שלוחי מצווה אינם ניזוקים

2. עיון בסוגיה במסכת פסחים

תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק – מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב – כי משתמש היכי אישתמש (אם יש שם חשש סכנה, כיצד הוא השתמש באותו מקום)?

לא צריכא, דנפל (המקום שבו היה משתמש) – אי נפל למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת – הרי הוא כמבוער! – התם – שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא – כשהכלב יכול לחפש אחריו (היינו שהחמץ בעומק של פחות משלושה טפחים, שאז צריך בדיקה).

והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! (ועל כן אף שיש סכנה אין לחשוש לה, כי מובטח לו שלא יוזק) – אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה (ומבאר רש"י: שמא תאבד לו מחט – קודם לכן, ואתי השתא לעיוני בתרה, וכיון דמתכוין אף למחט – לאו שליח מצוה הוא, וניזוק).

וכהאי גוונא לאו מצוה הוא? (רש"י: דמתכוין למצווה ולצרכו, לאו שליח מצוה הוא? בתמיה) והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור! (מבאר רש"י: ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצוות בוראו שצווהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו) דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה (וכיוון שכבר סיים את המצווה אינו נחשב לשליח מצווה, ולכן אין לו חסינות. ומפני החשש הזה אמרו שהוא פטור מלבדוק את החמץ באותו מקום, כיוון שאיננו רוצים שהוא יסתכן אם במקרה יצטרך לחפש מחט לאחר שסיים את הבדיקה).

רב נחמן בר יצחק אמר: משום סכנת הנכרים, ופלימו היא. דתניא: חור שבין יהודי לארמאי – בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא סכנת כשפים – כי אישתמיש היכי אישתמיש? התם כי אישתמיש – יממא, ונהורא, ולא מסיק אדעתיה. הכא – ליליא, ושרגא הוא, ומסיק אדעתיה (היהודי היה משתמש בחורים בימים, בזמן שהיה אור בחוץ, ולכן הגוי לא חשש לכשפים. אבל כעת הוא בודק עם נר בלילה, ויש חשש שהגוי יחשוש לכשפים, וזה יכול ליצור סכנה). 

והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! – היכא דשכיח היזיקא שאני (התירוץ של רב נחמן בר יצחק מצמצם את הדין של שלוחי מצווה אינם ניזוקים, שהיכן שמצוי ההיזק איננו מקבלים את הכלל הזה. ומביאים לכך ראיה, שאפילו שמואל הנביא לא רצה לקיים ציווי ה' היכן שיש חשש סביר לסכנה), שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.

סיכום הסוגיה: הברייתא פוטרת את האדם מלבדוק חמץ בחורים ובסדקים מפני הסכנה, ושואלת הגמרא על איזו סכנה מדובר, וכיצד השתמש מראש במקום שיש בו סכנה?

תירוץ ראשון של הגמרא הוא שמדובר כאן במקרה שנפלו אבנים על החמץ, ויש סכנה לחפש אחרי החמץ מפני העקרבים. הגמרא הקשתה על הסבר זה, שהלא שלוחי מצווה אינם ניזוקים! והסביר רב אשי שבאמת בעת קיום המצווה האדם אינו ניזוק, אבל חששו שלאחר קיום המצווה, כשהמצווה כבר אינה מגינה עליו, יחפש מחט ואז יסתכן מעקרב, ולכן פטרו אותו מבדיקה במקרה כזה.

רב נחמן בר יצחק מבאר שמדובר בחור המצוי בקיר המבדיל בין חצר יהודי לחצר גוי. את הקושיה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים מתרצת הגמרא לשיטתו בכך ששם ההיזק שכיח, כי הגויים יאשימו אותו שבא לעשות כשפים, והכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים אינו תקף היכן ששכיח ההיזק, ולכן פטרו אותו מלבדוק.

ההבדל בין התירוצים הוא שלפי התירוץ הראשון אכן העוסק במצווה אינו ניזוק, אלא שהיות שחוששים שלאחר סיום המצווה יחפש מחט, פטרו את האדם לחלוטין מלבדוק את החמץ באותו חור. לעומת זאת לתירוץ השני הכלל הזה מצומצם להיכן שלא מצוי ההיזק, אבל במקום ששכיח ההיזק אין אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.