הגיוני משה

(פורסם ב׳הצופה', ומובא כאן בשינויי עריכה קלים).

ידיד יקר,

אינני מכיר אותך אישית, וגם אתה אינך מכיר אותי, אך אף־על־פי־כן אני מתגעגע אליך.

הייתי רוצה לדבר אליך מלב אל לב, כידיד האוהב אותך בכל נימי נשמתו, על־אף שדרכינו שונות ורחוקות זו מזו אלף פרסאות. כי לפי דעתי עלינו להתייחס אל זולתנו באופן מורכב: מצד אחד, מצווים אנו כבני אדם לשקול היטב את דרכנו כדי לבחור בדרך הישרה – ולפסול, או אף לגנות את הדרך הלא ישרה – אך מצד שני אין לנו שום סמכות לקבוע מה טיבו ומהי איכותו של אדם. אין לנו קנה מידה בדוק שעל פיו נוכל לדון ולקבוע מי צדיק יותר ומי צדיק פחות. רק הא־להים, יוצר האדם ובוחן לבבות, הוא היכול להעריך ולתת ציונים. ומשום כך, ידידי, יקר אתה בעיני גם אם דעותיך, על־פי דעתי, אינן נכונות. ואולם, לא ברור לי אם גם בעיניך זוכה אני בהכרה בי כבן אדם – והרי דוגל אתה כל־כך ב׳אנושיות' – או שאולי רגשי האשם אשר אדם דתי מעורר בך מביאים אותך עד שנאה מוחלטת אלי. שמא מוכן גם אתה לדבר אתי, להתווכח עמי ולשמוע אותי? זה כל מה שאני מבקש ממך…

לפי מה שקראתי בעיתונים בשמך, וגם בדיוני הכנסת נשמעו הדברים, אתה שונא אותי תכלית שנאה; ולו היה כח בידך, היית מבטל את כל החוקים שיש בהם ריח כלשהו של יהדות. היית טורח לעקור מן העולים החדשים כל זיק של אמונה – התפלה בעיניך – והיית מכבה את כל כמיהתם ליהדות, אשר בעיניך אין לה זכות קיום בעידן שלנו. ועל־כן הרשה נא לי להציג לפניך כמה שאלות והערות:

א.

הלא אדם נאור אתה בעיניך, אדם השייך למאה העשרים, ורוצה אתה לחקות בכל את האמריקנים ואת האירופים. האם לא הרגשת כי דווקא העולם הנאור הזה הוא בעצם דתי ומאמין בא־להים? אמת נכון הדבר כי דתות הגויים הן בעיקר דתות של אמונה בלבד, מערך של טקסים דתיים, ואין הן דורשות הרבה מן האדם, כי תורת המצוות לא ניתנה אלא לעם ישראל בלבד. אך על־כל־פנים מצהירים הם, הגויים, על אמונה בא־ל – כל עם ואומה כאמונתו – אלו בנצרות, אלו באיסלם, וכו'. היחידים שמרדו בכל אמונה שהיא היו הקומוניסטים, והם פשטו את הרגל. באמת, מקדמת־דנא שררה בעולם אמונה באיזו דת שהיא, אמונה דתית היתה נחלת כל האומות גם אם דבקו באמונות תפלות שאין הדעת סובלתן, מפני שעצם האמונה טבועה היא בטבעו של האדם, כנטיה נפשית. ובכן, מבלי להכיר ב'כתובת האמיתית', יצרו להם עמי הקדם אלוהויות מדומות – בבחינת 'עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו' – עד שבא עם ישראל וגילה לאומות את הא־ל היחיד הבלתי נראה. והאמונה הזאת, היא שנעשתה לאמונתן של רוב אומות העולם ולעיקרון המכונן של רוב הדתות. ובכן, האם רק אנחנו בני ישראל נתבייש באמונה זו? אתמהה!

ב.

וודאי תאמר לי שאין לך אלא אמונה אחת: אמונת הצדק והשוויון, שהיא גם אמונת המשפט ההגיוני. אולם, בל נשכח שגם האומות שהשליטו על עצמן משטרים רודניים – שבעטו בכל צדק, ועינו ורצחו מיליונים של חפים מפשע – גם הן דגלו כביכול בסיסמת הצדק, כמובן – הצדק שלהן. כל אחד בוחר בצדק שלו, כל אחד יוצר לעצמו תבניות של צדק שהן נוחות לו. כך המעסיק והפועל, כך האומה העשירה בנפט וזו העניה – כל אחת יוצרת לעצמה את ה'צדק' המתאים והנוח לה.

ובכן, היכן נמצא הצדק האמיתי, ההומניטרי, שהוא שווה וצודק לכל באי העולם? צדק זה אינו אלא בתורה, צדק שמקורו הוא הא־להים! והא־להים בחר באברהם, באמרו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט). מאז נתברך אברהם: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם, י"ב, ג'), "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (שם, כ"ב, י"), ולאט־לאט – מכוחה של אותה הברכה – אמנם נספג אותו הצדק, המקיף את כל האדם ואת כל הדורות, אל תוך התודעה של האומות!

הרי כל המשפט הסוציאלי הנהוג היום בעולם הוא בלי ספק מושפע מן הצדק של התורה. מי נתן לעולם את שבוע־העבודה של ששת הימים? הלא התורה היא שכתבה: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך ויינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג, י"ב). עשרים ושש פעמים הזהירה אותנו התורה שנרחם על הגר, שאין לו משפחה בארץ שתדאג לו, וכן כמה וכמה פעמים חזרה והזהירה על העני, על היתום ועל האלמנה.

או למשל ההלכה "מסדרין לבעל חוב", הכתובה בתורה, (ר' רמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק א', הלכה ז'), שאם ממשכנים את רכוש האדם או יורדים לנכסיו לתשלום חובות שפיגר בהם, צריכים להשאיר לו את כלי ביתו ואת כלי אומנותו לפרנסתו. התורה היא שקבעה שוויון כל האדם לפני המשפט, לאיש ולאשה (שחייבים אנו בכבודה), לעשיר ולעני, למלך ולהדיוט. התורה צוותה על מי שיש לו פועל שמחוייב הוא להאכילו לפני שהוא עצמו אוכל, ומחוייב הוא להאכילו מכל תפריט שהוא בעצמו אוכל!

אמנם, ישנם גם חוקים מוסריים שהגויים עוד טרם קיבלו עד כה, כגון הציווי: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כ"ב, כ"ד), היינו, שאם הלווה אדם כסף למי שדחקה לו שעתו, והגיע זמן פירעון החוב ואין לו ללווה יכולת לפרוע – לא תדחק בו. ובתלמוד הסבירו חכמינו: אם יודע המלווה שהלווה הולך עתה באותה דרך בה צועד הוא, המלווה, הריהו מחוייב לעקוף ולהלך במסלול אחר, שמא יראהו הלווה ויתבייש ממנו!

או למשל: "לא תיקום ולא תיטור" (ויקרא י"ט, י"ח). שאם יום אחד ביקשת טובה מחברך והוא סירב לך, ולמחרת הוא מבקש ממך דבר – אל תאמר לו 'אתן לך, על־אף שאתה לא נהגת כך', ואל תשמור לו שום איבה, אפילו במחשבה! ובהמשך הכתוב הזה נתנה לנו התורה את הצו אשר רק בני ישראל מקיימים אותו: "ואהבת לרעך כמוך".

וישנם כמובן עוד הלכות ודינים רבים, כולם ברוח מוסרית, הכתובים בתורה ומיוסדים בתלמוד ובהלכה. אנחנו קיבלנו את התורה הזאת, ואנחנו הורשנו אותה מדור לדור. "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (דברים ל"ג, ד').

כל עם ולשון גאה בהסטוריה שלו. האם נעקור אנחנו מן השורש – בחיי המדינה ובחוקיה – כל זיק של ההסטוריה שלנו? איך לא נתגאה אפוא בתורה הזאת, תורה אשר הצדק שלה הוא צדק אמיתי, מפני שמקורו בא־ל עליון? איך לא נתגאה בתורה הזאת שעיצבה את דמותו של עמנו, כי למרות כל הצרות והעינויים שעברו עלינו, נשארנו עם הצדק, עם היושר ועם המוסר?

ג.

ואשר למצוות שבין אדם למקום, כמצוות הכשרות, מצוות העריות וכדומה – ומבלי להיכנס להסברת טעמיהן, שהן כל כולן לטובת האדם – אומר רק כי ישנו עימות בין שתי אסכולות. האחת היא האסכולה של החופש המוחלט, הגורסת כי רשאי האדם לעשות ככל הישר בעיניו, ושאין הוא מוגבל כלל ועיקר. על־פי גישה זו רק האדם הוא המחוקק חוקים לעצמו – בבחינת 'הכל שלי' – וכמובן שלא יוותר על דבר־מה מרצונו־הוא, גם אם הוויתור שלו יהא לטובת חברו. אסכולה זו, היא באמת הסיבה העיקרית להרס ולאנדרלמוסיה השוררים בזמננו.

ומצד שני קיימת ועומדת האסכולה הגורסת כי האדם מסוגל לרסן את תאוותו, להגביל את יצריו, ולקבל על עצמו איזו משמעת בכל דרכי חייו. הוא יכול – ואף מצווה – ליהנות מכל הטוב שיש בעולם, אבל מתוך ריסון. זוהי גישתה של תורתנו, שיהא האדם אדון על יצריו ולא עבד להם, שיהיה הוא השליט על עצמו להתנהג בתבונה וביושר, על־פי הגבולות הנתונים לנו מנותן התורה.

ברוך ד' אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ואנו – העם הנושא משמעות זו – אין לנו להתבייש בה. קיבלנו עלינו את עול התורה, והיא המורה לנו ליהנות ממנעמי העולם, אבל מתוך שליטה עצמית ולא מתוך הפקרות וזוללות.

ד.

והנה, התורה אשר אתם מתביישים בה, היא בכל הזמנים, וגם היום, ^bestseller מבין כל הספרים. התנ״ך מתורגם למאתיים וארבעים לשונות

בקירוב, והוא הספר הנפוץ ביותר בכל העולם. גם הדתות האחרות מתייחסות אל ספר הספרים כאל הספר המקודש ביותר, ודווקא אנחנו נתבייש בו? כאמור, כל עם מתגאה באוצרות ההיסטוריים שלו, ואנו – שנבחרנו מכל העמים – כמה צריכים אנו להתגאות בתורה אשר ציווה לנו משה, אשר מורשה היא לדור דור?

כמה יקרה לנו היא התורה, ספר הספרים, שעל קדושתה הקריבו רבבות בכל דור את חייהם! זהו הספר הקדוש לנו, זהו הספר שבמשך מאות דורות דבק בו עם ישראל באהבה עזה ובהתרוממות הנפש והוא עוסק בו בלא ליאות יומם ולילה. ואם כן, הלא גם מבחינה היסטורית, מתוך גאווה לאומית, מחוייבים אנו להוקיר את הספר הזה ולהתגאות בו. מי עוד אומה כעם ישראל היכול להצהיר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'?

ה.

ושאלה נוספת יש לי אליך: אתה, שאינך מכיר ב'יהדות' – היהדות שהיא לנו ירושה מיום שקיבלנו את התורה – מה מקשר אותך עם יהודי הגולה? מדוע מבקש אתה שיהודים אמריקנים יתנו מיליונים ומיליארדים למדינת ישראל? הלא הם אמריקנים ולא ישראלים, וכשם שאין קשר בין אנגלי לצרפתי, הדעת נותנת שלא יהיה גם קשר בין ישראלי לאמריקני. ומדוע משתדל אתה לקלוט בארץ יהודים מכל ארצות תבל? אם אין 'יהדות' – כחוט הקושר בין כל בני העם – מה יהא הקשר ביניהם?

עם הקמת המדינה הוכרז על החוק הראשון, החוק היוצא מן הכלל, הלא הוא חוק השבות, מתוך הכרה שמדינת ישראל היא מדינת כל היהודים. ובכן, מי הם היהודים, ומדוע ולמה שתהיה ארץ ישראל מדינתם, אלמלא מושג ה'יהדות', החובק יחדיו – למרות הפיזור בכל ארצות תבל – את כל בני המשפחה שעמדה כה חזק, אלפי שנים, בפני התבוללות באומות. אבותינו אלה, על אף שחיו במצוקה וסבלו סבל רב, נשארו יהודים נאמנים ליהדותם, לאמונתם ולתורתם. ומהי אותה היהדות אם לא זו שבה נכנסנו לברית בקבלת התורה, ככתוב (דברים כ"ז, ט') : "היום הזה נהיית לעם לד' א־להיך"? זהו עם יחיד ומיוחד בכוחו, אשר במשך אלפיים שנה לא חי בארצו, ולא היתה לו מדינה, ובכל זאת נשאר עומד בייחודו, ורק האמונה בייחודו של העם הזה היא ששמרה עליו, הגנה עליו ואיפשרה לו לחזור ולבנות את מדינתו.

זהו אפוא הטעם ומשמעות הקשר שבינינו – החיים בארצנו – לבין אחינו הגולים; ואם נתכחש לאותה אמונה, באיזו זכות נוכל לבוא ולדרוש מיהודי אמריקה לתמוך בנו ולעזור לנו?

ו.

ומהי זכותנו על ארץ ישראל אם לא הזכות ההיסטורית, שהארץ ניתנה לאברהם ולזרעו בברית, ככתוב בתורה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית י"ב, ז'), ושוב נאמר ליצחק (שם, כ"ו, ג'): "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", וכן ליעקב (שם, ל"ה, י"ב): "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ". ואף משה בתפילתו על ישראל אמר (שמות ל"ב, י"ג): "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בך… וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם".

הווה אומר שאם נתכחש לתורה – ולהיותנו עם אחד ומיוחד על ידי היהדות העושה אותנו לעם – כי־אז לא יהא לנו במה להיקרא 'העם היהודי' כלל, ואז, באחת, אין לנו שום זכות לארץ המיוחדת.

ז.

אכן, אין לי שום מגמה לכפות עליך אורח חיים מיוחד. אתה עצמך, ורק אתה, תברור לך את דרך החיים הנראית לך. אבל הרשה נא לי לבקשך שתתחשב גם באמונתי; ואני – בתור יהודי – רוצה לתת למדינה צביון יהודי, שכל יהודי ירגיש שזהו ביתו. אתה, כאדם אשר מצוות שבין אדם לחברו הן עיקר גדול בחייו, תבין ללא ספק שכדי שלא לפגוע ברגשות הזולת, צריך לפעמים גם לוותר על איזו נוחות כלשהי.

אנו, כעם, חייבים לחפש את המאחד המאפשר לנו לחיות בשלום בינינו, גם עם אלה שאמונתם שונה. אך עם־זאת, גם נתגאה בעבר שלנו, נתגאה באבותינו אשר במשך אלפי שנים מסרו את נפשם על קיום היהדות, על קיום התורה ועל קידוש השם. נבנה את הארץ שהיא שלנו, נבנה מדינה שתהא תפארת גם לאלה שאלפי שנים קיימו את זיק היהדות, ונעשה הכל כדי להיות ראויים לאותו כבוד שהם הורישו לנו. רק אז – ועל ידי כל אלה – נוכל להכריז בגאוה: עם ישראל חי!

ידיד יקר, אשמח מאד אם תענה לי בדרך שתבחר, אשמח מאד אם תתקשר אתי, ונוכל – מתוך אמון הדדי – למצוא את הנוסחה לכבוד הדדי.

שלך,

משה בוצ'קו