הגיוני משה

נס חנוכה – יוזמת הקודש ופריה

ייחודו של נס חנוכה שנעשה הוא בשיתוף מלא עם בני ישראל – בבחינת "דבר אל בני ישראל וייסעו" – ולא בבחינת "ד׳ יילחם לכם ואתם תחרישון". כי אלמלא יצאו החשמונאים להילחם בגבורה ובבטחון מוחלט בקב״ה, לא היה הנס יכול לחול; ולפיכך דווקא ההדלקה עושה את המצווה, שהיא המעשה האקטיבי, ולא ההנחה העשויה לבוא מאליה. (כך היא מסקנת הגמרא במסכת שבת דף כ״ג עמי א', וכך נפסק להלכה, ר' רמב״ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד' הלכה ט', ושולחן ערוך אורח־חיים סימן תרע״ה סעיף א').

והנה, מציינים אנו בתפילת 'על הנסים' את היות נצחונם של בני חשמונאי, אשר נמסרו היוונים בידם, "רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים". ואם כך הדבר – אם אמנם היו בני חשמונאי לא רק מעטים אלא אף חלשים – הרי מסתבר שבטרם נעשה להם הנס היתה עצם יציאתם לקרב, לכאורה, ממש איבוד עצמם לדעת!

האם עשו הם, אפוא, כדין? האם פוסקי הזמן נתנו להם 'אור ירוק' לצאת ולמרוד וללחום בתנאים שכאלה? והלא ידוע כי אין סומכין על הנס; וכך גם אמר רבי ינאי (במסכת תענית דף כ' עמ' ב'): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: 'עושין ל נס', שמא אין עושין לו נס". אף בשלוחי מצווה אין הדבר פשוט כל עיקר, שהרי על־אף המימרא 'שלוחי מצווה אינן ניזוקין', משיבה סוגיית הגמרא (מסכת פסחים דף ח' עמ' ב'): "היכא דשכיח היזיקא, שאני (=במקום שההיזק שכיח – שונה הדבר), שנאמר: 'ויאמר שמואל: איך אלך? ושמע שאול והרגני!'" (כאשר שלחו הקב״ה לבית לחם למשוח מלך מבני ישי, והוצרך ד' להדריכו היאך יסווה את שליחותו).

אולי יש לשער שכמה מן החכמים שבדור החשמונאים התנגדו ליוזמת המרד והמלחמה מן הטעמים הללו, והשלימו רק בדיעבד משראו שמאת ד' היתה זאת. כמין ראייה לדבר מציצה מנוסח הגמרא (במסכת שבת דף כ"א עמ' ב'): "לשנה אחרת – (משמע: לא מיד עם הנצחון) – קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

ובכן, ראשית יש לשים לב שאין כאן לפנינו מקרה בודד. מסורת זו, של מלחמה ויוזמה אף כאשר על־פני־הדברים לכאורה אין סיכוי, הינה מסורת ארוכה, המתחילה כבר במעשהו של אברהם אבינו. כאשר שומע אברם כי נשבה אחיו, הריהו מריק מיד את חניכיו – שלש מאות ושמונה־עשר – ויוצא למלחמת מרדף נגד ארבעה מלכים גדולים, שאך זה־עתה הנחילו תבוסה גדולה לחמשה מלכים אשר בוודאי עמד לרשותם צבא גדול ומלומד מלחמה.

ואמנם מצינו שדרשו חז"ל את דבר העידוד "אל תירא אברם" (בראשית ט"ו א') שאמר לו הקב"ה מיד לאחר מעשה, כמכוון להפיג את חששו של אברם: "אמר רבי יצחק: כך היה (אברם) אומר: לבי הוגה מרה ולענה, שמא אלו שהרגתי היה בהם צדיקים. אמר לו הקב"ה: מזה אל תירא, קוצים היו, ואין לך עליהם עוון אלא שכר, שנאמר: 'אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד'" (מדרש תנחומא פרשת לך־לך י"ג).

גם רש"י פירש את הכתוב על דרך זו: "אחר שנעשה לו נס זה, שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קיבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום: 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת".

גם על אברהם אבינו ניתן להקשות אפוא את אותה קושיא: היאך העז לסמוך על הנס, מלכתחילה, ולצאת לקרב נגד כוחות עדיפים ממנו עשרת מונים? וכי לא חשש מתבוסה והרג רב בו ובחניכיו? וכי לא חשש מנקמת המלכים שתבוא אחר־כך, אף אם יצליח בפשיטה הנועזת?

כך נהג גם נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, כאשר הבין שחייב הוא להוליך את העם דרך הים, ויהי מה. תפילתו – "הושיעני א־להים" – באה תוך כדי מעשהו, כאשר חייו תלויים לו מנגד, ובזכות הצירוף הזה של יוזמה, סיכון עצמו למען הצלת הכלל ותפילה זכה ממעמקים, זכה שבט יהודה למלכות בישראל. הנה כך סיפרו זאת חכמים במסכת סוטה (דף ל"ו עמ' ב' ואילך): "כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה… זה אומר: אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אין אני יורד תחילה לים; קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר: 'סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל, ויהודה עוד רד עם אל', ועליו מפרש בקבלה: 'הושיעני א־להים כי באו מים עד נפש'… באותה שעה היה משה מאריך בתפילה, אמר לו הקב״ה: ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: 'דבר אל בני ישראל וייסעו'… לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר: .'היתה יהודה לקודשו ישראל ממשלותיו'".

העולה מן הדברים הללו הוא שקיים עקרון־פעולה של יוזמה שאיננה דווקא פרי שיקול השכל הקר, ואף לא תוצאה של בירור הלכתי. תמיד נחלץ האדם לפעולה כזאת – על־מנת להציל – על־פי צו הלב והרגש, כי ישנם מצבים בהם חייב הרגש לגבור על השכל.

וקרוב לעקרון הזה קיימת גם יוזמת הקנאות, כמעשה פנחס בזמרי, אשר גם היא איננה נעשית, לעולם, כתוצאה מפסיקת הלכה סדורה, אך אף־על־פי־כן מכירה ההלכה בפירוש ביוזמת הקנאים: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" (עבודה־זרה דף ל"ו עמ' ב'). הנה לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק י"ב הלכה ד'): "כל הבועל כותית… אם בעלה בפרהסיא – והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר – אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין".

אם יבוא הקנאי וישאל בבית־דין מהי ההלכה, יאמרו לו חכמים שאסור לו לפגוע – ואם ימרה את פיהם ויפגע ייחשב כרוצח – אך אם יפעל בעצמו, בתנופת קנאות טהורה, הוא בוודאי לא ישאל. זאת משום שאין הוא מעוניין בפסיקת ההלכה הספציפית, אלא נחלץ הוא למנוע חילול השם. רק אם אמנם נקיה היא קנאות הקנאי מכל נגיעה עצמית ושיקול זר – וכולה לכבוד שמים – כקנאות פנחס הכהן, רק אז ראויה היא לאותה הסכמה א־להית, ואף לגמול אשר זכה לו פנחס: "לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לא־להיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"ב־י"ג).

פינחס בן אלעזר – כמוהו כבעלי יוזמת הקודש כולם – איננו מחשב חשבונות מה בדיוק תהיינה תוצאות קנאותו. היחלצותו הרגשית, בבעירת אש־קודש תוך נפשו, גוברת על כל שיקול אחר, ומתעלמת למעשה מן התחזית של התוצאות הצפויות. מעין ברית כרותה להם, לקנאים, שאם זכים מעשיהם לא יינזקו מהם בני ישראל בטווח הארוך, כי־אם – אדרבא – יהיו הם, הקנאים, למושיעיו של הכלל.

כך בדיוק מוצאים אנו גם בתשובתם של שמעון ולוי לאביהם: יעקב בא אליהם בטרוניא המבטאת חשש פשוט מנקמת דמים, בהתנפלותם של יושבי הארץ על מאהל המשפחה – "ואני מתי מספר, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית ל"ד ל') – והם משיבים לו, ממש שלא ממין העניין: "ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו?" (פסוק ל"א).

אלא שזהו בדיוק מה שמוסרת לנו כאן התורה: בתוך כדי מעשה, אל־לו לקנאי להרהר ולחשוב מה תהיינה תוצאות מעשהו. פועל הוא במעין שאגת־ נפש שכולה אמוציונלית, בעוצמה אשר 'חותכת' וגוברת על שיקולי ההגיון הקר. אמנם, בדיעבד, הסתבר שלא היה יסוד לחששו של יעקב, ואדרבא: דווקא האימה אשר הטילו שמעון ולוי ביושבי הארץ היא שגרמה לשיתוקם: "וייסעו, ויהי חיתת א־להים על הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית ל"ה ה').

עתה נוכל לחזור אל חג החנוכה ואל מלחמותיהם של בני חשמונאי.

רגש הקנאות, העוטף את נפשו של יחיד, מתרחב לפעמים אל קבוצה שלימה המובילה את העם, ולפעמים גם פושט הוא בעם כולו. ישנם מצבים בהם גובר הרגש הלאומי – החוש הבריא של עם ישראל – על השיקול של השכל הקר שעליו נשענים פוסקי ההלכה.

זה היה הלוך נפשם של החשמונאים. ככל שהלוך־נפש זה הוא זך וטהור, וככל שנעשה הוא לשם שמים, כך גם נענה הקב"ה לאותם אנשי־קודש הנחלצים למען עמם. זוהי המידה של מסירות הנפש – "בכל לבבך ובכל נפשך" – הבוקעת את כל הרקיעים, ועולה עד כסא הכבוד.

על־כן אין פלא שנקבע חג החנוכה לדורות, ומופת היחלצותם של החשמונאים מאיר לנו עד ימינו, ועוד יאיר לבנינו אחרינו.

דומה שהגיון־דברים זה יסייע לנו גם להבין את עומק התירוץ לשאלה ידועה. מדוע נזקק הקב"ה לעשות נס שיידלוק שמנו של הפך הקטן שמונה ימים? אם מספיק הוא רק ליום אחד, ידלוק יום אחד, ו "אונס – רחמנא פטריה".

אלא שיש לומר שתכלית הנס לא היתה לאפשר את קיום המצווה, כשם שהתגייסותם של החשמונאים, ונכונותם להקריב את נפשם, לא היתה תוצאה של בירור הלכתי. עוסקים אנו כאן בתחום שהוא מעבר למצווה ומעל להלכה השגורה. כי כל מגמת מלחמתם של חשמונאים היתה להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב כבוד השכינה, והדלקת הנרות הינה המשך ישיר וביטוי מוחשי למגמה הרוחנית הזאת, כדברינו בתפילה: "באו בניך לדביר ביתך… וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך".

הווה אומר שכל מאוויי נפשם של החשמונאים התמצו בשאיפה לחזור ולהדליק – שוב כימי קדם – את המנורה הטהורה במקדש. הן לשם כך הם נלחמו, ולשם כך ניגר דמם על סלעי ההרים סביבות ירושלים. עתה, כאשר נמצא רק כד אחד – ולא היה שמנו מספיק – בוודאי שחה נשמתם מרוב צער…

נס פך השמן הינו אפוא ביטוי ההיענות וההסכמה הא־להית – כאילו מנענע להם הקב"ה בראשו – ומוסיף ברכה בשמן, כביכול כדי להשיב את נפשם ולמלא משאלותיהם לטובה. התוספת מסמלת את הברכה הא־להית, המכפילה עשרת־מונים את המאמץ האנושי, אם־אך זכאי לכך האדם. כביכול, התאמצו החשמונאים במלחמתם ובמסירותם כדי יום אחד של הארה, ונענה להם הקב"ה במידה גדושה של ימים שמונה… כך 'מצטרף הוא עימם', כאותה דיעה מופלאה בגמרא ש"תשעה וארון מצטרפים" )למניין עשרה; ר' ברכות מ"ז עמ' ב'(; כביכול אין הקב"ה עומד בפני צערם של ישראל המבקשים להתפלל – 'כי חולת אהבה אני' – עד שעומד הוא מכסא כבודו ונעשה כאחד מהם.

כך גם בחנוכה: בנס שנעשה בחצרות המקדש גילה הקב"ה שגם העבודה שנעשתה בחוץ – בשדות הקרב – בלא ציווי, הריהי טהורה וקדושה בקדושת המקדש. כי אף־על־פי שהחלו החשמונאים במלחמתם ביוזמה עצמית, מבלי חקירה ודרישה, הרי סוף העניין מגלה על תחילתו ועל כולו, שהכל בטהרה והכל באהבה, לכבוד שמו הגדול, הבוחר בעמו ישראל באהבה, והגומל למו כפל־כפליים כאהבתם.