על שולחן השבת

בין הנאה לאושר

שאול דוד בוצ'קו

'איזהו גיבור? הכובש את יצרו' (אבות פ"ד מ"א). במילים אלו מגדירה משנת פרקי אבות את מהות האדם. בניגוד לכל שאר היצורים, שאין בהם דבר מלבד אינסטינקטים, לאדם שמורה היכולת להיות משהו אחר, שאינו רק יציר הטבע; בכוח רצונו האמיץ הוא מסוגל לשלוט על טבעו.

בסיפור חטא עץ הדעת הדגישה התורה כי חוה נמשכה אחרי גירויי החושים: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל' (בראשית ג, ו).  עיניה היו נתונות כל כולן בפרי האסור, ושום כוח בעולם לא יכול היה לעצור בעדה עד שלא תטעם ממנו. כביכול היא לא הייתה עוד חוה עצמה, אלא היצרים שבתוכה בלבד. אך אחרי שאכלו מן הפרי – איזו אכזבה! תחושה של ריקנות השתלטה עליה ועל אדם, עד שהרגישו ערומים מכול, בושו מעצמם והתחבאו בתוך  עץ הגן, בניסיון נואש להסתתר מפני ה'; ושמא הסלידה העצמית הזאת היא היא המיתה שהזהיר ה' מפניה אם יעברו על מצוותו?!

על רקע זה יש להבין מדוע נכתבו בפרשתנו דיני הנזיר. בנוסף לאיסורו בשתיית יין, נודר גם הנזיר שלא להסתפר, ומוותר בכך על אחד ממאוויי האדם: לטפח את מראהו. כל יהודי נדרש לרסן את תאוותיו, אך די לו שישמור על הכשרות ועל שאר דיני ההלכה. הנזיר, לעומת זאת, עושה צעד נוסף קדימה ומתעלה בעוד דרגה, עד שנקרא 'קָדוֹשׁ'. (במדבר, ו, ה).  'רבי אלעזר אומר: [כל היושב בתענית] נקרא קדוש, שנאמר "קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (במדבר שם, שם), ומה זה[1] שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה' (תענית יא, א).

'למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (ברכות סג, א).[2] התשוקה היא המשחיתה את הנפש, והפרישות היא רפואתה.

'ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ " (במדבר שם, יא) – וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא' (נדרים י, א). [3]

האם רבי אלעזר ורבי אלעזר הקפר מייצגים שתי תפיסות שונות של היהדות, המנוגדות מן הקצה אל הקצה? האם לדעת הראשון האידיאל הוא הפרישות, ולדעת השני – הנהנתנות?

לא ולא. הגמרא (תענית שם)  מקשה על רבי אלעזר שבמקום אחר הוא עצמו אוסר לצום, ומתרצת: 'לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה'. ישנם שני סוגי אנשים – מי שיכול לסבול את הצום, ומי שאינו יכול לסבול אותו. האידיאל הוא שהאדם יתעלה מעל מגבלות הטבע האנושי… אם מסוגל הוא לעמוד בכך; ואם לא, עליו להסתפק בתרי"ג המצוות.

ברוח זאת ביאר אבי מורי הרב משה בוצ'קו זצ"ל את אותו הפסוק שממנו למד ר' אלעזר הקפר שההתנזרות מן היין היא חטא: פסוק זה נאמר על נזיר שנטמא והוצרך להפסיק את נזירותו בטרם השלים אותה, ומקרה זה שאירע לו מוכיח שהוא לא הגיע למדרגה כזו שיוכל להוסיף איסורים על איסורי התורה. כישלונו לקיים את נדרו מעמיד אותו במקומו.

ברם, לכשנתבונן ניווכח כי מדברי ר' אלעזר הקפר עצמו, 'כל היושב בתענית נקרא חוטא', משמע שהוא פוסל את הפרישות בכלל. מהו אפוא יחסו אל ההנאה? האם הוא רואה בה תכלית ההוויה האנושית? לא ייתכן, הרי כבר הפליג הנביא ישעיהו בגינוי ההדוניסטים האומרים 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת' (ישעיהו כב, יג).  וגער בהם בתוקף: 'אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' (שם שם, יד).  

מהו אפוא האידיאל לדעת ר' אלעזר הקפר?

'היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות לְהַנּוֹת[4] בהם בני אדם" (שו"ע או"ח סי' רכו ס"א).  היכולת ליהנות היא מתת הא-ל, ועלינו להודות לו. היכולת לסרב ליהנות היא המייחדת את האדם מכל הבריות, באשר יש בו מן העליונים ומן התחתונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים.[5] אדם החי רק בעולם החומר אינו אלא בהמה. דחיית הרוחניות, יותר מדחיית ההנאות, היא המביאה עצבות על האדם: היא מרוקנת את החיים מתוכן, את הנפש מרוח,  את האדם מזהותו. אהבת התורה, הכישרון להתקשר אליה והתשוקה לדבר ה' הן כעטרות לראש האדם היהודי.  מניעת ההתעלות הרוחנית היא הטלת מום קשה באדם, הנשאר ללא תקווה לאושר ולקורת רוח. אבל רגלי האדם ניצבות על הארץ, ולכן גם תשוקתו להנאה חזקה היא.

ההכרה שההנאה היא מתת א-לוהים – זוהי גדלותו של האדם היהודי, זאת לימד אותנו ר' אלעזר הקפר. ה' ברא את האדם ואת הנאותיו, וממנו יתברך כל האושר. אצל מי שחי בתודעה זו, ההנאה איננה מתנגשת עם הרוחניות. אדרבה, הוא מסוגל לראות את הא-לוהות מתגלה בברכה הגשמית. עבור ר' אלעזר הקפר, עולם המצוות הוא מסע מופלא שבו מוענק ערך לכל דבר, ואפילו הגשמי ביותר, ובו מתייחדות בִרכת הא-ל ועבודת האדם.

ידועה היא 'האכזבה של יום המחרת', נחלתם של המתמכרים להנאות הגוף; תחושת ריקנות ממלאת את נפשם, ושוב הם ירוצו כאחוזי אמוק להתנסות בהנאות חדשות, שאף הן חולפות עם הרוח; אחריהן יבוא עוד בוקר של אכזבה, כבבואה של חברתנו כולה – חברה במשבר, שהשפע החומרי לא הביא מזור למכאוביה.

'כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין'. אם האדם מרגיש שאיננו מסוגל ליהנות מן העולם ולהיות באותו הזמן עובד ה', בדומה לאישה הנואפת שנכשלת מפני שהזכות להנאה הפכה לציר המרכזי של הוויתה, אם הוא רואה אותה בקלקלתה וחושש שגם הוא יגיע לידי אותה מידה, עליו ללמוד להתגבר על יצרו ולנדור נזירות. אולם כשתסתיים תקופת הנזירות יהיה עליו להביא שלושה קרבנות – עולה, חטאת ושלמים.

העולה מסמלת את ההכנעה לפני הא-לוהים, שהיא תנאי מוקדם לכל התעלות רוחנית. ראשית כול יש להיות מוכן לוותר, להקריב את הטפל בשביל העיקר. לאחר מכן על הנזיר לבקש סליחה מה' על שהפר את האיזון הראוי וברח מחווית העולם הזה, משלא יכול היה לעמוד בפיתוייו. לבסוף הוא מביא זבח שלמים – קרבן המסמל שלום והרמוניה. רוב הבשר של קרבן זה נאכל על ידי הבעלים הנהנים מ'שולחן גבוה' – משולחנו של הקב"ה כביכול, אות לכך שעל ידי קיום מצוות ה' אף ההנאות נהפכות למצוות. כך הופכת ההנאה לאושר.   

[1] כלומר הנזיר.

[2]רש"י על במדבר ו, ב הביאה והוסיף: 'שהוא (היין) מביא לידי ניאוף'.

[3] ובשינוי מקצת בתענית שם.

[4] נ"א לֵיהָנוֹת.

[5] רש"י בראשית ב, ז; בראשית רבה פרשה יב, ח ופרשה יד, ג; ועוד.