שולחן ערוך כפשוטו

הלכות ברכת המזון

סימן קפ"ה – פרטים בברכת המזון, ובו ה' סעיפים

סימן זה דן בכמה פרטים באמירת ברכת המזון, כגון שפת הברכה, צורת הגייתה וכדומה.

 

סעיף א

אברכת המזון נאמרה בכל לשון (א).

אסוטה ל״ב ע"א.

 

  • בכל לשון – ברכת המזון מופיעה בתורה בלשון "וברכת את ה' א-להיך", ועיקר המצווה הוא להודות לה'. וכיוון שהעיקר הוא שהאדם יבין שהוא מודה לה', הוא יכול לברך בכל לשון שמבין. ומי שמבין עברית צריך לברך בעברית, כפי הנוסח שתיקנו חכמים.

 

סעיף ב

בצריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו (ב). ואם לא השמיע לאזניו יצא (ג), גובלבד שיוציא בשפתיו (ד).

בברכות ט״ו ע"ב.  גלפירוש רש״י ולפירוש רבנו יונה שם והרא״ש.

 

  • בשפתיו – החיוב לברך בקול נלמד מקריאת שמע, ומדויק מהביטוי "שמע ישראל". אין בכך חיוב לומר את המילים בקול רם, ומספיק לומר באופן שאוזנו שומעת את הדברים. וטעם הלכה זו, משום שאמירה מפורשת חודרת ללבו של אדם.
  • יצא – גם דין זה נלמד מקריאת שמע[1], שכתוב בה גם "והיו הדברים האלה … על לבבך", כלומר: עיקר המצווה היא שהדברים יהיו חקוקים בלב. לכן בדיעבד גם אם לא השמיע לאוזנו – יצא. אולם אם רק הרהר בלבו – לא יצא ידי חובה, כי מחשבה בלבד אינה נחשבת למעשה מצווה.
  • שיוציא בשפתיו – כלומר יבטא את הדברים בהנעת שפתיו. ומי שאינו יכול להוציא בשפתיו מפאת מחלה נחשב כאנוס, ומהרהר בלבו ויוצא ידי חובה[2].

 

סעיף ג

דיש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו צריך לברך בקול רם, כדי שיצאו בברכתו (ה).

דכל בו.

 

  • שיצאו בברכתו – מדובר כאן על בני ביתו שאינם יודעים לברך בעצמם; אבל אם יודעים לברך לבד, יברכו הם עצמם.

 

סעיף ד

האפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון (ו).

הטור בשם ירושלמי פרק קמא דתרומות.

 

  • ברכת המזון – כאמור, החיוב לברך בתום הארוחה הוא מן התורה. ושכיח שאדם ישתה יין בסעודתו ואף יהיה מבוסם קמעא, ובכל זאת חייבה התורה לברך לאחר הסעודה; מכאן שגם המבוסם יוצא בברכת המזון.

 

סעיף ה

אם בירך והיתה צואה כנגדו (ז), או שהיה שכור (פירוש: לגמרי) (ח), נסתפקו והתוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך (ט). ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך (י).

ובערובין ס״ד ע"א.

 

  • צואה כנגדו – בסימן ע"ו למדו חכמים מהכתוב "והיה מחניך קדוש" למדו שיש איסור תורה לומר דבר של קדושה במקום מאוס, למשל מקום שיש בו צואה.
  • לגמרי – זו תוספת ביאור של באר הגולה, שנצרכת כדי שלא נסתור את שנאמר בסעיף הקודם, ששיכור ברמה מסוימת יכול עוד לברך; ולעומת זאת, אם הוא שיכור כלוט אין ברכתו עולה לו כלל[3], ולכל הדעות יחזור ויברך.
  • לחזור ולברך – לכתחילה ודאי שאסור לברך במקום צואה או כשהוא שיכור לגמרי. הספק הוא האם בדיעבד יחזור ויברך, ולהלכה אנו מכריעים שלא יחזור[4].

בקריאת שמע ובתפילה הדין הוא שאם קרא במקום צואה  – צריך לחזור[5]. אך בברכת המזון מתבאר כעת שהסתפקו בכך הראשונים. ויש לתמוה מדוע נקל בברכת המזון, שחיובה מהתורה, יותר מאשר בתפילה[6]. ואולי הטעם להבחנה, שקריאת שמע ותפילה הן מצוות בפני עצמן, ולכן קבעו חכמים שמי שלא קיימן כראוי לא יצא ידי חובתו, מעין "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". אולם ברכת המזון, שחיובה אינו עצמאי אלא נובע מכך שהאדם אכל דבר מה – אפשר שבדיעבד לא תיקנו בה שלא יצא ידי חובה אף אם לא נזהר לקרוא במקום הצואה.

  • שאינו חוזר לברך – משום שהאיסור לברך בפני מי רגליים הוא מדרבנן[7], בניגוד לאיסור לברך בפני צואה.

 

פרטים בברכת המזון (קפ"ה)

  1. עדיף לברך ברכת המזון בנוסחהּ המקורי [(א)]. אבל אם אינו מבין עברית, יכול לברך בכל לשון שמבין [א].
  2. יש לברך כך שישמע את הברכה באוזניו. ובדיעבד יצא גם אם לא השמיע לאוזניו, ובלבד שבירך בשפתיו, ולא הסתפק בהרהור הלב [ב].
  3. גם שתוי יין יכול לברך ברכת המזון [ד]. אולם שיכור לגמרי לא יברך [ה], ואם בירך – יצא. וכן לגבי מקום שיש בו צואה – לא יברך שם לכתחילה, ואם בירך יצא בדיעבד [(ט)].

 

[1] שו"ע ס"ב, ג.

[2] ראה בהרחבה בספרי "בעקבות המחבר" בפרק "הרהור כדיבור", החל מעמוד מ"א.

[3] מ"ב ס"ק ו.

[4] אף שחיוב ברכת המזון הוא מהתורה, ואין אומרים בו את הכלל "ספק ברכות להקל", הכריעו כאן הפוסקים שאין לחזור ולברך. כי אף שהאיסור לברך במקום הצואה הוא מהתורה, החובה לחזור ולברך היא מדרבנן. ראו משנה ברורה ס"ק ז.

[5] ראה סוף סימן ע"ו.

[6] ועיין בביאור הלכה שהקשה זאת.

[7] האיסור מהתורה לברך מול מי רגלים קיים רק בעת הקילוח.

דילוג לתוכן