הגיוני משה

הרובד ההכרתי

ועתה אבאר את העמדות הנובעות מן ההכרה.

1) היחס של בן הישיבה לעולם הלא־דתי הוא כיחסו של איש לאפס. העולם הנמצא מחוץ לישיבה – ובפרט מחוץ לדת – אינו נמצא במציאות לגביו, והוא בבחינת הרע שיש להימנע מכל מגע אתו. ובכן, חובתו האמיתית של בן הישיבה היא לשמור על ארבע אמותיו, שלא להכניס בגבול ארבע אמותיו את העולם הזה, הירוד והשלילי.

2) גם היחס של הישיבה, כמוסד, אל עולם המעשה הוא דומה: אומרים, ושונים ומשלשים בכל הישיבות, כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" (ברכות דף ח' עמ' א'). כי כל העולם כולו הריהו הבל וריק, תוהו ובוהו, וכל שקיים בעולם איננו אלא בשביל לומדי התורה, שהכל טפל לה. אם התורה היא בבחינת חיים, הרי כל מה שמחוץ ללימוד התורה הוא בבחינת אפס; בני הישיבות וראשיהן הם האנשים היחידים שהם בבחינת אנשים, וכל השאר הוא בבחינת 'עם הדומה לחמור'. כל רגע ורגע בחיים שאין עוסקים בלימוד התורה – ויהא העיסוק האחר בכל דבר שבעולם – הרי הוא מחליף עולם קיים בעולם חולף, וממיר חיים במיתה.

זהו הרקע שעליו נבנית, כמובן מאליו, הפילוסופיה בדבר יחסן של הישיבות לשירות בצה"ל. ואוסיף, שהפרדה זו בין הדת לחיים – שהיא באמת גם השיטה הנוכרית – מתאימה מאד לשאיפת החילוניים, ועל־כן רבים מהם לא יתנגדו לשחרור בני הישיבות משירות בצבא, ואדרבא, הם דווקא מרוצים מכך. לדבריהם, טוב שישנו גוף קטן אחד המייצג את הדת ואת התורה, גוף שלדבריו מגן עליהם ב'זכותו' – לו יהי כך, הם יפטירו – ובתנאי שלא יתערב ב'נחלתם' שלהם, בניהול החיים הכלליים והיום יומיים. זהו, לפי עניות דעתי, ההסבר המעמיק לעמדתם של דיין ופרס.

ואולם, עלינו לחקור ולדעת אם שיטה זו אכן מתאימה להשקפת התורה, ודומני שאיני צריך להאריך בזה, שהרי אתה מכיר את 'שיטת מונטרה' בשאלה זו. שיטתנו מדגישה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואין מחובת האדם להיעשות מלאך על־ידי הפרדה בין הגוף לבין הרוח. אין מחובתו לעסוק אך ורק בהעמקת האינטלקט והשכל ולהזניח את רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדרבא, מעלתה של בריאת האדם היא שנוצרה בריה מופלאה, בהרמוניה גמורה שאין כמוה בין גוף ונפש. ובכלל, לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לריק. "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד", כי כל הבריאה כולה היא בבחינת 'טוב', אלא שהאדם מעלה אותה לבחינת 'טוב מאד', מפני שאותו "ברא א־להים לעשות" ועליו מוטל להביא בכוחותיו את הבריאה לידי שלימות.

ובהמשך לכך יש לקבוע כי דבר זר הוא לומר שעצם מעשה המלחמה הוא דבר חולין הצריך להיעשות על־ידי אנשי חולין ולא על־ידי אנשי קודש. אין לכך שום אחיזה בכתובים! כנראה שגם השקפה זו באה לנו בירושה מן הגויים, כי אצלנו, כאשר אך מסתכלים אנו בתורתנו הקדושה, מסתבר מיד שעשיית המלחמה היא מן הדברים הקדושים המוטלים דווקא על הגדולים ועל אנשי הרוח אשר בעם.

פוק חזי מה דרשו חז"ל על הפסוק, "הירא ורך הלבב" השב מעורכי המלחמה. חז"ל דרשו כי ירא הוא מעבירות שבידו, ועל־כן חוזר מעורכי המלחמה. אין התורה אומרת אפוא ש'האחרים' – החילוניים – ילכו למלחמה, כי־אם דווקא הצדיקים הגמורים. ואם בני־ישיבה מתפארים בזה, שרק בזכותם ניצחנו במלחמת ששת הימים – הגם שמוזר הוא לתלות בזכות עצמו ו "כל התולה בזכות עצמו – תולין לו בזכות אחרים" (ברכות דף י' עמ' ב') – יש לענות כלפיהם שמי יודע איזו זכות גרמה. הלוא בחורבן הבית אמרו חז"ל, שהיו בני הדור עוסקים בתורה במצוות ובגמילות חסדים, ונחרב הבית בגין חטא שנאת חינם )מסכת יומא דף ט' עמ' ב'(, ואם־כן – דווקא כדי להשבית שנאה – יקומו תלמידי החכמים, יתגייסו ויעברו חלוצים למלחמה לפני המחנה.

ועוד פוק חזי היאך נהג אבינו הראשון. "וישמע אברם כי נשבה אחיו – וירק את חניכיו ילידי ביתו" (בראשית י"ד, י"ד). באמת, על־פי הפרשנים היו לו, לאברם, היסוסים רבים אם עליו לצאת למלחמה שלא נצטווה עליה. אולם, את כל השאלות הללו הוא לא שאל בטרם יצא, אלא רק לאחר מעשה. בשעת מעשה, כאשר אך שמע כי נשבה אחיו – (ולוט לא היה צדיק גמור, כידוע) – נזדרז הוא בעצמו, הוא ולא שליח, הוא וילידי ביתו (הם תלמידיו), ויצא למלחמה. ומדרש תנחומא (לך־לך, י"ג) עוד מוסיף נופך לכך, בדורשו את הכתוב "וירק את חניכיו", שבדק אותם אם הם צדיקים גמורים, ומצא פסול בכולם, ולא נשתייר כי־אם אליעזר. והנה כל העולם כולו קיים בזכות אברהם, והוא זקן ויושב בישיבה, ואם הולך הוא למלחמה מי ישב בישיבה? ואם חלילה ייפול במלחמה, היאך יתקיים העולם? ואולם אברהם לא שאל שאלות כאלה, די היה לו בשמועה "כי נשבה אחיו" – כדי לחגור כלי מלחמה, ולהזדרז ולצאת למערכה.

וכן במלחמת עמלק, היתה אחדות גמורה בין משה רבנו – שעל־ידו ניתנה תורה – לבין ראש המטה. משה לא ישב מן הצד ועסק בתורה, אלא ישב על אבן והרים את ידיו לתת אמונה ובטחון ללוחמים, למען ידעו כי "מלחמה לד' בעמלק" (שמות י"ז ט"ז). הווה אומר, אפוא, שמשה אהרון וחור, יחד עם יהושע, נלחמו כולם בעמלק. ובמי בחר משה להיות ראש המטה? בחילוני? חלילה מלומר כך, דווקא ביהושע הוא בחר! ומדוע זכה יהושע? כתב הזוהר הקדוש שהסיבה היא משום היותו של יהושע 'נער, משרת משה, אשר לא ימיש מתוך האוהל'. אמור מעתה כי דווקא בהיות יהושע ראש הישיבה, השוקד על דלתי התורה לילה ויום, ותלמידו המובהק של משה, דווקא בכך זכה הוא להיבחר כדי להחליש את עמלק לפי חרב.

וחז"ל אף הפליגו ודרשו כמין טרוניא כלפי משה, בדורשם "וידי משה כבדים – בשביל שהתעצל משה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו" (כמובא ברש"י שם, פסוק י"ב). מוטל אפוא דווקא על משה – מביא התורה אל העם – לגלות כי אין כאן שתי רשויות, ומי שמביא את התורה הוא גם עושה המלחמה, כפי שלמדים אנו מן הקב"ה בעצמו, כביכול, שהוא "איש מלחמה" וגם "נותן התורה", כי ד' אחד ושמו אחד.

ובמי בחר יהושע לחיילים? האם הטיל את הקרב על 'האחרים'? לא! "בחר לנו אנשים" – נאמר לו – ומשמע שעליהם להיות גיבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן. ואף־על־פי שכל עצם ביאת עמלק להילחם עם ישראל היתה משום רפיון ידיהם מן התורה, עם־כל־זאת, עדיין, בשעת המלחמה חובתם של החכמים – דווקא הם, וקודם־כל הם – ללכת בראש תלמידיהם למערכה, כי זהו קיומה של התורה, שלא ניתנה ללימוד בלבד, אלא גם 'לשמור ולעשות'.

וגם כאשר נתון יהושע בעיצומה של מלחמת כיבוש הארץ, ובא אצלו המלאך ואומר לו (על־פי הגמרא במסכת מגילה דף ג' עמ' א'): "'אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה',.. מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה". ובכן, מכאן ראיה שאין נתפס על ביטול תורה אלא מי שעוסק בתורה, ותביעת המלאך – (כמובא ברש"י) – היא על שביטלו מלימוד התורה בלילה, שאינו זמן מלחמה. בכך הראה המלאך ליהושע כי אין, ואסור שיהיה, ניגוד בין מלחמה ולימוד התורה. שניהם כאחד יתאגדו, והספר והסייף ירדו אל העולם כרוכים יחדיו מן השמים. כשם שעל הלומדים להילחם כך על הלוחמים ללמוד, כל זמן שהם פנויים מעבודת המלחמה בפועל.

הרינו אומרים אפוא שכשם שלא עלה מעולם על דעתו של בן־תורה שלא לנקוט בכל האמצעים שבעולם על־מנת לרפא את החולה ולפקח את הגל על הנתון בסכנה, כך גם – בקל־וחומר – יש לומר שפיקוח נפש של ציבור שלם דוחה את לימוד התורה לאותה שעה, ועל בן־התורה להזדרז ולהיות מן הראשונים שיצאו להגנת העם. כך היה בתקופת התנ"ך, וכך בתקופת החשמונאים, לומדי התורה הלכו בראש צבא המלחמה.

ופוק חזי, רבי עקיבא וכל חכמי דורו – כעדות הרמב"ם – דימו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. סביר להניח שהיה הוא הוגה בתורה ועוסק במצוות, ועם כל זאת – ודווקא משום שנתעסק במלחמה והיה לוחם במלחמות ד' – הוא נתקבל כמשיח. אמנם, טעה רבי עקיבא כאשר סבר ששמעון בן כוסבא הוא משיח, אך עם־כל־זאת פוסק הרמב"ם שהוא צדק בעקרון, אלא שבאותו 'מקרה פרטי' של בר כוכבא, התברר שלא הוא היה המשיח, אבל ראוי היה שיהיה. ממוצא־דבר למדנו, שרב אלוף – ראש צבא ישראל – ראוי וראוי להיות המלך המשיח!

דומני שנתברר אפוא, עד כאן, הרקע המוטעה שעליו נבנו העקרונות בהם פתחתי, היינו הניגוד ואי ההתאמה כביכול שבין לימוד התורה והשירות בצבא. ברור עתה כי אדרבא, מבחינה עקרונית מוטלת החובה דווקא על בן־התורה ועל העוסק בתורה לשרת בהגנת הציבור ובבטחון המדינה. ייתכן שבכל־זאת ישנו יוצא־מן־הכלל – מי שתורתו אומנותו, אשר פטרוהו מכל המצוות, ואפילו מקריאת־שמע ותפילה – אלא שמסופקני אם יש איש אשר כזה בדורנו; ומי יוכל ליקח את השם? וכל המחמיר בזה – אינו אלא מיקל במצוות פיקוח נפש של כלל ישראל.

עתה נשוב לברר את הטענה שגם אם אמנם האימון למלחמה והשירות להגנה הינם חשובים למדינה, הלוא שמירת הרוח איננה חשובה פחות; ואם כל ישראל ילמדו תורה, אזי יהיו גם כל ישראל חייבים בהגנת המדינה, אבל עכשיו – שרובא־דרובא מזניחים את לימוד התורה – על המיעוט הנשאר למלא את חובת הציבור. לכן, על־פי הטענה הזאת, מכיוון שהאחרים אינם לומדים, הרי אנחנו איננו נלחמים; אדרבא, תבוא המדינה ותחייב את כל הנוער ללמוד תורה, ואז נגייס אנו את בחורינו לצבא.

ואולם, עם־כל־זאת, נראה לומר כי כיוון שאין חיוב ההגנה נובע מתוך פשרה, אלא מהווה הוא חיוב עצמי – חיוב קדוש ומצווה גדולה – הרי שאין להזניח מצווה משום שחברי האחר איננו מקיים את כל המצוות. המצוות הן 'חובת גברא': כל אחד ואחד מחוייב בכל המצוות, וכשם שאין אני פטור מתפילין ומגמילות חסדים, כך אינני פטור גם ממצווה גדולה זו. רק סייג אחד מתקיים עדיין, כי מכיוון שאפשר למלאכת הצבא להיעשות קצת על־ידי אחרים – והוא דבר שאין לו קצבה – הרי יש לקחת בחשבון גם את צורך המדינה בלומדי התורה, ואולי למעט בשירות שלא בזמן מלחמה.

אין ספק שצריך לחפש דרכים שהשירות בצבא לא ימעט בכללות לימוד התורה, אך מכיוון שמבחינה עקרונית אין שני אלה מהווים תרתי דסתרי, מובטחני שגם מבחינה מעשית ניתן למצוא דרך שלא יוקטן כוח התורה על־ידי השירות בצבא.

וברוח זאת יש להשיב גם על השאלה של השפעת הצבא על האמונה ועל קיום המצוות והמוסר. אינני יודע אם ההנחה שהצבא משפיע לרעה יש לה בסיס. אינני יודע אם ישנו אחוז ניכר של דתיים שהלכו לצבא ונתקלקלו שם. יתכן שאין לחשש הזה כל יסוד. אולי אפילו להיפך – ובמידת מה יש וודאי יתרון גם בצד זה – שהשירות בצבא משפיע לטובה, גם בעניינים שבין אדם לחברו, ההתמסרות לחברים, וגם במסירות הנפש לכלל העם. אני פשוט נדהמתי כאשר קראתי בעיתונים את כל הסיפורים על מסירות נפשם של חיילים כדי להציל אחד מחבריהם, ואינני יודע אם איזו שיחה מוסרית בישיבה יכולה היתה להשפיע כל־כך, כאותן הדוגמאות שכל חייל חי לאורן ומתגדל בהן.

וגם אם נניח שבמידת מה ישנה אמנם סכנה גדולה לשבירת היהדות ולעקרוני הדת בתוך הצבא – וכי זהו 'חוק ולא יעבור' ודבר בלתי נמנע – עדיין ייתכן שתופעה זו איננה סיבה כי אם תוצאה של יחסנו שלנו אל הצבא. זוהי תוצאה ישירה מכך שאין אנו מניחים לבני־התורה להיות שם, ואזי, מי ייצור בצבא אווירה יהודית אם הללו אשר ביכולתם ליצור אותה, משתמטים? (טענה זו דומה לטענה שארץ ישראל חילונית היא באופיה, ושוב: האם אין קולר האשם תלוי גם בנו, שהזנחנו את בניין הארץ?).

אם נאבקים בכל כח נגד השתתפותו של בן־התורה בחיים היום יומיים – ומשתדלים לעצבו כמין 'קופה של בשמים' או איזו מזוזה, אזי אין להתפלא אחר־כך שהחיים היום יומיים אינם מנוהלים לפי דרכי התורה. אם אין מניחים לבן תורה ללכת לאוניברסיטה, הרי בהכרח לא יהיו רופאים דתיים – ואין להתפלא אחר־כך אם ייערכו ניתוחי מתים.

על ראשי־הישיבה ועל המשגיחים – אשר יש להם כוחות נשגבים – מוטל אפוא להקדיש את כל כוחם כדי ליצור אווירה שהחיים יתאימו לתורה ושהתורה תשתלט על החיים. תחת ליצור גיטו ולפרוש מן החיים ומן העולם – יבנו השקפה שתאפשר להיכנס לתוך מכשולי החיים בלא סכנה. אין ספק שאילו רק ניסו – גם היו מצליחים.

וממש כך היה בלימודי החול: בארצות מזרח אירופה לפני המלחמה רווחה הסיסמה, כי מי שייצא ללמוד לימודי חול ייעשה אפיקורוס; ואכן – כך היה. החשש הצדיק והוכיח את עצמו, כי הוא־הוא אשר גרם לתוצאה. אך באשכנז בא הרב שמשון רפאל הירש, בסיסמתו "תורה עם דרך ארץ", וטען שאין סתירה בין התורה ובין הבריאה, בין היהדות ובין החיים, ואמנם צמחו שם אלפי יהודים רופאים ופרופסורים – דתיים אדוקים למופת – ולא היה בהם אחד שנעשה אפיקורוס.

אדרבא, יראו נא ראשי הישיבה את כוחם וידריכו את הנוער כך שלא יושפע מן השירות בצבא, אלא להיפך, יהיו הבנים הללו למופת וישפיעו על האחרים – ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך!

ואכן, אין לך אתגר דומה לצבא, כי זהו מעין כר נרחב שניתן להשפיע בו על האחרים רוב טובה, ואיך נזניח הזדמנות כה חשובה לקרב את הרחוקים ולהביאם אל תחת כנפי השכינה? האם לא נהיה אנו עתידים לתת את הדין על שהזנחנו את חובתנו, נתייאשנו מבני עמנו, נתייאשנו מן הגאולה, ופרשנו מן הציבור באומרנו 'אני את נפשי הצלתי'?

אני מציע אפוא, למעשה, שראשי הישיבה וכל הרבנים יציעו את הדעה המוצעת להלן וידרשו אותה בתקיפות:

הממשלה תכיר בלימוד התורה כערך חשוב לקיום האומה, וכן יכירו הרבנים בחשיבות הגדולה של השירות בצבא, כצו קדוש של קיום התורה.

והנה, קשה לדרוש ממי ששירת שלוש שנים בצבא שיילמד עוד שנים רבות בישיבה, ועל־כן הצעתי היא כי מי שלמד שלוש שנים בישיבה גבוהה ישרת עוד שנה אחת בצבא. כך יהיה סך־כל שירותו לקיום האומה ארבע שנים, שנה יתירה על מי שלא למד בישיבה.

התוצאות תהיינה רבות:

רבים מן הצעירים הדתיים שאינם הולכים לישיבה מפני שעליהם לשרת שלוש שנים בצבא, ינצלו מעתה את ההזדמנות, ילכו לישיבה, וכך יירבה כוח התורה.

יתקדש השם, שבני הישיבה יזדרזו לשרת בצבא, ויהיו שם למופת במסירותם, בצניעותם ובאורח חייהם.

ייעשה הסדר שתמיד יהיו כעשרה בחורי ישיבה ביחידה אחת, אולי עם מדריך, ועל־ידי־כך יתהווה גרעין חזק, אשר לא יתבטל בפני האחרים, ואדרבא – יוכל להשפיע השפעה רבה על־ידי עצם הדוגמא של חיים דתיים. ההשפעה תהיה תמידית: על־ידי־כך שתיערך בכל יום תפילה בציבור ובכוונה, על־ידי־כך שהשעות הפנויות תנוצלנה ללימוד תורה, ועל־ידי עריכת השבתות באווירה מופתית – בהדלקת נרות, בזמירות, בדברי תורה, בשיחות, ובדו־שיח עם החיילים האחרים.

כמובן, יש צורך לעיין תחילה עיון רב בשאלה מהי הדרך להשפיע על האחרים; בוודאי שלא בדרך הזלזול והשנאה, אלא להיפך – בדרך של הבנה וידידות. משוכנע אני שאפשר לפעול גדולות. החילוניים אינם אוהבים אותנו, אולי, מפני שאין הם מכירים אותנו ואת אורח חיינו; אין הם מכירים חיי תורה, והם מביטים על כך כעל דבר תמוה עד מאד. והאשם תלוי קצת גם בנו, מפני שהתנכרנו אליהם. מוטב אפוא שתינתן להם ההזדמנות להיפגש עימנו פנים אל פנים, ותינתן גם לנו ההזדמנות לדעת ולהכיר אותם. אנו נחליף את שפתנו, והם ישנו את שפתם. כך, מאמין אני, יש בידינו לקרב את הגאולה!

אבל, ככלות הכל, יודע אני כי לא ישמעו בקולי, לא אלה ולא אלה. ועם כל החשש שהחילוניים לא יקבלו את הצעתי, חבל – בכל־זאת – שגדולי תורה אינם אוחזים בשיטה זו.

מניח אני שכל זמן שהרבנים מחזיקים בשיטתם, אין על הממשלה לכפות את דעתה עליהם, כי הממשלה איננה צריכה להתערב בהשקפות של דת. אבל טענתי היא שעל תופסי התורה לדרוש זאת בעצמם! עולם הפוך ראיתי: החילוניים רוצים בנו ומבקשים שנהיה עימם בצבא, ואנחנו כמו בועטים בכך. ניתן היה לצפות שהמצב יהיה הפוך: שהם יבקשו מאתנו לשרת בישיבה, ולא בצבא, ואנחנו נפגין ונקרא: אפליה!..

ויחד עם נכונותנו ודרישתנו לשרת, עלינו לדרוש בכל תוקף שיהיה לנו חלק חשוב בארגון הצבא, כדי שנוכל לפעול לכך שהצבא לא יהיה צבא חילוני כי־אם – בלשון פיוטית – 'צבא של מלאכי השרת'. כי כדי ללחום מלחמת ד', עלינו לעצב את דמותו של צה"ל בדוגמה של יצירת א־להים, הלוחם מלחמה ונותן התורה – שניהם גם יחד.

אני מעונין מאד לשמוע את תגובתך, ואם טעיתי – אודה ולא אבוש.

שלך, משה