הגיוני משה

'קרא עלי מועדי – אבן פינה לבניין בתוך בכי החורבן

הלכה פסוקה היא, שאין אומרים תחנון בתשעה־באב מפני שנחשב הוא כיום מועד, שנאמר במגילת איכה (אי ט״ו): "קרא עלי מועד לשבור בחורי".

לכאורה, אין לך תמיהה גדולה מזו, היאך ייקרא 'מועד' יום שכולו אבל וקינה ומספד? ואולם, אם אך נעמיק ונעיין, נוכל להיווכח שבתשעה־באב – מבעד לבכיה, ויחד עמה – קיימת גם בחינה אופטימית, ואפילו חגיגית, המצדיקה את התואר 'מועד'. ניתן אף לומר שהבכי עצמו הוא לנו מקור גם לנחמה ולתקווה; ואמנם, בשלושת הפרקים האחרונים של מגילת איכה – ובייחוד בחיתומם – כבר רואים אנו בנחמה: "תרדוף באף ותשמידם (את הקמים על ישראל) מתחת שמי ד'" (ג' ס״ו); "תם עוונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך, פקד עוונך בת אדום, גילה על חטאותייך" (ד' כ״ב); "אתה ד' לעולם תשב, כסאך לדוד ודור… השיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (ה' י״ט ו־כ״א).

הנני מוכן להעז ולומר, שמבין כל מועדי ישראל ישנה לו – ליום תשעה־באב – ההשפעה הרבה ביותר על נפש האומה. לקראת היום הזה, משהו זע ורוטט בלבו ובנשמתו של כל יהודי. אין עוד יום מועד שכזה, אשר טווה ורקם את היחסים והקשרים הייחודיים אשר בין ישראל וציון.

צא וראה, כי כל המועדים כולם הינם זכר ליציאת מצרים. בטעם זה מקופלת כנראה הכוונה להטביע בעם את זכר חווית היציאה מן המיצר, ועקירת הגלות מתוכנו. כמה מצער להיווכח שלדור המדבר כמעט שלא הועיל העניין… שוב ושוב נתגעגעו ישראל לשוב מצריימה, אל הדגה ואל סיר הבשר. אף כאשר פנו עורף ורקדו סביב העגל, היה זה בעצם אלוהי־מצרים; ומול אימת הכנעני היושב בארץ, שוב התקוממו לאמור: "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" (במדבר י״ד ד').

כנראה טמונה תכונה זאת עמוק בטבע אנוש, שמתגעגע הוא אל מקום מוצאו, אל מחוז חייו הראשון, גם אם לא טעם שם טעם דבש, ואף אם דוכא שם בבית עבדים…

כך המשיך עם ישראל לחוג את חגיו ומועדיו, זכר ליציאת מצרים, בשבתו בשבעים גלויות בארבע כנפות הארץ, מאות בשנים, ולא בחגים אלה התעורר בו הרגש לשוב לציון. דווקא יום תשעה באב, בו חרב מקדשנו פעם ופעמיים – והיה זה האירוע הנורא והטראומטי של צאתנו מציון – הוא אשר נחרת בתודעת האומה כיום הגעגוע אל הגאולה השלמה, אל מלכות ומקדש, ואל כל הפאר שאבד. רק בצאתם מירושלים הרגישו בני עמנו את כל הטוב אשר עזבו מאחור, בארץ ישראל, ואת כל השפע והעושר – ברוח וגם בחומר – אשר נשרף לאפר. והגעגוע לשוב לציון, הן כולל מתוכו, ממילא, גם את יציאת מצרים וגם את הדחף לצאת ולהיעקר מכל ארץ גלות וניכר.

הנה מתברר אפוא הטעם לקרוא ליום זה יום מועד, כי בבכיה ובקינה – אשר תיקנו לנו חכמינו בגאון רוחם – דווקא בהן גלומה התשוקה לתחיה, לצאת מן האבל ליום טוב.

והנה, במסכת תענית (דף ל' עמ' ב') דרשו חז"ל את דברי ישעיהו שקרא: "שימחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ס"ו י') ואמרו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". והלוא דורות על דורות, רבבות בני ישראל התאבלו ובכו, ולא זכו לראות בנחמת ירושלים… ועוד: מדוע נקטו חכמים בלשון הווה – "זוכה ורואה" – ולא לשון עתיד?

תירץ זאת אבי־מורי זצ"ל בטוב טעם. כי הנה ישנה גזירה על המת שיישתכח מן הלב לאחר י"ב חודש (ראה בברכות דף נ"ח עמ' ב', ובפסחים דף נ"ד עמ' ב'). אבילות ממושכת שאיננה נרגעת הינה נגד הטבע, וכבר מצינו ליעקב שמיאן להתנחם – ואמנם התברר לבסוף שצדק, שהרי לא טורף בנו – ועל־כן לא פג אבלו עד אותו יום בו נתבשר כי "עוד יוסף חי" (בראשית מ"ה כ"ו־כ"ז, ור' במסכת סופרים, הוספה א' פרק א' הלכה ג'). הווה אומר שאם אכן מתאבלים אנו על חורבן ירושלים כבר יתר על אלף ותשע מאות שנים, הרי אין זאת אלא משום שירושלים חיה היא, לא מתה ולא תמות.

חורבן אבני ירושלים – ואף גלות השכינה – כל אלה אינם מוות, ועד הוא לנו הכותל המערבי, אשר השכינה לא זזה ממנו לעולם. על־כן, בעצם העובדה שאבלים אנו זמן כה רב, מצויה ראייה לחיים, והאבלות המתמשכת – היא אפוא הנחמה עצמה.

מכאן מתבארת גם לשון ההווה אשר נקטו חז"ל, באומרם: "זוכה ורואה בשמחתה". אין מדובר בהבטחה לעתיד, שאם נתאבל היום נראה בנחמה מחר; היום – ממש עכשיו, ובכל יום תשעה באב – מתברר לנו שאם עוד לא נרגע האבל, ולא יבש מקור דמעה, אות היא כי חיה ירושלים ומאירה היא לנו – מבעד לבכי ולקינה – את שמחתה, ואת חזון בניין המקדש שוב כקדם. כך נעשה אפוא יום זה ליום מועד של נחמה ותקווה, ולא רק זכר יש בו ליציאת הארץ, אלא – לא פחות, ואף יותר – ציון דרך לקראת השיבה אל הארץ ואל בניינה.

כך מתחזקים אנו באמונתנו כי קרבים והולכים אנו להגשמת חזון ירמיהו (ל' י"ח־כ"ב) בפועל ממש, באשר כבר עתה כמו קמים הדברים לעינינו, וכבר הננו נוגעים בהם בוודאות של בטחון. הנה זו הנבואה, עתה יבוא דברה: "כה אמר ד': הנני שב שבות אוהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם, ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב. ויצא מהם תודה וקול משחקים, והרבתים ולא ימעטו… והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא… והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא־להים".