סימן ק"ד – שלא להפסיק בתפילה. ובו ח' סעיפים

התפילה נחשבת כעמידה לפני ה', ולכן האיסור להפסיק בה חמור יותר מהאיסור להפסיק בקריאת שמע וברכותיה. בסימן זה מבוארים גדרי איסור זה.

סעיף א

^אלא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו (א), לא ישיבנו. אבל מלך אומות העולם (ב), אם אפשר לו לקצר, ^בדהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר; ^גאו אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה, ולא יפסיק בדיבור (ג). ואם אי אפשר לו, יפסיק (ד).

^אברכות ל׳ ע"ב ול״ב ע"ב.  ^ברבנו יונה שם.  ^גרבנו יונה שם, והרא״ש.

• שואל בשלומו – אין להפסיק בתפילה אפילו משום כבוד מלכות, שהעומד בתפילה הרי הוא עומד לפני הקב"ה, מלכו של המלך, ואין לו לכבד מלך בשר ודם כשמדבר עם מלך מלכי המלכים.
• אומות העולם – שמסתכן אם לא יכבדו.
• ולא יפסיק בדיבור – שאפילו במקום סכנה עדיף לנסות שלא להפסיק בדיבור, אלא יקצר תפילתו או יזוז ממקומו.
• יפסיק – משום פיקוח נפש.

סעיף ב

^דהיה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק (ה). אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו (ו), אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפלה (ז).

^דירושלמי ברכות ט׳, ובבלי לב ע"ב.

• ולא יפסיק – בדיבור, בבקשה להרחיק את הבהמה או הקרון; שהפסק ההליכה חמור פחות מהפסק בדיבור, כפי שראינו בסעיף הקודם.
• עד שיגמור תפילתו – כלומר: עד סוף ברכת "שים שלום".
• שלאחר התפילה – בתנאי שאמר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי", המסמל את גמר העמידה לפני ה'. וראה להלן בסימן קכ"ב.

סעיף ג

ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק (ח). הגה:  אבל יוכל לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו (ט) (רבנו יונה ריש פרק אין עומדין). אבל עקרב – פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק. ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק – פוסק (י).

^ה ברכות ל׳ ע"ב ול״ג ע"א. ^ו ירושלמי כ״ג. ^ז שם בירושלמי.

• לא יפסיק – מדובר כאן על נחש שאינו מסוכן, אלא שטורד את מנוחתו, כפי שיתבאר בהמשך הסעיף.
• מרגלו – נראה שדברים אלה של הרמ"א מוסכמים על המחבר, ולא כתבם אלא מאהבת הקיצור; וסומך על הנאמר בסעיף הקודם, שההליכה מותרת במקום טרדה גדולה.
• פוסק – והלכה למעשה, הכול לפי העניין. במקום שחושש שיוזק – יפסיק. ואם זו טרדה בלבד – לא יפסיק.

סעיף ד

^חאם ראה שור בא כנגדו – פוסק, שמרחיקין משור תם (פירוש תם: שאינו רגיל להזיק) חמישים אמה (יא), וממועד (פירוש: שרגיל להזיק), מלא עיניו. ^טואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים (יב) – אינו פוסק (יג).

^חברכות ל״ג ע"א. ^טרבנו יונה.

• חמישים אמה – שאף על פי ששור תם אינו רגיל להזיק, הסכנה עודה קיימת ויש להישמר מפניה. ויש להתרחק משור תם גם בעת התפילה עצמה.
• שאינם מזיקים – כגון שוורים מסורסים.
• אינו פוסק – כי הכול לפי עניין הסכנה שבדבר.

סעיף ה

^יבכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש; ואם לאו, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה; ואם פסק בשלוש ראשונות, חוזר לראש; ואם באחרונות, חוזר ל'רצה' (יד).

^יהתוספות והרא״ש שם.

• חוזר ל'רצה' – להבנת סעיף זה יש להקדים ולבאר את מבנה תפילת העמידה: תפילת העמידה אחת היא, אולם תשע-עשרה הברכות שבה מחולקות לשלושה חלקים: שלוש ברכות ראשונות, שהן שבח לה'; שלוש-עשרה ברכות אמצעיות, שהן בקשות; ושלוש ברכות אחרונות, שיש בהן הודאה וסיום לתפילה. ובעוד שלוש הברכות הראשונות נחשבות כחטיבה אחת, וכן גם שלוש האחרונות, בברכות האמצעיות עומדת כל ברכה כיחידה בפני עצמה.

את תפילת העמידה יש לומר ברצף. ואם הפסיק בה למשך זמן שיכול לומר בו את כל תפילת העמידה (כל אחד בקצב שלו, כמבואר בסעיף הבא) – הרי הפריד את התפילה לשני חלקים, וחוזר לראש. לדעת השולחן ערוך זהו הדין בכל מקרה שבו שהה כך; אולם לדעת הרמ"א כך הדין דווקא אם שהה מחמת אונס, כלומר שהיה אסור לו להמשיך את תפילתו (כגון שיצא לשירותים, או שהיתה צואה במקומו). ומי ששהה בלא אונס – ממשיך לדעת הרמ"א מהמקום שבו עצר, כפי שכתב בתחילת סימן ס"ה[1].

ואם הפסיק לזמן מועט מכדי לסיים את התפילה, לא נחשב כמפריד את התפילה לשני חלקים, ויחזור לתחילת החטיבה שבה נמצא.

סעיף ו

^כהא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה, בקורא משערינן (טו). ^לאם שח בתפלה, דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה (טז).

^כהרשב״א שם ריש פרק ב.  ^לבית יוסף לדעת התוספות.

• בקורא משערינן – לפי הקצב של אותו המתפלל.
• בסימן זה – כפי שכתבנו בסעיף הקודם, שיטת הרמ"א היא שרק אם הפסיק מפאת אונס חוזר לראש. וכן בדיבור, אם דיבר מסיבה שאינה אונס– לשיטת הרמ"א – ימשיך מהמקום שפסק.

סעיף ז

^מאינו פוסק לא לקדיש (יז) ולא לקדושה (יח), אלא ^נישתוק ויכוין למה שאומר שליח הציבור, ויהא כעונה (יט). הגה: היה עומד בתפלה וקראוהו לספר תורה, אינו פוסק (כ) (תשובות הרשב"א סי' קס"ה).

^מברכות כ״א ע"ב.  ^נטור בשם ר״ח.

• לקדיש – הכוונה כאן לעניית "אמן יהא שמיה רבא" (כל אחד כפי מנהגו, כפי שראינו בסימן נ"ו סעיף ג); וכן ישתוק כששליח הציבור אומר "ברכו".
• לקדושה – פסוקי הקדושה, כולל "ימלוך".
• ויהא כעונה – אחת הסיבות לחשיבות התפילה בציבור היא האפשרות לענות לקדיש ולקדושה. אולם אם הוא באמצע תפילת העמידה אסור לו לענות, ולכן לא יענה בפיו, אלא ישתוק ויכוון לצאת מדין "שומע כעונה". ואין בכך הפסקה בתפילה, כי לא דיבר בפה, אולם יוצא ידי חובה כיוון שהקשיב ושמע. מכאן למדנו שעל שליח הציבור לכוון להוציא ידי חובה את המתפללים, וכן שהשומע בזמן העמידה צריך לכוון לצאת באמירת שליח הציבור[2].
• אינו פוסק – דין זה מוסכם אף על המחבר. ההיתר בסעיף זה הוא רק לעצור את תפילתו ולשמוע, ולא להפסיק באמירה כלל.

סעיף ח

^סאחר שסיים י"ח ברכות, קודם 'אלהי נצור', יכול לענות קדושה וקדיש וברכו (כא) (ועיין להלן סימן קכ"ב) (כב).

^סטור בסימן קכ״ב.

• קדושה וקדיש וברכו – אלא שיקדים לומר "יהיו לרצון אמרי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".
• סימן קכ"ב – סעיף א. שם כותב המחבר שצריך לומר "יהיו לרצון" לפני שמפסיק.

הפסק בתפילה (סימן ק"ד)

1. בזמן תפילת העמידה לא יפסיק בדיבור משום סיבה, אפילו משום כבוד מלכות, מלבד במקום סכנת נפשות [א-ד].
2. כשנאנס ונאלץ להפסיק את תפילתו, עדיף להפסיק בשהייה ואפילו בהליכה, ולא להפסיק בדיבור [א-ד].
3. אם פסק בתפילתו, בין בהליכה ובין בדיבור: אם זמן ההפסקה מספיק כדי להתפלל בו את התפילה כולה – חוזר לראש התפילה. ואם לאו – חוזר לתחילת החטיבה שבה נמצא (אם בשלושת הראשונות – חוזר לראש. אם בברכות האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שבה נמצא. ואם בשלוש האמצעיות – חוזר ל"רצה") [ה].
4. לדעת המחבר יש לחזור לתחילת החטיבה מכל טעם שהפסיק, ולדעת הרמ"א רק אם הפסיק מחמת אונס, אבל אם הפסיק שלא משום אונס – ממשיך מהמקום בו עצר [(יד)].
5. אם עומד בתפילת לחש והציבור עונה "אמן יהא שמיה רבא" או לקדושה, לא יפסיק בדיבור, אלא יעמוד בדממה ויכוון לשליח הציבור האומר זאת [ז].
6. יש ללמד את שליחי הציבור שעליהם לחזור בקול על עניות אלו של הציבור, ולכוון להוציא את הקהל [(יט)].
7. לאחר שאמר בסיום התפילה "יהיו לרצון אמרי פי" וכו' יכול להפסיק לקדיש, לקדושה ולברכו [ח], וכן מקום הצורך [ב].

[1] מפורש בדרכי משה הארוך שאין הוא מחלק בדין זה בין קריאת שמע לתפילה, וכן סתם המשנה ברורה כאן בס"ק ט"ז. והרמ"א לא העיר כאן כי סמך על מה שכתב בסימן ס"ה, ושם כתב מפורש "וכן הוא לקמן בסימן ק"ד". ויש אומרים שגם שור המפריע לתפילה נקרא אונס, ומודה כאן הרמ"א למחבר; אולם לא משמע כך בדרכי משה.

[2] כתב ה"ילקוט יוסף" עמוד קע"ד, וכן כתבו פוסקים נוספים, שאם המתפלל חושש ששליח הציבור אינו מכוון להוציא את המתפללים – לא יפסיק, כי בסתמא אינו מכוון להוציאם. אולם האגרות משה (חלק ג' או"ח סימן ד) כתב שתמיד אפשר לסמוך על שליח הציבור, שכיוון שכך תיקנו חכמים, יש לסמוך על שליח הציבור שמתכוון באופן כללי לעשות כדעת חכמים. ובלשונו: "כיון שנתקן להוציא, הוי סתם דעתו לעשות כהתקנה, שהוא ממילא כנתכוין להוציא אם יש לאחד צורך לצאת, אף שהוא אינו יודע מזה".