסי [ברכות].  חרבני צרפת.  טהרא״ש בברכות פרק ב.

  • בכל לשון שירצה – חז"ל אמרו שהתפילה נאמרת בכל לשון. אולם הראשונים הגבילו הלכה זו בכמה עניינים, ואף הבדילו בין תפילת היחיד לתפילת הציבור. וממשיך המחבר ומביא שלוש דעות בדבר.
  • בלשון הקודש – לכל הדעות אפשר להקל בתפילה בציבור יותר מאשר בתפילת יחיד. לכאורה היה מובן יותר לומר את ההפך, שהלא נראה שהעיקר בציבור שיתפללו כנוסח הקבוע מדור דור, ואילו היחיד שופך את לבו, והעיקר בתפילתו היא הכוונה. אלא שהלכה זו נובעת מחשיבות תפילת הציבור: ציבור המתפלל תפילתו נשמעת בכל לשון, ואילו יחיד המתפלל צריך שתפילתו תהיה גם היא משותפת עם הציבור, וזאת נעשה על ידי שמתפלל בנוסח הקבוע לכל ישראל.
  • בכל לשון – לשיטה זו, כשמתפלל את התפילה שכל ישראל מתפללים, מצטרפת תפילתו לציבור אף אם אומרה בתרגום לשפתו. ורק כששואל צרכיו צריך לשתף תפילתו עם הציבור בעזרת לשון הקודש.
  • חוץ מלשון ארמי – לשיטה השלישית אין איסור להתפלל בכל לשון, בין ליחיד בין לציבור. אולם אין לעשות כן בשפה הארמית, המסמלת את הגלות הראשונה; שפה זו קרובה ללשון הקודש, ואנו ממעטים בה מפני החשש שהיה שתרבות בבל תחליף את תרבות ישראל.

למעשה כיום אין נוהגים להתפלל בתפילה בציבור אלא בעברית. ובזכות קבלה זו שקבלו ישראל על עצמם נשארה לשון הקודש, העברית, שפה חיה, והתאפשרה תחיית העברית כאשר שבו ישראל לארצם. והיחיד רשאי להתפלל בשפתו, כדעה אחרונה המובאת בשולחן ערוך שהלכה כמותה, ובמיוחד שיש חשש שאם לא נסמוך על שיטה זו יהיו כאלה שלא יתפללו. ונראה לי שגם הדעה הראשונה מודה שמי שאינו יכול להתפלל משום שאינו יודע לקרוא עברית, מותר לו להתפלל בשפתו,  כי ודאי שעדיף שיתפלל בשפה זרה מאשר שלא יתפלל כלל.

ומהלכה זו, שמותר לציבור להתפלל בכל לשון (אף שלא נהגו כך), אנו למדים שבמקום שישנם אנשים שאינם מבינים את התפילה, מצווה גדולה לתרגם ולהסביר במהלך התפילה, ולשתף בה את כל הציבור. וזה יסייע לאותם אנשים לחזור ולבוא להתפלל, עד שילמדו כולם להתפלל בצורה רגילה.

כוונה בתפילת העמידה (סימן ק"א)

  1. לכתחילה יש לכוון למילים שאומר בכל תפילת העמידה. ובדיעבד יצא אף אם לא כיוון, מלבד בברכת "אבות" שכוונה בה מעכבת. והיום הנוהג כרמ"א לא יחזור ויתפלל אף אם לא כיוון באבות [א], והנוהג כמחבר יחזור ויתפלל אם חושב שיוכל לכוון [(ד)].
  2. יש להוציא את המלים בשפתיו, אבל לא יגביה קולו [ב]. ואם התפלל בלבו בלבד – לא יצא [(ה)].
  3. המתפלל ביחידות, ואינו יכול לכוון כשמתפלל בלחש – מותר לו להגביה את קולו. אבל לא יגביה קולו בציבור, כדי שלא יפריע לאחרים [ב]. ולמנהג אשכנז, בראש השנה ויום הכיפורים מותר אפילו בציבור [ג].
  4. מעיקר הדין מותר להתפלל בכל לשון [ד], אולם ישראל קיבלו על עצמם להתפלל בציבור בעברית בלבד. ויחיד שאינו מבין עברית יכול להתפלל בכל שפה שמבין [(יד)].

[1] ברכות מ"ו ע"א: "כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך; חוץ מברכת הפירות, וברכת המצוות, וברכה הסמוכה לחברתה …"

[2] עיין בביאור הלכה שתמה כיצד ימשיך להתפלל לאחר שלא כיוון בברכה הראשונה, הרי סוף-סוף תפילתו אינה תפילה, וממילא ברכותיו לבטלה. אך משמע מהרמ"א שממשיך להתפלל משום שבדורנו מחשיבים את המאמץ להתפלל ככוונה בדיעבד.

[3] ראה מג"א ס"ק ב; בה"ל ד"ה "בלבו"; כף החיים אות ו.

דילוג לתוכן