הגיוני משה

קרב הרוח מאחורי מסיכת הפורים

טעות היא בידם של אלה הסבורים כי את שמונת ימי החנוכה ומצוותיהם מקיימים אנו כהודאה על ההצלה הרוחנית, ואילו ימי הפורים נזכרים ונעשים כהודאה על נס ההצלה הפיסית. במפורש קוראים אנו כי בתורף דבריו של המן אל אחשוורוש (אסתר ג' ח') – "ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים" – התייחס המן דווקא לעניין דתיהם של ישראל, היינו: חוקי התורה, העומדים מעל חוקי המלך הנוכרי. האגגי הזה כיוון אפוא לנקודה מהותית ופנימית ביותר – ובשל ייחודם הרוחני הוא ביקש להשמידם – ואין לומר אפוא שכל סיבת העלילה היתה רק היפגעותו האישית מן הבוז אשר רחש לו מרדכי.

המן הרשע, מזרע עמלק, תפס כאן את אמנות אבותיו. גם שורש מלחמת עמלק כנגד ישראל המהלך במדבר – ועוד בטרם קיבלו את התורה – היה שורש רוחני. הנה כך קוראים אנו בשבת זו (דברים כ״ה י״ז ואילך): "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא א-להים". עמלק, הוא אשר לא ירא א־להים – (כפירוש רש״י ואבן־עזרא כאן) – והיותו 'ריבון' בעיניו, באין אל עליון על גביו, זהו כל עיקרו ודגלו, בבחינת "אמר נבל בלבו אין א-להים" (תהלים י״ד א׳, נ״ג ב').

ועלינו לדייק ולהבחין אימתי נטפל עמלק לישראל, ואימתי הוא מצליח. את שם המקום ׳רפידים׳ – שם בא עמלק על ישראל – דרשו חז״ל: "אין ׳רפידים׳ אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם" (מדרש תנחומא פרשת בשלח כ״ה).

כידוע, גימטריא של ׳עמלק' עולה כדי ׳ספק'. ואמנם מסתבר שאותו רפיון ידים אינו אלא הספק הממאיר, ההרהור ביסוד האמונה, אשר אחז בישראל. המדרש מרחיב זאת – (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רס"א, ור' גם רש"י לשמות י"ז ח') – ויורד עד לשורש הדברים:

"בשעה שבא עמלק להלחם עם ישראל, מה כתיב? 'ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים. .ע-יח שרפו ידיהם מן התורה ומן המצוות… כיוון שנתן להם )הקב״ה( כל צורכיהם התחילו מהרהרים ואומרים (בפסוק שקדם למלחמת עמלק, שמות י"ז ז'): 'היש ד' בקרבנו [אם אין]', אמר להם הקב"ה: הרהרתם עלי? חייכם שאני מודיע לכם: הרי הכלב בא ונושך אתכם. ואי זה? זה עמלק… ר' שמעון בן חלפתא אומר: .למה היה עמלק דומה? .לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל (בשעה שפצעם פתוח ומכתם טריה)… כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא של בנו שעשה, הוא אומר לו: זכור את שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב"ה מבקש להזכיר חטא של ישראל – מה שעשו ברפידים, שאמרו: 'היש ד' בקרבנו?' – הוא אומר להם: .'זכור את אשר עשה לך עמלק'".

דוק אפוא שלא על שעזבו ישראל את התורה הם נדונו במלחמת עמלק, אלא על הרפיון, רפיון הרהור־הספק האם ישנו ד' בקרבנו. זוהי הנחשלות, זוהי העייפות והיגיעה, שעליהן נאמר (דברים כ"ה י"ח): "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע".

ומכיוון שדווקא אל המכה הזאת בישראל נטפל זבוב־עמלק – כמנסה להפוך את הספק למוחלט, ולהביא את ישראל לכפירה – על־כן העצה היעוצה היא להילחם כנגדו בתנופה, להתגרות בו מלחמת חורמה, בבחינת 'לעולם ירגיז אדם יצר־הטוב על יצר־הרע', או בלשון התורה: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כ"ה י"ט). כך יש לדרוש: יש ללחום ולשרש את אותה רוח רפיון אשר נטפל לה עמלק, ושהוא־הוא המעצים אותה בכל מגעינו עמו. את 'זכר עמלק' שבתוכנו עלינו למחות, ולהצות עליו מלחמת־תמיד, מפני שכאשר יושב האדם פסיבי, דווקא אז מתלפף סביבו הספק הארור – שמא כן, שמא לא? – ואוחז בו ומשתקו, כמלכודת של רשת קורים, עד סף התהום של סכנת הכפירה.

וההתגברות במלחמה הזאת – כנגד רפיון הידיים – מושגת אף היא בכח הידיים, ידי משה המורמות אל־על. כאשר מניף הוא אותן כלפי שמיא, כידי אמונה, גובר ישראל, וכאשר כח הכובד מושכן כלפי מטה – וידי משה כבדים – אזי גובר עמלק. נדרשת אפוא עזות שבקדושה, ככוחו של משה הפושט ידיו לקבל את התורה ולאחוז בה בכח, כפירושו של רש"י על הכתוב (דברים ל"ד י"ב): "'ולכל היד החזקה' – שקבל את התורה בלוחות בידיו".

אף בימי הפורים נזכרים אנו באותה מלחמת ידיים בין המן האגגי לבין ישראל, ומבינים אנו היטב שמאחורי מלחמת הקיום הזו, לחיים ולמוות, מצוי כח האמונה, שורה רוח ד', אשר רק היא הנותנת כח בידנו החזקה. צא וראה שמתחילה נאמר על המן (אסתר ג' ו'): "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו… ויבקש המן להשמיד את כל היהודים"; ובהמשך מסופר: "ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים" (ח' ז'); ולסוף נושעים אנו: "נקהלו היהודים בעריהם… לשלוח יד במבקשי רעתם, ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים" (ט' ב').

חז"ל חשפו את המשמעות הפנימית הזו, שכל העימות – מתחילתו לסופו – נסוב על תורת ד', ומכוון הוא לפתוח לנו פתח רחב לקבלתה מחדש. כך נדרשת תחילת איבתו של המן, כאשר הבחין במרדכי שמח על תלמודם ופסוקיהם של תינוקות אשר יצאו מבית רבן, חדורי בטחון של אמונה (ר' אסתר רבה ז' י"ג).

וכך גם נדרשת תכלית כל פרשת ימי הפורים האלה: בידוע שבקבלת התורה בסיני היה גם יסוד של אונס, כביכול מוכרחים היינו לקבלה. אלא שהכרח זה, וכל הכפיה שבתורה, פגה ונעלמה – כעבור דורות הרבה – דווקא מאהבת הנס שנעשה לנו בימי הפורים האלה.

הנה כך דרשו חז"ל את הכתוב (שמות י"ט י"ז) "ויוצא משה את העם לקראת הא־להים מן המחנה, וייתיצבו בתחתית ההר": "מלמד שכפה הקדוש־ברוך־הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה (=חזרו וקבלוה) בימי אחשוורוש, דכתיב: 'קיימו וקיבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר" (מסכת שבת דף פ"ח עמ' א).

ה'מודעה רבה' המדוברת – כפירוש רש"י – היא המענה שהיה לנו לומר, אילו נתבענו לדין תורה ונשאלנו מדוע לא קיימנוה, שיכולים היינו לומר כי נכפתה עלינו התורה לאונסנו. ועל המענה הזה וויתרנו – ובאהבה וויתרנו – כאשר זכינו לנס הפורים.

כי הנס הזה חשף את הפנים, את עומק המשמעות של הקשר בין הקב"ה לבינינו, דווקא מאחורי המסכה של ההצלה הפיסית, של הנצחון במלחמת הקיום של הגוף. האמת הפנימית נוססת היא ברוח ישראל, כי תלמידי משה אנו, בבחינת "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (שמות י"ז י"ב), זה שילוב כח גופנו ותעצומות נפשנו אשר יוצאים אנו לקרב כחמושים בו. ובכח האמת הזאת קויים בנו "וגבר ישראל" על עמלק – פעם ופעמיים – כאשר מרימים אנו את ידינו אל על ומכוונים אנו את ליבנו לאבינו שבשמים, אשר הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.