מצוות ההסיבה בפסח

סימן תע"ב

1. מבוא
2. התמיהה
3. דרך ראשונה לתירוץ
4. דחיית התירוץ
5. כח החכמים
6. שיטת הרמב"ם
7. שיטת הר"ן
8. קושיית רבי עקיבא אייגר
9. הלכה למעשה
10. הערות

1. מבוא

במשנה הראשונה בפרק עשירי במסכת פסחים מבוארת חובת ההסיבה בליל הסדר:

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי (פסחים צט, ב).

בתורה מוזכר חיוב אכילת המצה, אך לא נזכר דבר בעניין ההסיבה. מכיוון שההסיבה אינה חובה מדאורייתא ברור לכאורה כי האוכל מצה בלא הסיבה – יצא ידי חובת המצווה מהתורה. גם מנוסח המשנה משמע בפשטות כי מדובר במצווה, אך אין כאן דין המעכב את מצוות אכילת המצה.

2. התמיהה

אולם בדברי הטור והשולחן ערוך מבואר כי האוכל מצה בלא הסיבה – לא יצא:

כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה (שולחן ערוך תעב, ז).

כיצד יובנו הדברים?!

הרא"ש מביא מקור מדברי הגמרא ממנו עולה כי ההסיבה מעכבת את מצוות המצה:

ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן, ואם אכל בלא הסיבה – לא יצא, כדאמר רבי יהושוע בן לוי "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא", משמע: מיסב – אין, לא מיסב – לא, ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה (רא"ש, פסחים פרק י, סימן כ).

אף שיש כאן מקור לדברים, הרי שהסברא בדבר עדיין תמוהה: כיצד חיוב ההסיבה שנתקן על ידי חכמינו יכול לגרום לכך שהאדם ייחשב כאילו לא קיים כלל את דין התורה לאכול מצה בליל הסדר?

3. דרך ראשונה לתירוץ

כדי להבין את הדברים נעיין יותר בחובת ההסיבה. הגמרא (פסחים
קח, א) מבארת כי חובת ההסיבה בליל הסדר היא רק בחלק ממצוות הלילה:

איתמר: מצה – צריך הסיבה, מרור – אין צריך הסיבה.
יין, איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה (יש שסברו שיין זקוק להסיבה, ויש שאמרו שאינו זקוק). ולא פליגי, הא – בתרתי כסי קמאי, הא – בתרתי כסי בתראי (ואין כאן מחלוקת, אלא שאלו דיברו בשתי הכוסות הראשונות, ואלו דיברו בשתי הכוסות האחרונות). אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי – בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה – מאי דהוה הוה (יש שהסבירו שהמצריך הסיבה דיבר בשתי הכוסות הראשונות, שהרי בהן מתחילה החירות, אך בשתי האחרונות לא צריך הסיבה שהרי 'מה שהיה היה'). ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה – ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה – דאכתי עבדים היינו קאמר (ויש שהסבירו שהמצריך הסיבה דיבר בשתי הכוסות האחרונות שהרי רק בהן יש כעת חירות, אך בראשונות לא צריך הסיבה שהרי עדיין אומר 'עבדים היינו').

המצה מבטאת את יציאת עם ישראל לחירות: "מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים" (פסחים קטז, ב). משום כך יש להסב בעת אכילת המצה, שהרי ההסיבה מורה על חירות:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם' וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה 'וזכרת כי עבד היית' – כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות… (רמב"ם, חמץ ומצה ז, ו-ז).

המרור מסמל את השעבוד והצרות, "מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" (משנה שם), ומשום כך לא שייך להסב בעת אכילתו.

לגבי הכוסות מחלקת הגמרא בין שתי הכוסות הראשונות לשתי האחרונות: יש מי שסבר שההסיבה היא בראשונות, ויש מי שסבר שההסיבה היא באחרונות.

נראה שיש לבאר כך את דבריהם: הכוס הראשונה נאמרת על הקידוש, השנייה על סיפור יציאת מצרים וחציו הראשון של ההלל, השלישית נאמרת על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל ועל הלל הגדול. הסברא להסב דווקא בראשונות היא משום שבראשונות אנו חשים יותר את גודל הנס: כאשר אנו יודעים כי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' אנו מכירים בגודל הנס, חווים את המהפך שאירע כאן, ומסיימים את ההגדה מתוך תחושת חירות 'ברוך אתה השם גאל ישראל'. דומה הדבר לעולה חדש המגיע לארץ הקודש: בעיניו פלא הוא שעם ישראל שב לארצו. הוא מתמוגג מלראות יהודים הולכים עם טלית ברחוב, לראות שלטים בעברית, ולחזות במו עיניו בחיילים עברים הנלחמים באוייבי ישראל. מי שנולד כאן בארץ ישראל, אינו חש כל כך בנס, שהרי מעולם לא חווה מציאות אחרת. זוהי הסברא להסב דווקא בכוסות הראשונות.

הגמרא מביאה גם סברא הפוכה: חובת ההסיבה היא דווקא בכוסות האחרונות, שהרי בהם מסתיים תהליך הגאולה ואנו מודים לה' בשירה ובהלל. בכוסות האחרונים יש כבר 'גאולה שלימה', ואילו הראשונות עוסקות עדיין בתהליך הגאולה. הדרך מעצם טבעה מלאה חתחתים ומהמורות, תהליך הגאולה רצוף קשיים וצרות, משברים ומורדות. משום כך לא שייך להסב בשלב זה בדרך חירות. דומה הדבר לסברתם של אלו הנמנעים מאמירת הלל ביום העצמאות: אמנם מכירים הם בכך שהקמת המדינה היא נס גדול וישועה לישראל, אולם מכיוון שהם מודעים לקשיים שעדיין קיימים קשה להם לפצוח ברינה. הציפיה ליום שבו תלך המדינה כולה בדרך השם גורמת להם להימנע מהלל כעת, כל עוד הגאולה חלקית, כל עוד היא בדרך.

מכיוון שראינו שאכילת המצה עניינה חירות, ומשום כך יש להסב בעת אכילתה, הרי שניתן לתרץ את קושייתינו:

כאשר התבוננו חז"ל בעניינה של מצוות אכילת המצה, וראו כי אכילתה מבטאת חירות, הם תיקנו להסב כחלק מדרך קיום מצוות התורה. ההסיבה אינה מצווה נוספת מדרבנן אלא היא תקנה של חכמים כיצד יש לקיים את מצוות התורה. האדם מרגיש חירות כשהוא מיסב, ולכן רק המיסב קיים כראוי את מצוות התורה לאכול מצה ולחוש את החירות.

4. דחיית התירוץ

אמנם יש להקשות על דרך זאת, מתוך דברי הגמרא בסוגיה הנזכרת לעיל בפסחים (דף קח, א):

אשה אצל בעלה – לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה.
בן אצל אביו – בעי הסיבה.
איבעיא להו: תלמיד אצל רבו מאי? תא שמע, דאמר אביי: כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי, כי אתינן לבי רב יוסף, אמר לן: לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים.

אם אכן חובת ההסיבה היא הדרך לקיום מצוות התורה – כיצד יכלו חכמים לפטור את האשה ואת התלמיד מחובה זאת?!

ניתן לתרץ כי האשה בטילה כלפי בעלה, וכן התלמיד בטל כלפי רבו. ההסיבה של הבעל ושל הרב פוטרת את כל הטפלים אליהם וכולם מקיימים את החירות יחד.

5. כח החכמים

אמנם תירוץ זה מסביר מדוע אם אינו מיסב אינו מקיים את המצווה מבחינה רעיונית, אבל סוף סוף מבחינה הלכתית יש לשאול איך ייתכן שדין דרבנן מבטל מצווה של התורה.

אמנם אחרי העיון במקורות נוספים ניווכח לדעת שיש כח ביד חכמים לבטל מצווה כאשר היא איננה נעשית על פי הכללים שקבעו חכמים.

נביא כאן שתי דוגמאות:

א. מן התורה אין צורך להשמיע לאוזנו את ברכת המזון. אולם חכמים קבעו שחייבים להשמיע לאוזנו, ולמדו זאת מקריאת שמע שם למדו מהמילה 'שמע' שיש חיוב מהתורה להשמיע לאוזנו, כנראה כדי לחזק את הריכוז והכוונה. חכמים למדו מדין קריאת שמע שההשמעה לאוזן היא מידה טובה, ומשום כך קבעו שיש לעשות כך גם בברכת המזון, שהיא מצווה מן התורה. הגמרא מביאה שם שאם לא השמיע לאוזנו לא יצא ידי חובתו (ברכות טו, א, ובתוספות ד"ה 'אי').

ב. מי שראשו ורובו בסוכה אך שולחנו מחוצה לה לא יצא ידי המצווה, אף שזו רק גזירה מדרבנן שחששו שמא ימשך אחר שולחנו (ברכות יא, א, וראה בתוספות שם ד"ה 'תני'). מכאן שיש כח ביד חכמים לבטל מצווה אם אין מקיימים אותה כפי הוראתם[2].

כעין זה יש לומר גם לענייננו: דברי חז"ל המחייבים הסבה מגלים את המהות הפנימית של המצווה. חכמים תיקנו שמי שאינו מקיים את המצווה כפי שהורו – לא יצא ידי חובתו.

לסיכום: לשיטת הרא"ש ההסבה היא חלק אינטגרלי של מצוות אכילת מצה ושתיית הכוסות

6. שיטת הרמב"ם

בראשית המאמר תמהנו על סברתו של הרא"ש הפוסק כי חובת ההסיבה היא לעיכובא.

נראה כי ראשונים אחרים אכן חולקים על פסיקתו:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים… לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות… אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה, ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות. והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה. ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו – אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו – אינו צריך (רמב"ם, חמץ ומצה, פרק ז).

מלשון הרמב"ם עולה כי ישנה חובה להסב, אולם דין זה הוא חובה לכתחילה בלבד. מסתבר שאם דין זה היה לעיכובא לא היה נמנע הרמב"ם מלהזכיר זאת[3].

ראינו כי הרא"ש ביסס את דבריו על דיוק מהגמרא:

דאמר רבי יהושוע בן לוי 'השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא', משמע: מיסב – אין, לא מיסב – לא, ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה (רא"ש, פסחים פרק י, סימן כ).

נראה שלדעת הרמב"ם אין מכאן כל הוכחה: היה מקום לומר שהשמש כלל אינו צריך להסב, כמו תלמיד שאינו מיסב בפני רבו, ולכן חידשה הגמרא שעל השמש להסב. כוונת הגמרא לומר שאם השמש לא היסב הוא לא יצא ידי חובת מצוות ההסיבה, אולם וודאי שיצא ידי חובת מצוות אכילת מצה.

7. שיטת הר"ן

מעיון בדברי ראשונים נוספים נראה להוכיח כי אף הם לא פסעו בעקבות הרא"ש.

ראינו לעיל כי נחלקו הדעות האם חובת ההסיבה היא בשתי הכוסות הראשונות או בשתים האחרונות. הגמרא פוסקת כי יש להחמיר למעשה בכל הכוסות:

השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי – אידי ואידי בעו הסיבה (שם)

הראשונים תמהו על פסיקה זאת: הספק כאן הוא בדין דרבנן, והרי קיימא לן 'ספיקא דרבנן לקולא'?

שתי תירוצים נאמרו בדבר:

והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה. ואף על גב דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא? הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא, כך פירשו ז"ל.

ולי נראה דעל כרחך בעי למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי" (ר"ן על הרי"ף, פסחים דף כג, א)[4].

לפי תירוצו הראשון של הר"ן, פירוש שמובא במהר"ם חלאווה ועוד, הרי שלכלל 'ספק דרבנן לקולא' יש מגבלה: כאשר ניתן להחמיר בקלות אזי אנו מחמירים גם בספק דרבנן. זאת כדי לעשות את ההלכה ברווח, ולצאת ידי כל הדעות.

הר"ן מוסיף פירוש משל עצמו: אם נקל ולא נחייב להסב בשתי הכוסות הראשונות, משום שההסבה בהן היא 'ספק דרבנן', הרי שכך נעשה גם בשתי הכוסות האחרונות. מכיוון שכך הלא תתבטל כאן חובת ההסיבה לחלוטין, ומשום כך אין אנו מקילים בספק שכזה.

סברת הרא"ש, כפי שהבאנו לעיל, היא שההסיבה נתקנה אמנם על ידי חכמים, אולם יש לה תוקף מהתורה, והיא חלק של המצווה. אם כן ודאי שכך גם לעניין ארבע כוסות, שדינם נאמר יחד עם חיוב הסבה, ולכן אם שתה בלא הסבה לא קיים מצוות השתיה. ולכן לשיטת הרא"ש אין מקום לקושיית הר"ן שהקשה על פי שיטתו שדין ההסיבה הוא לא חלק מן המצווה אלא הוא חיוב בפני עצמו.

8. קושיית רבי עקיבא אייגר

כיוון שהבאנו את דברי הר"ן נפנה לעיין בהם מעט.

רבי עקיבא אייגר מביא כי עקרון זה שחידש הר"ן מובא כבר בדברי התוספות בביצה, אולם הוא סותר דין המובא בבית יוסף:

כתב הר"ן פרק י דפסחים 'ולי נראה דעל כרחך בעי למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזל לקולא אמאי ניזל טפי בהני מבהני, ואי ניקל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי'. וכזה כתבו תוספות פרק א דביצה (דף יד, א) כיון דלכל לישנא הוי קולא וחומרא, כיון דאי איפשר להקל בשניהן דודאי עבדינן שלא כהוגן מחמרינן בתרווייהו, ועיין מגן אברהם (ראש סימן תקלח).

וקשה לי ממה שכתב הרי"ף (פרק ג דמועד קטן) באיבעיא דמנודה דבדרבנן לקולא ומותר ברחיצה ובנעילת הסנדל, הא מתניתין דקתני וכן אתה מוצא במנודה מוכח דקאי על כל פנים על חד מנייהו, אי אנעילת הסנדל אי ארחיצה וחד מנייהו ודאי אסור, אם כן איך אפשר להקל בשניהן?! והרא"ש שם כתב על הרי"ף, כיון דאחדא ודאי קאי שדייא אנעילת הסנדל כדתני בתוספתא ובירושלמי. והבית יוסף יו"ד (סימן שנד) כתב עלה, כיון דלא פשט הגמרא מתוספתא איך נפשוט אנן?! והלכך לקולא עיין שם.

וקשה לי: הא אדרבא, אם אי אפשר לפשוט מהתוספתא – יהיו תרווייהו לחומרא! דבאיזה ניקל יותר? ובתרווייהו אי אפשר להקל, דעביד חד ודאי שלא כהוגן. וצריך עיון (חידושי רבי עקיבא איגר על פסחים קח, א).

קושייתו של רבי עקיבא אייגר היא מדין אדם שנידוהו: מהברייתא ברור כי דינו שווה לדין אבל, או לגבי איסור נעילת הסנדל או לגבי איסור רחיצה. הבית יוסף הסיק שמכיוון שיש כאן ספק בדין דרבנן יש להקל בשניהם. וכאן תמה רבי עקיבא אייגר: הלא לפי העקרון שחידשו התוספות והר"ן אין אנו פוסקים במצב כזה 'ספק דרבנן לקולא'?!

נראה שיש לחלק בין המקרים: דין ההסיבה בשתיית הכוסות הוא דין אחד, שמוסכם על כולם, וכל הספק הוא רק לגבי השאלה באלו כוסות מתקיים דין זה. אם נלך כאן לפי הכלל 'ספק דרבנן לקולא' יתבטל דין ההסיבה בכוסות לחלוטין.  לעומת זאת איסור נעילת הסנדל במנודה אינו קשור לאיסור הרחיצה. יש לדון כל אחד מהאיסורים בנפרד, ועל כל אחד מהם ניתן לומר 'ספק דרבנן – לקולא'.

9. הלכה למעשה

התמקדנו במצב של דיעבד, כאשר האדם שכח להסב. אולם לכתחילה ברור כי יש להסב באכילת המצה (שולחן ערוך תעה, א), ובשתיית ארבעת הכוסות (שולחן ערוך תעג, ב), כפסק הגמרא.

בנוסף לכך אנו מסיבים גם באכילת הכורך (שולחן ערוך תעה, א) ובאפיקומן (שולחן ערוך תעז, א). לשיטת השולחן ערוך[5] (כרש"י ורשב"ם פסחים קיט ע"ב, ובערוך השולחן תעז, ב דייק שכך משמע מדברי הרמב"ם חמץ ומצה ח, ט. שיטה אחרת יש לרא"ש ולחינוך ועוד ראשונים) עיקר מצוות אכילת המצה היא בסוף הארוחה, כפי שהפסח היה נאכל 'על השובע', ולכן המצווה מתקיימת באכילת האפיקומן, ויש להסב באכילתו.

באכילת המרור אין צורך להסב (שולחן ערוך תעה, א). כך גם בברכת המזון אין להסב, שכן על הברכה להיאמר ביראה (טור סימן תפו, שולחן ערוך קפג, ט). גם בזמן קריאת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש (משנה ברורה תעג, עא, והנוהג להסב יש לו על מי שיסמוך). בסעודה אין חובה להסב אולם המיסב הרי זה משובח (רמב"ם חמץ ומצה ז, ח, וראה רמ"א תעב, ז שלכתחילה ינהג כן, וראה מה שכתב עליו בפרי חדש וערוך השולחן שם). בכרפס יש מחלוקת האם להסב (ראה ברכי יוסף תעג יד, ועוד).

מה הדין בדיעבד? השולחן ערוך (תעב, ז) פסק כאמור כשיטת הרא"ש, ומשום כך האוכל מצה בלא הסיבה חוזר ואוכל מצה בהסיבה בברכה[6]. האשכנזים חוזרים אמנם לאכול שוב מצה אולם אין הם מברכים שוב 'על אכילת מצה', שכן הם חוששים לשיטת הראבי"ה והראב"ן הפוסקים שכיום אין חובת הסיבה, שהלא היום אין אנו רגילים להסב ואין בזה תוספת נוחות אלא הכבדה. למעשה גם הספרדים לא מברכים, שהרי פוסקים 'ספק ברכות להקל' גם נגד דעתו המפורשת של השולחן ערוך[7].

השוכח להסב בארבעת הכוסות לדעתי אינו חייב לחזור ולשתותן בהסיבה (כשיטת כף החיים תעב, מו[8]), שהרי יש כאן כמה ספיקות בדין הכוסות שעיקרן מדרבנן: ספק באיזה כוס יש להסב, וכן ספק שמא בימינו אין חובת הסיבה (כשיטת הראבי"ה).

חשוב להסב באפיקומן, משום שיש אומרים שכזית האפיקומן הוא עיקר מצוות אכילת מצה, כי אוכלים את המצה הזו 'על השובע', כלומר בסוף הארוחה כשכבר לא רעבים, ואם כן אוכלים אותו ממש למצווה. אמנם השוכח להסב ב'אפיקומן' וקשה לו לחזור ולאכול שוב – יצא בדיעבד (משנה ברורה תעז, ד, כף החיים תעב, מה, שו"ת חזון עובדיה סימן מה, ובפרי חדש ושולחן ערוך הרב היקלו גם כשהדבר אינו קשה לו. וראה משנה ברורה תעב, כב שלכאורה סתר עצמו וכתב שלעולם אין לחזור ולאכול שוב אפיקומן, וראה מה שתירץ ב'הלכות חג בחג' כב, ה). השוכח להסב ב'כורך' – אינו חוזר לאוכלו בהסיבה, משום שיש הסוברים שאין להסב ב'כורך' כיוון שיש בו מרור שעניינו שעבוד (טור תעה, ב, בשם ר' יחיאל) ובדיעבד אנו סומכים עליהם (כף החיים תעה, ה, על פי הפרי חדש ושולחן ערוך הרב, ובשו"ת חזון עובדיה סימן מ פסק שאם קשה לו לא יחזור לאכול ושהרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה).

שמחים אנו על הגאולה לה זכינו, עלינו להתאמץ 'לפעול עם אל' בכדי לגלות את מלכות ה' בעולם ולקדם את גאולתן של ישראל. כך נזכה להסב כבני חורין בבית המקדש, בגאולה השלימה במהרה בימינו.

[1] בעריכת הרב שמואל ישמח. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] ראה גם בפרי מגדים (אשל אברהם תפה, א): "…ועיין תוספות סוכה ג א ד"ה דאמר, כל דעבר אדרבנן לא יצא מן התורה, וכן כתבו בברכות (יא, א ד"ה תני) גבי קריאת שמע, ועיין תוספות יום טוב בסוכה פרק ב משנה ז (ד"ה לא) ופסחים שם (פרק י משנה ה ד"ה כל)… והנה אם נשבע שלא להיסב במצה למאן דאמר (סימן תעב סעיף ז) לא יצא, אפילו הכי יש לומר דהשבועה חלה, אף דעבר אדרבנן ולא יצא מן התורה, מכל מקום אין מושבע על זה מהר סיני, וכחצי שיעור (יו"ד סימן רלח סעיף ד)".

[3] ובתוספות (פסחים קח, א ד"ה 'כולהו') הסתפק האם מי שלא היסב בארבע כוסות יחזור וישתה אותן בהסיבה. כך פסק גם הרשב"ץ (בספרו 'יבין שמועה' מאמר חמץ פרק 21, אות ב) שלא חייב לחזור "אם שתאן בלא הסיבה… ידי ארבע כוסות יצא, ידי חירות לא יצא. אבל ראיתי בספר הטורים שכתב שצריך לחזור ולשתות בהסיבה, ואינו נראה מזה הטעם שכתבתי" (ובסיום דבריו סתר הרשב"ץ את דבריו, ודנו בזה האחרונים).

[4] יש נפקא מינה בין הטעמים: לפי הטעם הראשון אם שכח ולא הסב בשתי הכוסות האחרונים -יחזור וישתה אם אין לו טורח בדבר. לעומת זאת לפי התירוץ השני לא יחזור וישתה שהרי 'ספק דרבנן לקולא' וכבר היסב בשתי הכוסות הראשונות.

[5] כך נראה מדברי השו"ע בסימן תפב, א. אמנם בשו"ע תעז, א, משמע שנקט כשיטת הרא"ש (שהרי כתב שהוא רק זכר לפסח, ורק החמיר לנהוג לאוכלו בהסיבה, וראה גר"א שם. ופר"ח ובפרי מגדים אשל אברהם סק"א ומשנה ברורה בשער הציון סק"ד).

[6] ביאור הלכה תעב, ז, ד"ה 'לא יצא'.

[7] כך פסק גם הגאון רב מרדכי אליהו (הובא ב'מקראי קודש' לרב הררי, הלכות ליל הסדר, ז, יט, בהערה).

[8] כך כתוב בכף החיים על פי הב"ח וח"י ועוד. אמנם זה נגד השולחן ערוך תעב ז. ראה בשו"ת חזון עובדיה סימן יג שהחמיר בזה כשיטת השו"ע והיקל הגרע"י רק לחולה וכדו', וראה רמ"א שם שהיקל רק בשתי כוסות אחרונות, ובביאו"ה שם שכן נקטינן להלכה כדעת הרמ"א (וכדעת המג"א ואליהו רבא ושולחן ערוך הרב ועוד), וראה במשנ"ב שם.

דילוג לתוכן