סימן ל"ו

דקדוק כתיבתן, ובו ג' סעיפים

סימן זה בטור מוקדש לתיאור צורת האותיות. הבית יוסף האריך בכך בפירושו על הטור, ופירט לפי הסדר את צורת כל האותיות. בשולחן ערוך לא רצה המחבר לחזור על אריכות דבריו, וסמך על מה שכתב בבית יוסף, לבד משלוש הלכות כלליות: שהאותיות צריכות להיכתב במדויק בצורתן הנכונה; חובת הפרדת האותיות זו מזו; ודין התגים.

סעיף א

^אצריך לדקדק בכתיבת האותיות, שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת (א). הגה: ולכתחלה יכתוב בכתיבה תמה (ב), כמבואר בטור ובשאר פוסקים, והוא ידוע אצל הסופרים. מיהו אם שינה בצורת הכתב, אינו פסול.

^אהרא״ש בהלכות ספר תורה, ובספר ארחות חיים בשם תשובת הרשב״א.

(א) לאחרת –  ואם נשתנתה צורתה, או שדומה לאות אחרת – פסולה.

בבית יוסף מפורטות כאן צורות כל האותיות, ובעקבותיו צירף גם המשנה ברורה פירוט דומה, וכלל בדבריו את האותיות הפסולות לכתחילה ובדיעבד. כצורת האותיות המפורטות שם נוהגים האשכנזים, ולמנהג ספרד ישנן אותיות השונות בכמה פרטים ממסורת אשכנז. למעשה שני מנהגי הכתיבה כשרים, וכמפורש בשולחן ערוך כאן – אין לפסול אלא אם השתנתה צורת האות.

(ב) בכתיבה תמה – כפי שכתב בסימן ל"ב סעיף ד'[1]. המחבר והרמ"א לא נחלקו כאן, ולדעת שניהם שינוי בצורת האות פוסל אפילו בדיעבד, ואילו "כתיבה תמה", כלומר כל הנלמד במסורת על צורת האות, אינו מעכב כל זמן שהאות ניכרת.

סעיף ב

^בכל אות צריכה להיות גולם אחד (ג), לכך צריך להיזהר בנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד, ובנקודה שתחתיה, וביוד"י השי"ן והעי"ן, ואחורי צד"י, שיהיו נוגעות באות. ובאחת שאינה נוגעת – פסולין (ד). וכן בשאר אותיות, חוץ מה"א וקו"ף, שאין ליגע הרגל בגג, ואם נגע פסול.

^בשם.

(ג) גולם אחד – כלומר עשויה מקשה אחת, וכל חלקיה נוגעים אחד בשני (מלבד ה' וק', כמובא בסוף הסעיף).

(ד) פסולין – הנקודה פוסלת את האות דווקא אם אינה נוגעת בגוף האות, אבל אם היא אינה בצורת י', אלא שהיא קו ישר – אין בכך כדי לפסול את האות.

סעיף ג

^גצריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ (ה). והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות (ו). ^דואם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ, לא פסל (ז).

^גמנחות כ״ט ע"ב ובשמושא רבא.  ^דהרא״ש, וכן נראה מדברי הרמב״ם.

(ה) שעטנ"ז ג"ץ – מדין הגמרא יש בכל כתיבת סת"ם לתייג אותיות אלו[2], כלומר להוסיף כעין שלושה קווים קצרים על ראש האות[3]. על התגים לגעת בגוף האות ולהיות נפרדים זה מזה.

בסוגיית הגמרא המביאה דין זה (מנחות כט ע"ב) מובאת גם אגדה על "הקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות", ומסופר שם שרבי עקיבא "עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". כתרי האותיות מייצגים את אחריות האדם מאז שניתנה לו התורה, משום שאחרי שניתנה התורה "לא בשמים היא" – אלא בארץ, והיא המנהיגה אותנו. מדין הגמרא לתייג דווקא את אותיות שעטנ"ז ג"ץ. אפשר להסביר שאותיות אלו מרכיבות את המילים: שטן, עז וגץ. מילים אלו מסמלות את הרע שבעולם: השטן – התאווה ויצר הרע; עז – יצר הכבוד; וגץ – דעתו ויכולתו של האדם, הסבור שבתבונתו הוא מסוגל להנהיג את העולם. שלושת התגים שעל אותיות אלו באים לומר לנו שגם בתוך היצרים האלה טמונים אורות שבכוחם לתקן את המעוות ולהעלות את היצרים, שהם כוחות גדולים, כדי שישרתו את ה'.

(ו) אותיות אחרות – הכוונה לאותיות מסוימות המצויות בפרשיות התפילין. יש בכך מסורות עתיקות, מהן עוד מתקופת הגאונים (בספר "שימושא רבא"), וכן קיימת רשימה שונה ברמב"ם[4].

(ז) לא פסל – ישנם ראשונים הסוברים שאם אותיות שעטנז ג"ץ לא תויגו – התפילין פסולות, שהלא מדין הגמרא יש לתייגן; אולם להלכה פסק המחבר שאף הגמרא עצמה לא חייבה לתייגן אלא לכתחילה.

אם תייג, והתגים אינם מחוברים לאות – פסול, מפני שאז התגים נחשבים כתוספת. אולם אפשר לתקן זאת ולחבר את התג לאות, ואין בכך "שלא כסדרן", משום שבכל מקרה האות נקראת כהלכתה, ואין הפסול נובע מצורת האות עצמה אלא מפסול חיצוני.

[1] וראה דברינו שם בס"ק י"ג.

[2] את האותיות נ' וצ' מתייגים הן בצורתן הרגילה והן כאותיות סופיות.

[3] ויש אומרים שהתגים בצורת האות ז', משום שהגמרא קוראת לתגים "זיונין".

[4] לשון הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ב' הלכות ח-ט): "ואלו הן האותיות המתויגות שבארבע פרשיות אלו: פרשה ראשונה יש בה אות אחת בלבד והיא מ"ם סתומה של מימים עליה שלש זייני"ן. פרשה שנייה יש לה חמש אותיות וכל אחת מהן ה"א ועל כל ה"א מחמשתן ארבע זייני"ן, והן: ה"א של ונתנה, וה"א ראשונה וה"א אחרונה של הקשה, וה"א של ויהרג, וה"א של ידכה. פרשה שלישית יש בה חמש אותיות ואלו הן: קו"ף של ובקומך יש עליה שלש זייני"ן, וקו"ף של וקשרתם יש עליה שלש זייני"ן, וטי"ת טי"ת פ"א של לטטפת על כל אות משלשתן ארבע זייני"ן. פרשה רביעית יש בה חמש אותיות, פ"א של ואספת יש עליה שלש זייני"ן, ותי"ו של ואספת יש עליה זיי"ן אחת, וטי"ת טי"ת פ"א של לטוטפת על כל אחת משלשתן ארבע זייני"ן. כל האותיות המתויגות שש עשרה, ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסל". והרא"ש והטור הביאו רשימה שונה בשם ה"שמושא רבא".