הגיוני משה

הקרבנות כעבודת השם

מהותם של הקרבנות קשה להבנה, ורבות התלבטו בכך המפרשים. ידוע נימוקו של הרמב"ם (מורה הנבוכים ג' מ"ו) – שהקרבנות באו להפקיע את האלוהות שייחסו המצרים והכשדים לצאן ולבקר – וזהו הסבר רחוק מלהתקבל על הדעת, ואף הרמב"ן הטיח כנגדו שאלה דברי הבאי (ר' בפירושו לפרק א' פסוק ט'). ברור למדי שאף הרמב"ם בעצמו לא סבר שזהו נימוק עיקרי ויחיד, שהרי בסוף הלכות מלכים (פרק י"א הלכה א') הלוא כתב במפורש: "המלך המשיח… (עתיד להיות) בונה המקדש… וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה". על כורחנו עלינו להבין אפוא שנימוקו של הרמב"ם במורה הנבוכים לא בא אלא לסבר את האוזן.

והנה אומר שמעון הצדיק במסכת אבות (פרק א' משנה ב'): "על שלושה דברים העולם עומד; על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". פירוש הדברים הוא כי ישנם בכל אדם שלושה כוחות נפרדים; אמנם, בכל אחד משלושתם יש בידו של אדם להתעלות ולהתקרב אל בוראו, אך תפקידו הוא לאחד את כולם על־מנת לבוא למעלת השלימות – בבחינת 'החוט המשולש לא במהרה יינתק'. שלושת הכוחות הם אפוא הכח האינטלקטואלי (בחינת 'תורה'?), הכח הרגשי האמוציונלי (בחינת 'עבודה') וכח המעשה והפעולה (בחינת 'גמילות חסדים').

הכח הראשון, כח התורה, הינו כח שכלי: "וידעת היום והשבות אל לבבך". כי יש בכחו של אדם להתעמק בתורה בשכלו, לחקור ולבוא במ"ט שערי בינה, עד יכולת ההתבוננות במעשה מרכבה, כי כוחותיו הנשגבים של השכל קרובים הם לנבואה (כדברי הרמב"ם).

ואולם, אף־על־פי־כן, השכל וכוחותיו מוגבלים הם. ממעל למ״ט שערי הבינה – בשער החמישים – אין ביכולתו של אדם לעבור, "כי לא יראני האדם וחי". רק היודע את גבולות יכולתו יוכל אפוא להיכנס בשלום ולצאת בשלום, בלא פגע, כמעשה הידוע על הארבעה שנכנסו לפרדס.

והכח השני אשר ניתן בנו – יסוד ה'עבודה', שהיא עבודת הקרבנות – הוא כח המיסתורין. זהו כח שאיננו בר־מידה ואיננו נמנה, כח הרגש והתפעלות הנפש. מקורו של כח זה בנשמת האדם, שהיא עצמה חלק א־לוה ממעל, ומפני שמקור הכח באין־סוף, הרי זה פרץ של אהבה שאיננה יודעת כל גבול. "כל הנשמה תהלל י־ה", ואומרים חז"ל במדרש (ויקרא רבה ד' ח'): "הנפש הזו רואה ואינה נראה והקב״ה רואה ואינו נראה, תבוא הנפש שהיא רואה ואינה נראה ותקלס להקב״ה שהוא רואה ואינו נראה". בכח זה עולים הכיסופים ומתנגנת התפילה עד כלות: "נפשי חולת אהבתך, אנא א־ל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיווך… כי זה כמה נכסוף נכסף (הבן האוהב) לראות בתפארת עוזך" (פיוט 'ידיד נפש' לקבלת שבת).

והכח השלישי הוא כח הפעולה, אשר בו מכונן האדם את כל צעדיו ומעשיו להיותם מודרכים בדרך אמת.

ושלושת הכוחות גם יחד רמוזים בכתוב האחד: "ואהבת את ד' א־לוהיך בכל לבבך", זה הכח האינטלקטואלי של בינת הלב; "ובכל נפשך", זה הכח האמוציונלי; "ובכל מאודך", זה הכח המעשי.

עתה נוכל להתקרב להבנת דעתו של הרמב"ם, אשר ראה את שיא גדלותו של האדם דווקא בכח שכלו: הוא נתן לעבודת הקרבנות טעם מאולץ – אבל טעם מתחום השכל הקר – מכיוון שהיה קשה לו למצוא הסבר מן התחום האחר, מן התחום הרגשי שאיננו רציונלי אשר כל כולו השתפכות הנפש, מעל ומעבר לגבול הדעת.

וכשם שעניינה של עבודת הקרבנות בהשתפכות הנפש, כך גם עניין התפילה.

"ונשלמה פרים שפתינו", תפילה היא חלף הקרבנות, שהיא ממש ממינם, כעבודת הקודש, ופורצת היא באהבה רבה: "'לאהבה את ד' א־להיכם ולעובדו בכל לבבכם', איזו היא עבודה שהיא בלב? – הוי אומר זו תפלה" (מסכת תענית דף ב' עמ' א'). על כן, בכח ההתלהבות, כאשר התפלל רבי עקיבא ביחידות, החל את תפילתו בזווית זו וסיים בזווית אחרת (מסכת ברכות דף ל"א עמ' א').

וכך מצאנו בגמרא (מסכת שבת דף י' עמ' א'): רבא ראהו לרב המנונא שהיה מאריך בתפילתו, אמר לו: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!' – והוא (רב המנונא) סבר: זמן תפילה לחוד, וזמן תורה לחוד. וראיתי פעם לאחד הגדולים שכתב כי לא היתה כוונת רבא לבוא בטרוניה על זמן אריכות התפלה, אלא כשראה שרב המנונא מתפלל בהשתפכות הנפש – ויוצא בתוך־כך מגדרן של מגבלות העולם – חשש שמא גם כאשר ילמד תורה בהתלהבות כזו לא יוכל להבחין אל־נכון באמת לאמיתה. והשיב לו רב המנונא כי תורה ותפלה נפרדות הן: בלימוד התורה הוא פועל בשכלו הקר, ואילו בתפילתו פועל הוא בכח נפשו ונשמתו.

אך אמנם, נחוץ איזון בין כוחות השכל של תורה וחקירה לבין כוחות הנפש של תפילה ועבודת הקודש. תמיד אורבת הסכנה – ולא לעולם חוסן – כי כוחות הנפש המתפרצים אינם ניתנים לייצוב ולכיול מדויק, ויש בהם עליות ומורדות. אם מתלהב העם היום מן היד הגדולה – עד ש "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" – הנה כעבור זמן מועט עלול הוא להיסחף ולחולל לפני עגל הזהב. ולכך נחוץ והכרחי הריסון והאיזון אשר בכח האינטלקטואלי – כח התורה – אשר יכין ויורה לו לאדם את הדרך הראויה, דרך שאיננה מוסטת כל עת על פי שינויי אווירה ונסיבות, או על פי שינויים ברגש ובמצב הרוח.

"בכל לבבך ובכל נפשך" – התורה והעבודה – רק שתיהן יחד, מבטיחות לאדם הן את היכולת לעלות לשיאים של דרגות עליונות, והן את היציבות ויכולת העמידה על המשמר שלא לנפול בפחים יקושים. "מי יעלה בהר ד', ומי יקום במקום קדשו", אלה הן שתי הבחינות של העליה וההתמדה, השכל והנפש בשילובם, שני כוחותיו של האדם המהלך בדרך אמת אל מעלת שלימותו.