על שולחן השבת

תפילת משה ומשמעותה לדורות

שאול דוד בוצ'קו

'אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנוּ' (במדבר יד, יב).  ה' הודיע למשה על החלטתו הנוראה להשמיד את עם ישראל, ומיד פתח משה בנאום סנגוריה נלהב להצילם: 'וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל ה': וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ, וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת, שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר' (שם שם, יג-טז).

דו-שיח קורע לב זה התקיים לאחר שבני ישראל סירבו לעלות אל ארץ כנען ולכבוש אותה. בנאום הסנגוריה שלו טוען משה שתי טענות: האחת היא חילול השם – אם עם ישראל ייכחד מן העולם, שם ה' יתחלל. השנייה היא אהבת ה' אל ישראל, המתבטאת בהוצאת העם ממצרים, בדאגה להגנתם ובהנהגתם במדבר. ואמנם שתי הטענות כרוכות זו בזו: ככל שה' קרוב לעם ישראל, כך גדל חילול השם אם יושמדו.  ברם, הטענה השנייה היא חרב פיפיות. בהדגישו כל כך את הטובות שגמל ה' לישראל, הופך משה מסנגור לקטגור – איזו כפיות טובה! כמה חוסר אמונה וחוסר ביטחון בה'! כיצד יכלו בני ישראל עדיין להטיל ספק בדבר ה' אחרי כל כך הרבה גילויי אהבה? אחרי כל זאת, החטא של בני ישראל חמור כמה מונים!

סוגיה תלמודית במסכת פסחים (פז, א-ב)  שופכת אור על כוונת משה.

'אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא – העבירם באומה אחרת. אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אומר לו: לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך. אם הוא יכול לשלוח – אף אני אשלח את ישראל. שנאמר " וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים" (הושע א, ב), וכתיב "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל, כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל…" (שם שם, ג-ד). ובהמשך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשׂא אֶשָּׂא לָהֶם… וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר [ה' אליו] קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם". (שם שם, ו, ח-ט).  לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדברתי עמו – פירש מן האשה? אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו: רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה, שאשתך זונה ובניך  [בני] זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן – כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי… ואתה אמרת העבירם באומה אחרת! כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו' וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו…וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה" (שם ב, א-ב, כה).

נבואה זו של הושע, כפי שהגמרא מפרשת אותה, מבהירה את הקשר הייחודי שבין ה' לבין עמו: אף אם חטא עם ישראל, הקב"ה שומר לו אהבתו.

שלושת הילדים של הושע מסמלים את שלושת השלבים של הגלות. הראשון הוא היציאה לגולה, המרחיקה את עם ישראל מנחלת ה' – 'קָרָא שמו 'יזרעאל'… התנבא עליהן שיגלו ויהיו זרועין בארצות' (רש"י על הושע א, ד).  השלב השני – 'לא רוחמה' – הייסורים והרדיפות שיסבלו ישראל בנכר; ושיא הגלות – 'לא עמי' – כשהעם היהודי יהיה מושפל עד כדי כך שיחדלו לראות בו את עם ה', שנשתנה עד בלי הכר.

האם לא נשאר לקב"ה אלא לבחור בעם אחר? לא ולא, מוכיח הקב"ה את הושע, היו לא תהיה! כלום אתה יכול לוותר על אשתך ועל ילדיך – אף על פי 'שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן?'

ומכאן, שהקשר בין הקב"ה לבין ישראל הוא קשר של אהבה, כאהבת איש לאשתו וכאהבת אב לבנו.

בדברי נחמה אלה, כפי שהגמרא מפרשת אותם, מבטא הושע את כוונת משה בתפילתו: 'כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה"– כדוֹד המביט אל אהובתו. 'וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה'– להגן עליהם ולהוליך אותם, כאב המגן על ילדיו ומורה להם את הדרך. אינך יכול להיפרד מהם!

בתחילת נבואתו עוד לא הבין הושע את טיב הקשר שבין הקב"ה ובין ישראל. עם ישראל, לפי השקפתו, לא היה אלא הכלי שבו הקב"ה פועל בהיסטוריה האנושית; ואם הכלי מקולקל, יש להחליפו באחר. אולם ישראל הוא הרבה יותר מזה. הוא חלק א-לוה ממעל ממש.[1]

בסופו של דבר למד הושע היטב את הלקח:

וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱ-לֹהָי' (הושע ב, כה).

'וזרעתיה לי בארץ' – שיבת הגלויות והתקבצותן במולדת היא השלב הראשון של גילוי הקשר החי וקיים לעד בין הקב"ה לעמו, העם אשר מעולם לא חדל להיות עם ה'. 'וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל' (שם שם, ב)– זהו 'יום קיבוץ זריעתן'  (רש"י שם), הקרוי על שמו של בנו הראשון של הושע, המסמל את קיבוץ הגלויות ואת השיבה לארץ והשגשוג בה, תחת אשר היה סמל לפיזור ולגלות.[2]

השלב השני: 'ורִחמתי את לא רחמה' – ה' מרחם על עמו, סוף לרדיפות. עם התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים, נראה שכעת כל יהודי העולם חופשיים לקיים תורה ומצוות ולעלות לארץ-ישראל. אנחנו אכן חיים עתה את תקופת סוף הרדיפות, עת שְבָּהּ 'לא רוחמה' שָבה להיקרא 'רוחמה'. (ראה הושע ב, ג).  

עתה החל  השלב השלישי, שבו ניקָרֵא במלוא מובן המלה 'עמי' אם נדע להיענות לאהבת ה' אלינו, ונכריז בגאון: 'אֱ-לוֹהָי'.

[1] ספר התניא ח"א פ"ב, ומביא שם מקורו מהזהר 'מאן דנפח מתוכיה נפח'. ובהערות שם כתוב: 'אינו קיים כיום בספר הזהר, אך הובא בספרים קדומים'. בעמק המלך קכז, ג: "אמרו חז"ל כל הנופח מעצמו הוא נופח", ובהקדמה לשפע טל: "ידוע כל הנופח מעצמותו הוא נופח". וראה גם מה שמובא לרוב בספרים (כגון נפש החיים שער ד פי"א, בן איש חי שנה א פרשת מקץ, מאור ושמש פרשת ואתחנן) בשם הזהר: 'קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא'.

[2] ראה רד"ק להושע ב, כד: 'בפורענות קרא שם ישראל יזרעאל לפי שהיו זרועים בגוים, בזמן הישועה קורא אותם ג"כ יזרעאל שהיו נזרעים בארצם, לפיכך אמר אחריו וזרעתיה לי בארץ'. וראה רש"י הושע ב, ב ושם ב כד, ולעיל א, ד.