סימן ל"ט

מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם, ובו י' סעיפים

מסמיכות המילים "וכתבתם" ו"וקשרתם" שבקריאת שמע דרשו חכמים ש"כל שאינו בקשירה" – כלומר שאינו מחויב בתפילין או שאינו מאמין בהן, אזי "אינו בכתיבה" – ואינו כשר לכתוב תפילין, ואפילו בדיעבד[1]. רוב הסימן עוסק בפרטי איסור זה, וסופו דן בחובה לרכוש תפילין מן המומחה.

סעיף א

^אתפילין שכתבן עבד (א) או אשה (ב), או קטן, ^באפילו הגיע לחנוך (ג), [או גוי] או כותי (ד) או ישראל מומר (ה), או ^גמוסר (לאנסין) (ו) – פסולים, משום ^דדכתיב 'וקשרתם … וכתבתם', כל שאינו בקשירה או שאינו מאמין בה, אינו בכתיבה (ז).

^אגיטין מה ע"ב.  ^במרדכי.  ^גנמוקי יוסף.  ^דרש״י שם, והרמב״ם בפרק א' מהלכות תפילין.

(א) עבד – לפי שפטור מתפילין, כפי שראינו בסימן הקודם (סעיף ג').

(ב) אישה – הפטורה ממצוַת תפילין, כפי שראינו גם כן בסימן הקודם (שם).

(ג) לחינוך – שהרי גם אם הגיע לחינוך, הקטן עדיין פטור ממצווה זו, כפי שפטור מכל המצוות[2].

(ד) כותי – מאחר שאינו מודה במצוַת תפילין[3].

(ה) ישראל מומר – הוא יהודי שעזב את היהדות לדת אלילית, ואינו מאמין בחיוב מצוַת תפילין.

(ו) מוסר – זה יהודי שמוסר את חבריו בידי רשעים העלולים להרוג את קרבנם; ונחשב כאילו יצא מכלל ישראל.

(ז) אינו בכתיבה – כתיבת התפילין מוזכרת בפסוק, והיא מצווה המכשירה את קיום המצווה עצמה, וכבר ראינו הלכות רבות שנאמרו בה. מגזירת הכתוב כאן, שרק המחויב בתפילין כשר לכתבן; ולכן אפילו נשים, אף על פי ששייכות במצוות שהזמן גרמן, ולפי פסיקת הרמ"א אף יכולות לברך עליהן – אינן יכולות לכתוב תפילין, מפני שאינן חייבות להניחן. ורק המחויב בתפילין כשר לכתוב ולהכשיר את המצווה.

סעיף ב

^הכל שפסול לכותבן, פסול בכל תיקון עשייתן (ח).

^הרמב״ם פרק ג'.

(ח) בכל תיקון עשייתן – כל אלו שנפסלו בסעיף הקודם לכתוב את התפילין נפסלו גם לעשיית הבתים, משום שכל מעשה המכשיר את התפילין הוא חלק מהמצווה.

סעיף ג

^וגר שחזר לדתו מחמת יראה (ט), כשר לכתוב תפילין (י).

^וגיטין מה ע"ב.

(ט) מחמת יראה – שיירא שמא הגויים יהרגוהו. והוא הדין ליהודי שעזב את המצוות מפני שאנסוהו.

(י) תפילין – הגר לאחר גיורו חייב בכל המצוות; ואף שכעת מתנהג כגוי, עדיין חייב הוא בכל המצוות. והיות שחזר לדתו בגלל אונס, הרי הוא יכול לכתוב תפילין ככל יהודי. ואמנם אם הוא חוזר לדתו הקודמת מפני שאינו מאמין ביהדות, הרי הוא כישראל מומר[4].

סעיף ד

^זתפילין שכתבם אפיקורוס (יא) (פירוש מאינ"י) – ישרפו (יב), ^חויש אומרים: יגנזו (יג).

^זהרמב״ם בפרק א'.  ^חטור ורבינו ירוחם.

(יא) אפיקורוס – בטור ובבית יוסף כאן: "שכתבם מין", כלומר האדוק בעבודה זרה. המילה "אפיקורוס" באה משם אדם יווני שכפר בהשגחה ובעולם הבא, ושמו הפך כינוי לכופר[5].

(יב) ישרפו – מפני שבמקום להחיל קדושה, עובד עבודה זרה מחיל טומאה בכתיבתו. ואף שכתב שמות ה', אין שום קדושה בשמות אלו. ויש לשרוף את התפילין כדי שלא יידבק בנו שום מעשה של עובד עבודה זרה.

(יג) יגנזו – לדעה זו חוששים שמא כתב המין את התפילין לצורך ישראל[6], ואזי אמנם התפילין פסולות, אולם אין בהן טומאה, ואסור לשורפן. ולהלכה נראה שצריך לשורפן, על פי הכלל בדברי המחבר: "סתם ויש אומרים – הלכה כסתם".

סעיף ה

^טנמצאו ביד אפיקורוס ואין ידוע מי כתבן, יגנזו (יד).

^טגיטין מה ע"ב.

(יד) יגנזו – משום הספק שמא ישראל כתבן, ואז אסור לשורפן מן התורה[7]. ולכן יש לגנוז תפילין אלו.

סעיף ו

^ינמצאו ביד גוי ואין ידוע מי כתבם, כשרים (טו).

^יגיטין וכלשנא בתרא, ורמב״ם שם פרק א, ור״ן.

(טו) כשרים – כיוון שסביר להניח שכתבן ישראל, שהלא גויים אינם כותבים תפילין. מכאן אנו למדים שסתם תפילין – חזקתן כשרות, ומסתמא נכתבו על פי כללי ההלכה. אולם דין זה תלוי כמובן במקום ובזמן, ויש מקומות שיש לחשוש בהם לזיוף. ובהמשך הסימן יבואר שלכתחילה מן הראוי לקנות מאדם ירא שמים.

סעיף ז

^כאין לוקחין תפילין ומזוזות וספרים מן הגוים (טז) יותר מכדי דמיהן הרבה (יז), כדי שלא להרגיל לגנבן ולגוזלן (יח).

^כגיטין מה ע"ב.

(טז) מן הגויים – סעיף זה עוסק בקניית תפילין מגויים שגנבו אותן, ומכיוון שיודעים על הכבוד שרוכשים ישראל לחפצי הקודש שלהם, הם מבקשים בעבורן כסף רב.

(יז) הרבה – אבל מעט יותר מערכן מותר, כדי שלא יתבזו אצל הגויים.

(יח) לגנבן ולגוזלן – כדי שבפעם הבא לא יהיה כדאי להם המאמץ הכרוך בגניבה. וכאמור, יש חובה לשלם את ערך התפילין ואפילו מעט יותר, משום שהעריכו חכמים שבסכום כזה אין כדאי לגויים להסתכן בגנבתן. ההיתר (או אפילו החובה) לשלם את ערכן מלמדנו שאין לומר ככלל גורף שאסור לתת פרס לגנב, ואפילו מדובר בפרוטה; אלא שמותר, ונראה שאפילו מצווה, לשלם מחיר סביר שאינו מסכן אחרים, משום חובתנו להגן על קדושת ספרינו. וכל שכן שכך הדין כאשר יהודי נתפס לידי גויים[8].

סעיף ח

^לאין נקחין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתרות (יט).

^למנחות מב ע"ב כפרוש התוספות והרא״ש.

(יט) בחסרות ויתרות – בנוסף לכך שצריך למצוא סופר ירא שמים, עליו גם להיות בקי בחסרות ויתרות, ובשאר הלכות עשיית התפילין[9]. ודע שישנם דברים רבים הפוסלים את התפילין ואינם נראים לעין, כמו העיבוד והכתיבה לשמם, הכתיבה כסדרה, ועוד. ואמנם ראינו למעלה שכאשר מוצאים תפילין – חזקה שהן כשרות; אולם זה הדין בתפילין שכבר נכתבו, אולם כשהולך לכתחילה לסופר שיכתוב לו תפילין צריך שיהיה מומחה.

סעיף ט

^מלקח ממי שאינו מומחה, צריך לבדקן (כ). לקח ממנו מאה קציצות (כא), בודק מהם שלשה קציצות; שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש. אם מצאן כשרים – הוחזק זה האיש, והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה (כב). ואם לקחן צבתים צבתים (כג) – חזקתם מאנשים הרבה הם לקוחים (כד); לפיכך בודק מכל צבת שתים של ראש ואחד של יד, או שתים של יד ואחד של ראש.

^נהמוכר תפילין ואמר שהיו של אדם גדול – נאמן, ואינם צריכים בדיקה (כה).

^מערובין צ״ז, והרמב״ם בפרק ב שם.  ^נתשובת הרא״ש.

(כ) צריך לבדקן – אמנם באופן עקרוני ניתן כאמור לסמוך על החזקה שהתפילין נעשו כהלכתן[10], אולם כאשר יש באפשרותנו לבדוק את התפילין – טוב לבודקן מידי פעם. ודע שכיום יש לבחון כל מקרה לגופו, ולדעת אם אכן במקום שקנה בו את התפילין רוב הסופרים הם אנשים כשרים המדקדקים במצוות.

(כא) מאה קציצות – מאה זוגות תפילין. וזו דוגמה בעלמא, והוא הדין לכל מספר גדול.

(כב) ואין השאר צריך בדיקה – כיוון שאנו סומכים על כך שכפי שאלו שנלקחו באקראי כשרים, כך גם השאר כשרים.

(כג) צבתים צבתים – כלומר שמאה הזוגות באו במספר חבילות.

(כד) הם לקוחים – ולכן כשרותה של חבילה אחת אינה מעידה על חבילה אחרת.

(כה) ואינם צריכים בדיקה – על פי הכלל "עד אחד נאמן באיסורים"[11]. ועל פי כלל זה אנו סומכים על הטוען שהאוכל שבביתו כשר, וכן על זו הדרך. הצורך בשני עדים הוא בעיקר בדיני עונשים ובמחלוקות בסכסוכים ממוניים[12].

סעיף י

^סתפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם (כו). ^עואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמים בשבוע (כז). הגה: ואם אין לו מי שיוכל לבדוק ולחזור ולתופרן, יניחם כך בלא בדיקה (ב"י בשם ארחות חיים).

^סירושלמי בפרק בתרא דערובין, ורמב״ם בפרק ב'.  ^עטור וספר ארחות חיים.

(כו) לעולם – מפני שכאשר אדם משתמש בקביעות בתפילין, הן אינן מתעפשות ואינן נמחקות, ואין סיבה לחשוש שמא יצאו מחזקת הכשרות. וכמובן, זאת במקרה שלא היו צריכות בדיקה מתחילה, משום שנקנו מסופר מומחה. ובכל זאת כתבו האחרונים שעשויות התפילין להתקלקל מפני הזיעה, ולכן טוב לבדקן לעיתים[13]. וקל וחומר אם הורעה חזקת כשרותן, כגון אם נפלו למים או הונחו בשמש, שצריך לבדקן.

(כז) פעמיים בשבוע – היינו פעמיים בשבע שנים. שהיות שאינן מאווררות יש חשש שהקלף התעפש, והדבר עלול לגרום לחיבור בין האותיות או למחיקתן וכיוצא בזה.

[1] כך היא לשון הגמרא (גיטין דף מה ע"ב): "ס"ת, תפילין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור, עובד כוכבים ועבד, אשה וקטן, וכותי וישראל מומר – פסולין, שנאמר: 'וקשרתם… וכתבתם', כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".

[2] הכוונה שאינו חייב מן התורה במצוות תפילין. אמנם ראינו שלדעת המחבר קטן חייב בתפילין מדין חינוך (עיין סימן ל"ז, ג).

[3] פוסקים שונים (ראה מג"א ס"ק ב ומ"ב ס"ק ה) דנו בנוסח המחבר כאן, והבינו שיש כאן חידוש, והוא שלא זו בלבד שכתיבת גוי פסולה (לא רק מחמת שאינו בקשירה, אלא גם מכיוון שאינו כותב לשמה, כפי שראינו בסימן ל"ב סעיף יט), אלא אף כתיבת הכותי פסולה, מאחר שמודה בעיקר מצוַת תפילין, אולם אינו מודה בפרטיה (הכותים הם בני אומה שהתגיירו שלא ברצון, ולא קיבלו עליהם כל המצוות. תנאים נחלקו בשאלה אם הם נחשבים כישראלים לחלק מהמצוות, אולם עם הזמן נפסקה ההלכה שהם כגויים); אולם נראה לי שבדרך כלל "כותי" אצל הפוסקים הוא שם נרדף לגוי, ולא חילקו ביניהם.

[4] שו"ע יו"ד רס"ח, יב.

[5] וכיוון שהמילה "מין"  עשויה לכוון גם לנוצרים, הוחלפה לעיתים מחשש הצנזור במילה "אפיקורוס".

[6] בניגוד לספר תורה שכתבו מין. הואיל ויש להם שימוש בספרי תורה, אולם אין להם שימוש בתפילין.

[7] האיסור לשרוף (ואף למחוק) שמות ה' נלמד מהפסוק "לא תעשון כן לה' א-להיכם". וההקשר שם הוא החובה לשבור ולנתץ את חפצי העבודה הזרה.

[8] כפי שכותב שולחן ערוך בהלכות צדקה (יורה דעה רנ"ב, ד).

[9] ומדברי הגמרא בשם ר' מאיר (עירובין דף יג ע"א): "… כשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר (=סופר) אני. אמר לי: בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו".

[10] והצריכו מראש לקחת מהמומחה ולא לסמוך על הבדיקה, "שמא יתעצל בבדיקתן, וטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתפרן" (לשון תוספות שהובא בבית יוסף).

[11] חולין י ע"ב ועוד; שו"ע יו"ד קכ"ז, ג.

[12] זה ב"עדי ראיה". וישנם עדויות נוספות, כמו "עדי קיום" (בגיטין וקידושין), ועוד.

[13] ראה למשל מגן אברהם ס"ק יד (והובא במשנה ברורה כאן).