המשכיר בית לחברו בערב פסח
סימן תל"ז
1. "על מי לבדוק"?
2. שיטת רש"י
3. להלכה
4. "חזקתו בדוק"
5. הערות
בפרק ראשון בפסחים דנה הגמרא בשתי שאלות ששאל רב נחמן בר יתחק , ושתיהן בעניין בדיקת חמץ בבית שהושכר בערב פסח. השאלה הראשונה — על מי מוטלת חובת הבדיקה, והשניה — האם הבית בחזקת בדוק.
בפרק זה נדון בצדדי הספק בשאלות אלו.
1. "על מי לבדוק?"
אומרת הגמרא (ד,א):
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי לבדוק?
על המשכיר לבדוק – דחמירא דידיה הוא (=שהחמץ שלו הוא),
או דלמא על השוכר לבדוק – דאיסורא ברשותיה קאי (=שהאיסור נמצא ברשותו)?
ונברר את צדדי הספק:
א. שלא יבוא לאוכלו
בטעם בדיקת חמץ, ידועים דברי התוספות (בתחילת המסכת) שהואיל ומבטלים את החמץ, אין הבדיקה אלא "שלא יבוא לאוכלו".
ולפי טעם זה היה אפשר להסביר את צדדי הספק כך: מצד אחד — החיוב על המשכיר, הואיל והחמץ בבעלותו, ומצד שני — החיוב על השוכר, כי בו קיים החשש שיבוא לאוכלו, מאחר שהוא גר בבית.
אך הסבר זה קשה משני טעמים:
ראשית, ספק זה שייך דווקא בבדיקת חמץ. אולם מיד בהמשך מביאה הגמרא (ודוחה) ראיה שעל השוכר לבדוק מברייתא הפוסקת שקביעת מזוזה מוטלת על השוכר[1]. ומכאן שהספק אינו נובע מטעמי בדיקת חמץ.
ועוד, שכפי שכתבו התוספות אצלנו (ד״ה "על המשכיר לבדוק"), אם צד אחד של הספק הוא שבעלות המשכיר על הבית מחייבת אותו לבדוק את החמץ, אזי השאלה צריכה להישאל על כל בית בשכירות, ולאו דווקא על המשכיר בי״ד.
ב. שיטת התוספות
תוספות (שם, בשם ר״י) מסבירים את צד הספק לחייב את המשכיר:
דחמירא דידיה הוא, וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה.
כלומר: עיקר חיוב הבדיקה הוא על השוכר, ובבית שהושכר קודם י״ד המשכיר פטור. אלא שאם הבית הושכר בי״ד — כבר חל חיוב על המשכיר. וספק הגמרא הוא האם החיוב החדש על השוכר פוטר את חיובו של המשכיר. ובהמשך מסבירים התוספות שספק זה דומה לדין המזוזה, שלפני שהשכיר חל החיוב על המשכיר, ועכשיו חייב בה השוכר.
עולה מדברי התוספות שלשני צדדי הספק עיקר החיוב הוא על השוכר, והבעלות על החמץ אינה מהווה כלל גורם המחייב בבדיקה. וצריך להבין מדוע. ונראה שסברת התוספות היא שעל ידי השכירות החמץ נכנס בבעלות השוכר, כי אגב השכירות הוא קונה את מה שהשאיר המשכיר בבית[2].
ודבריהם קשים לי בשתי נקודות:
- מלשון הגמרא "דחמירא דידיה הוא" משמע שחיוב השוכר נובע מכך שעכשיו החמץ שייך לו. ואלו לשיטת התוספות צריכה הייתה הגמרא לומר שחיוב המשכיר נובע מכך שהחמץ היה שייך לו בעבר.
- גם ההשוואה למזוזה קשה לשיטתם. שיכלה הגמרא לחלק ולומר שבחמץ סביר שהחיוב שנולד בליל י״ד, טרם השכרת הבית, לא יפקע
על ידי השכירות. אבל במזוזה יש מקום לומר שברגע שהושכר הבית חל החיוב על השוכר. שהרי במזוזה יש חיוב חדש כל יום, ולכן החיוב משתנה כשמשתנה הבעלות. אך בחמץ החיוב הוא פעם אחת, בליל י״ד, ורק אם לא קיים את המצווה עליו לבדוק למחרת.
2. שיטת רש״י
פירש רש״י בסוגייתנו:
דחמירא דידיה הוא – החמץ שבבית שלו הוא.
ברשותיה קאי – שהרי עתה הבית שלו.
ולביאור שיטתו נקדים ונסביר את ההבדל בין איסור "בל יראה" לאיסור "בל ימצא":
הנה מובא ברמב״ם בכמה מקומות שמי שלא ביער חמצו עובר בשני לאוים: בל יראה ובל ימצא. וכך למשל בספר המצוות (לא תעשה, רא):
והמצוה הר״א היא שהזהירנו מהמצא חמץ ברשותנו, ואפילו לא יהיה נראה או היה פקדון… והמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין, על בל יראה ובל ימצא.
וצריך להבין את החלוקה לשני לאוים, שהרי איסור שניהם הוא איסור בעלות על חמץ בפסח. אדם חייב גם אם חמצו מונח אצל חברו, שהרי החמץ בבעלותו, ואינו חייב על חמץ חברו שבביתו, שאין החמץ בבעלותו. ואם כן אין כאן שני איסורים שונים[3].
הפרי מגדים[4] מתרץ את דברי הרמב״ם שעל חמץ טמון, שאינו רואהו, עובר רק על בל ימצא; ואם רואהו — עובר גם על בל יראה. אלא שלא משמע כן מדברי הרמב״ם בכמה מקומות. כגון (הלי חמץ ומצה א, ב):
והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוים. שנאמר 'לא יראה לך שאור בכל גבולך׳, ונאמר 'שאור לא ימצא בבתיכם׳[5].
ואין בדברי הרמב״ם שום רמז לחידושו של הפרי מגדים, אלא משמע מדבריו ששני הלאוים הללו תלויים זה בזה, וכשעובר על לאו אחד עובר גם על השני.
ונראה לומר בזה שבאמת ישנם שני עניינים באיסור בל יראה ובל ימצא: בל יראה — שהחמץ לא יהיה ברשות האדם, ובל ימצא — שלא יהיה בבעלותו. אך אינו עובר אלא אם כן נתמלאו שני התנאים: החמץ גם בבעלותו וגם ברשותו[6]. ולכן חמצו שאצל הנכרי, כלומר שבבעלותו ולא ברשותו — פטור. וכן בחמץ הנכרי שאצלו, שברשותו ולא בבעלותו, גם עליו פטור. אולם על חמץ שלו שברשותו חייב על שני עניינים שונים — בעלות ורשות. מה שראינו שאדם חייב כשחמצו נמצא אצל חברו, זה בגלל שחברו השאיל לו המקום כדי להניח חמצו, ואם כן מקום זה נהיה מקומו של בעל החמץ ולכן החמץ הוא גם ברשותו[7].
וכעת נחזור להסבר סוגיית "המשכיר בית לחברו" על פי רש״י: כשאדם משכיר בית לפני פסח, אין הוא מעוניין בשמירת החמץ שבו, ואינו שוכר מקום להנחת חמצו. אמנם גם השוכר אינו מעוניין בקניית החמץ, אך סוף סוף החמץ ברשותו. ואם כן חמץ זה הוא בבעלות המשכיר וברשות השוכר. ולכן הסתפקה הגמרא מי חייב בבדיקה, כי לכל אחד יש מרכיב אחד שגורם לחיוב.
ואף ההשוואה למזוזה עולה יפה לפירוש זה. בדרך כלל בעל הבית גר בביתו, ואם כן ביתו הוא גם רשותו. אך גם במזוזה יש להסתפק (בהרה אמינא בסוגייתנו) האם חיוב המזוזה נובע מהבעלות או מהרשות. ונפקא מינא למשכיר את ביתו — שהבית שייך למשכיר אך ברשות השוכר — על מי לקבוע המזוזה.
3. להלכה
לסיום נעיר כי הדיון כולו היה בשאלה לרב נחמן. אך בהמשך עונה ר׳ נחמן:
אמר לחו רב נחמן בר יצחק, תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק.
כלומר: הזמן הקובע אינו השכירות אלא נתינת המפתח; ולמסקנה על השוכר לבדוק. וכן הלכה (שו״ע או״ח תלז, א).
4. "חזקתו בדוק"
א. התמיה על דברי רב נחמן בר יצחק
מיד בהמשך הגמרא מובאת שאלה נוספת שנשאל רב נחמן בר יצחק לגבי השוכר בית בי״ד, האם חזקתו בדוק:
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק?
למאי נפקא מינה? לישייליה! – דליתיה להאי דלשיוליה, לאטרוחי להאי מאי? [ביאור: מדוע זה משנה? שישאל השוכר את המשכיר! — כשהמשכיר איננו, האם יש להטריח את השוכר לבדוק?]
ועונה רב נחמן בר יצחק שאין צורך לבדוק, ונאמן הוא המשכיר שבדק בליל י״ד. ומביא ראיה מברייתא:
אמר לחו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. מאי טעמא מהימני – לאו משום דחזקתו בדוק, דקסבר: הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ[8].
הגמרא דוחה ראיה זו, שהרי הברייתא פוטרת את השוכר לבדוק מפני עדותם של הקטנים והעבדים, ולא מפני שחזקתו בדוק. אדרבה, טוענת הגמרא, מכאן ראיה שאין חזקתו בדוק, שהרי צריכים את עדות הקטנים והעבדים בכדי לפטור את השוכר מבדיקה.
ומסיקה הגמרא שברייתא זו לא קשורה כלל לנידון שלנו, אלא דנה בבית שידוע שלא נבדק ע״י בעליו. ומחדשת הברייתא שבנידון זה אפשר לסמוך על נאמנות הקטנים והעבדים. וזה לשון הגמרא:
הכא במאי עסקינן – דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה – הימנוהו רבנן בדרבנן. [תרגום: כאן במה אנו עוסקים, שמוחזק בידנו שבעליו לא בדק, ואמרו הנשים והקטנים ׳בדקנוהו׳. מהו שתאמר שלא יאמינו להם חכמים, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן, שמדאורייתא מספיק ביטול בלבד, האמינו חכמים בדרבנן].
קשה מאד להבין איך רב נחמן בר יצחק חשב להביא ראיה מברייתא זו, שהרי פשט הברייתא כמסקנת הגמרא, היפך דבריו של רב נחמן בר יצחק. וכבר הקשו זאת בתוספות (ד״ה "לאו משום דחזקתו בדוק") ותירצו בדוחק, יעויין שם.
ב. הבנת "חזקתו בדוק"
לולא דבריהם של התוספות נראה להסביר כך:
ישנם שתי דרכים להבין "חזקתו בדוק":
- ברור לנו שהמשכיר בדק, שהרי "הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ".
- אפשר להקל ולהניח שהמשכיר בדק מאחר שהבדיקה היא רק דרבנן. וגם מפני שסוף סוף החמץ אינו בבעלות השוכר, ולכן נידון לקולא.
בתחילת הסוגיה הבינה הגמרא את דברי רב נחמן בר יצחק כאפשרות הראשונה, ולכן העמידה את הברייתא בדוחק בשוכר בי״ד, ולבסוף דחתה את פירושו בברייתא.
אבל במסקנתה הגמרא מסבירה הברייתא בצורה פשוטה, שעוסקת בעבדים וקטנים שמעידים שבדקו את החמץ מפני שהיה ידוע שבעל הבית לא בדק. ולפי פירוש זה עדיין אפשר להביא ראיה לדברי רב נחמן בר יצחק מהברייתא, אם נבין "חזקתו בדוק" לפי ההבנה השניה של המושג: אנו רואים שבמקרה אחר אפשר לסמוך על עדות קטנים ועבדים להכשיר בית שבחזקת אינו בדוק. ומכאן שאנו מקלים ב״חזקתו בדוק", מפני שבדיקת חמץ מדרבנן. אם כן אפשר לסמוך גם על המשכיר בית בי״ד, שהיה עליו לבדוק חמץ באור לארבעה בניסן, שמסתמא קיים את מצוותו. וכשם שאפשר לסמוך על עדות הקטנים, כך אפשר לסמוך על יושר המשכיר.
ג. הלכה
בית יוסף (סימן תלז) הביא שנחלקו ראשונים האם בית שהושכר בי״ד חזקתו בדוק: הרמב״ם, הר״ן והרא״ש מקילים וסוברים שחזקתו בדוק, ואילו הגהות מיימוניות[9] פסק לחומרא. ואמנם זהו ספק דרבנן, אך מבאר הגהות מיימוניות שלא נאמר הכלל "ספק דרבנן לקולא" אלא במחלוקת שאין אנו יודעים כמי ההלכה בה. אבל בבעיה דלא איפשיטא צריך להחמיר גם בספק דרבנן.
הב״י עצמו פסק לקולא. לכאורה משמע שהוא חולק על כלל זה. אולם משמע מלשון הב״י שנפסק לקולא מפני שרב נחמן בר יצחק הכריע לקולא[10]. וצריך לשאול: הרי דחתה הגמרא דבריו, ואין ראיה מהברייתא שהביא, ומדוע להתחשב בהכרעתו?
אולם לפי דברינו באמת דברי רב נחמן לא נדחו, ואפשר להביא ראיה מהברייתא שחזקתו בדוק. ואפשר שלכן יש מהראשונים שפסקו כדבריו, ולא מחשיבים בעיה זו כ״בעיא דלא איפשטא".
ד. חיוב לברר
ראינו בסוגייתנו ששאלה הגמרא: "למאי נפקא מינה? לישייליה!". ומכאן דייק הבית־יוסף שאפילו כשיש לנו חזקה להתיר, אם אפשר לברר צריך לברר. ועל כך מקשה הב״י למה בבהמה אנו סומכים על החזקה "רוב בהמות אינן טרפות", ואין חובה לבדוק את כל הבהמה[11]?
ולפי דברינו אין מקום לקושיה, כי חזקת הבדיקה אינה חזקה ממש, אלא סיבה להקל בלבד, ולכן צריך לברר. ועיין פרי חדש (סי׳ תלז, ס״ק ב) שכתב שחזקת הבדיקה היא חזקה חלשה, אולם לא הסביר מנין לו. ולפי דברינו ניחא.
לפי זה גם אפשר לתרץ את קושיית הב״ח, ששאל: אם החזקה חזקה אמיתית — למה לברר, אפילו אם אפשר לברר? ואם אין החזקה חזקה ממש — איך אפשר לסמוך עליה כשאי אפשר לברר? ולפי דברינו ניחא. שבאמת חזקת הבדיקה אינה חזקה ממש, לכן כשאפשר לברר צריך לברר, אך כשאי אפשר לברר, מאחר והבדיקה היא רק חומרא דרבנן, אפשר לסמוך על החזקה
[1] ״תא שמע: ׳המשכיר בית לחבירו — על השוכר לעשות לו מזוזה׳. התם, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא. הכא מאי?"
[2] [בדין קניין חצר בשכירות נחלקו ראשונים ואחרונים. ראה הכרעת הש״ך (חו״מ סי׳ שיג, ס״ק א) ע״פ הרמב״ם שקנה המשכיר; ובבית מאיר (סי׳ לה) ובשו״ת רעק״א (קמא סי׳ קלג, ראה שם דיונו עם הב״מ) שקנה השוכר. הערת העורך]
[3] וכתב הרמב״ם בשורשיו לספר המצוות (שורש ט), שיש למנות את הלאוים לפי עניינם, ולא לפי מספר הפעמים שהאיסור מובא בתורה. והקשה מכך הרא״ם בתוספותיו על הסמ״ג, הובא בפמ״ג שבהערה הבאה.
[4] בתחילת הפתיחה להלכות פסח. עיין שם.
[5] וכן בהמשך שם (ה״ג): "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א״כ קנה חמץ בפסח … אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין — אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה בו מעשה".
[6] איתא במכילתא דר׳ ישמעאל (בא, מס׳ דפסחא, פרשה יז. הובאה בראשונים, למשל ברא״ש פ״א אות ד וברמב״ן פסחים ו,א): ״בכל גבולך — למה נאמר, לפי שנאמר ׳שאור לא ימצא בבתיכם׳ שומע אני כמשמעו ת״ל בכל גבולך. א״כ למה נאמר בבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי, אע״פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו; יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל … אע״פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו".
[7] לעניין חמצו שאצל הגוי עיין כסף משנה (ד, א) שכותב: "שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד עכו״ם הרי הוא ביתו". והדבר מוכרח מלשון הרמב״ם, שבהלכה א׳ הסביר מהו טמון: "אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים", ובהלכה ב׳ כתב: "שהחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון … ואפילו מופקד ביד גוים הרי זה עובר", הא למדת שטמון והפקיד שבהלכה א׳ הרי זה דווקא כשהחמץ ברשותו.
[8] להבנת התשובה בשלב הזה נראה שהגמרא העמידה את הברייתא בשוכר בית בי״ד. להעמדה זו אין רמז בברייתא, דבר המצטרף לתמיהה שתמהנו על רב נחמן בר יצחק בסוף פסקה זו.
[9] הל׳ חמץ ומצה ב, טז אות א, בשם "רא״ם (ר׳ אליעזר ממיץ) ושאר ראשונים".
[10] וזה לשון ב״י בשם הר״ן: ״כיון דפשטה רב נחמן, ובדרבנן הוא — דאי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה — נקטינן כוותיה דחזקתו בדוק".
[11] תירוץ הבית יוסף: "ויש לומר דשאני בהמה שהיא בחזקת כשרה משנולדה, אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא".