סימן פ"ט – הלכות תפילה וזמנה, ובו ח' סעיפים

סימן זה עוסק בזמן תפילת שחרית, ובדברים שאסור לעשות קודם התפילה.

סעיף א

^אזמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: 'ייראוך עם שמש' (א). ^בואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא (ב).  ^גונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שהוא שליש היום (ג). ^דואם טעה, או עבר (ד), והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות, אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא (ה). הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (ו) (ב"י בשם הרשב"א פרק תפלת השחר) (וע"ל ריש סי' ק"ח).

^אברכות כ״ו ע"א.  ^בהרא״ש שם.  ^גשם במשנה וכר׳ יהודה.  ^דשם במשנה.

• ייראוך עם שמש – מפסוק זה (בתהילים ע"ב, ה) דרשו חכמים שיש לירא את ה' – כלומר להתפלל, "עם שמש" – מיד בזריחת החמה.

עולה מדברי המחבר כאן שיש עניין מיוחד להתפלל ממש בהנץ החמה, כלומר לסיים את ברכות קריאת שמע בדיוק לפני הזריחה, ולהתחיל מיד את תפילת העמידה. תפילה זו נקראת "תפילת ותיקין". תפילה זו מעולה אפילו אם מתפלל ביחידות, ונחשבת כעין תפילה בציבור, מפני שזו השעה שהמדקדקים מתפללים בכל מקום שהם. יש סוברים שלהתפלל עם "הנץ" עדיף אפילו על תפילה במניין, ויש הסוברים שתפילה במניין חשובה יותר[1]. ונראה למעשה שמי שמתפלל בקביעות בזריחה יכול להתפלל ביחידות, אולם אם אינו מתפלל כך באופן קבוע, עדיף שיתפלל במניין. ומי שמתפלל באופן קבוע ביחידות עם הנץ, עליו לבוא לבית הכנסת בשעת המניין, כדי לענות לקדיש ולקדושה.

• יצא – בדיעבד. אבל לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה אלא בשעת הצורך, כפי שיתבאר בהמשך. למעשה קשה להתפלל ממש מעלות השחר, משום שיש להתפלל עם תפילין, וזמן תפילין מתחיל "כשיכיר את חבירו", שהוא זמן המאוחר מעט לעלות השחר[2]. בשעת הדחק אפשר להניח תפילין מעלות השחר בלי ברכה, וכשיגיע זמן הנחת תפילין ימשמש בהן ויברך עליהן, אף אם כבר סיים את תפילת העמידה.
• שליש היום – גם כאן מתייחס המחבר לזמן תפילה בלבד. ואולם, על המתפלל "לסמוך גאולה לתפילה", היינו לכרוך יחד קריאת שמע בברכותיה עם תפילת העמידה, וזמן קריאת שמע הוא רק עד סוף שעה שלישית[3]; לכן לכתחילה יש להתפלל עד סוף שעה שלישית. ואם עבר הזמן ולא התפלל, עד סוף שעה רביעית יכול להתפלל כדרכו קריאת שמע וברכותיה[4], ולסמוך גאולה לתפילה; ומסוף שעה רביעית אינו יכול עוד לברך את ברכות קריאת שמע, ולכן הפסיד את סדר התפילה הרצוי, ויאמר שלושת הפרשיות של קריאת שמע ללא הברכות ("כקורא בתורה"), ויתפלל את תפילת העמידה. משעה זו אף אינו יכול לברך את ברכות פסוקי דזמרה, שהן "ברוך שאמר" ו"ישתבח", ויאמר רק את הפרקים עצמם.
• או עבר – כלומר שלא התפלל במזיד. בהלכות תשלומין יתבאר שהמזיד אינו יכול להשלים את התפילה שהחמיץ בתפילה הבאה, ומשמיע לנו המחבר שלאחר ארבע שעות גם המזיד יכול להתפלל, שעדיין נחשב זה לזמן תפילה בדיעבד.
• מיהא איכא – בשלוש התפילות היומיות מתקיים מפגש בין האדם לא-לוהיו. מפגש זה מתקיים בשלושה זמנים קבועים, המאפשרים לאדם למלא את "המצברים הרוחניים" למשך היממה: בבוקר האדם מתפלל לה' ומבקש את עזרתו לפני שמתחיל את פעולת יומו; זמן המנחה הוא באמצע היום, ובו מצהיר האדם שריבוי הפעילות אינו משכיח ממנו את השם יתברך; ותפילת ערבית מכינה את הלילה, כדי שהאדם יהיה מקושר עם ה' גם בשעות המנוחה. אדם שהחמיץ תפילה – נפגעה רמת הקשר שלו עם הקב"ה. ואם הוא מתפלל, אך באיחור, הרי הוא מתחבר באותה שעה עם א-לוהיו, אבל לא ניתן לתקן את הקשר עם הקב"ה באותו חלק של היום שבו החמיץ את השפעת ה' עליו.
• סימן ק"ח – שם (בסעיף א') מבואר שיתפלל שתי עמידות במנחה: הראשונה כתפילת מנחה, והשנייה להשלמת תפילת שחרית שלא נאמרה. ובע"ה נבאר דין זה במקומו.

סעיף ב

(ז)^הכיון שהגיע זמן תפילה, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, משום ^ודשמו של הקדוש ברוך הוא שלום (ח). אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב (ט), ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק (י), אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפילה, אפילו זה הלשון אסור (יא). וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו (יב), ^זויש אומרים דכריעה אסורה אפילו בלא משכים לפתחו (יג). ואם התחיל לברך הברכות, אחר כך אין לחוש כל כך (יד). ואם אינו משכים לפתחו, אלא שפגע בו בדרך, מותר ליתן לו שלום (טו). ^חויש אומרים שאפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל, עד שיתפלל (טז).

^הברכות י״ד ע"א.  ^ורבינו יונה שם, ורבנו ירחם בשם גאון.  ^זאורחות חיים.  ^חהראב״ד והרשב״א.

• הקדמה – סעיף זה עוסק באיסור להקדים שלום לחברו לפני התפילה. יסוד האיסור הוא החובה להקדים כבוד לאדון הכול. אמנם האיסור אינו גורף, כדי שלא לפגוע בקיום יחסים טובים בין אדם לחברו, ועל כן יש להבחין בין פעולות שונות הנכללות ב"הקדמת שלום":

1. "להשכים לפתח חברו", כלומר הליכה מכוונת, בניגוד לפגישה אקראית.
2. ללכת "להקביל פניו", כלומר פגישה שמטרתה להראות לו כבוד וחיבה, בניגוד למפגש ענייני.
3. "לתת לחברו שלום", כלומר לברכו באמירת המילה "שלום", שהיא משמות השם. וזאת בניגוד לשימוש בברכה ללא המילה "שלום" (למשל "בוקר טוב").
4. כריעה (או קידה) בעת המפגש, להפגנת הכבוד שרוכש לחברו.

בסעיף זה מגדיר המחבר מה אסור ומה מותר לפני התפילה.

• שלום – במפגש זה נעשות שתי הפעולות הראשונות שעליהן עמדנו למעלה: יש כאן הליכה מכוונת לצורך מפגש, והצורך הוא אמירת שלום בלבד ולא עסק משותף. במקרה זה אסור לומר "שלום", שהוא שמו של הקב"ה.
• צפרא דמרי טוב – כלומר: בוקר טוב. ללא המילה "שלום".
• לראות איזה עסק – ואז הכבוד הוא מינימלי, מפני שההשכמה לפתחו אינה לשם כבוד. וכן אינו משתמש בשם השם[5].
• אסור – כי עובר על שני התנאים הראשונים שנזכרו למעלה, ויש כאן הליכה מכוונת כדי לדרוש בשלום חברו.
• לכרוע כשמשכים לפתחו – הכריעה גם היא אות של כבוד, ולכן אם אדם היה צריך לפגוש את חברו לפני התפילה לצורך עסק, יסתפק באמירת "בוקר טוב" בלי כריעה ובלי אמירת שלום; אבל אם פגש את חברו באקראי, מותר לומר שלום, וכן מותר לכרוע.
• בלא משכים לפתחו – כלומר שאפילו בפגישה אקראית, שבה מותר לומר שלום, אסור לכרוע. לדעה זו הכריעה היא נתינת כבוד גדולה יותר מאמירת שלום.
• אין לחוש כל כך – כי כבר התחיל להראות כבוד לשמים, ויכול הן להקדים לפתחו של חברו לכבדו, הן לומר לו שלום והן לכרוע לו[6].
• ליתן לו שלום – מכאן למדנו שהאיסור הוא נדיר, שהלא האיסור לומר שלום הוא דווקא במשכים לפתחו, והאיסור לומר בוקר טוב הוא דווקא אם משכים לפתחו כדי לכבדו. ויש אוסרים לכרוע גם בפגישה אקראית. וכל זה לפני שאמר את הברכות, אבל אם כבר את הברכות מותר גם לומר "שלום" וגם לכרוע.
• עד שיתפלל – גם לשיטה זו, מעיקר הדין מותר לומר "שלום" אם פוגש את חברו באקראי, אלא שיש להימנע כדי לזכור שעליו להזדרז לתפילה. ונראה שטוב לחוש לדבריהם.

סעיף ג

^טאסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת שמונה עשרה (יז). הגה: ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר (יח). וטוב להחמיר בזה (יט) (תרומת הדשן סי' י"ח). ^יולא לאכול ולא לשתות (כ). אבל ^כמים מותר לשתות קודם תפילה (כא), בין בחול ובין בשבת ויום טוב (כב). וכן אוכלין ומשקין לרפואה מותר (כג).

^טברכות י״ד ע"א.  ^ישם י׳ ע"ב.  ^כטור בשם אבי העזרי ושאר פוסקים.

• תפילת שמונה עשרה – כל המצוות כולן יש להזדרז לקיימן, על פי הכלל ש"זריזים מקדימים למצוות"[7]; אולם אין זו חובה, אלא הנהגה טובה. בבוקר דין זה הוא חובה, שתיקנו חכמים שיש להתחיל את היום בתפילה, ולא בהתעסקות בצרכי האדם[8].
• ברוך שאמר – המחבר אינו מודה לקולא זו, ואוסר עד שיתפלל את עיקר התפילה, שהיא העמידה. ואמנם בסעיף הקודם התיר המחבר לתת שלום לחברו לאחר אמירת מקצת ברכות, אולם היתר זה ניתן רק לגבי נתינת שלום, ולא לעניין עשיית חפציו, החמורה יותר.
• וטוב להחמיר בזה – הרמ"א מודה שנכון להמתין עם עשיית חפציו עד שיתפלל תפילת העמידה, אולם נקט לשון "וטוב להחמיר" כיוון שלשיטתו המקל בכך אינו עובר על איסור.
• ולא לאכול ולא לשתות – גם אם הדבר אינו לוקח זמן רב, משום שאמרו חכמים שיש מעין גאווה באכילה ובשתייה לפני התפילה. וסמכו חכמים איסור דרבנן זה על הפסוק "לא תאכלו על הדם", כלומר: לא תאכלו לפני שהתפללתם על דמכם[9].
• קודם תפילה – שאין בכך גאווה, אלא זהו צורך. ומותר לשתות מים אפילו קודם אמירת הברכות. נחלקו הפוסקים בדבר שתיית קפה או תה קודם התפילה, האם הם כלולים בהיתר שתיית המים[10]; ונראה להלכה שאם חשובה לו השתייה אפשר להקל לאחר אמירת חלק מן הברכות. אבל אין להקל באכילה, אלא אם כן נחשב "רעב", כפי שמובא בסעיף ד.
• ובין בשבת ויום טוב – הוסיף זאת המחבר כיוון שיש ראשונים המחמירים בשבת אפילו בשתיית מים, משום שאסור לשתות מים לפני הקידוש[11]. ופסק המחבר שלפני התפילה עדיין לא חלה עליו חובת קידוש, ולכן דין שתייה לפני תפילת שחרית בשבת כדינה בימות החול.
• לרפואה מותר – משום שאוכל ושותה מפאת הצורך, ואין בכך גאווה. וכן יש מקום להקל לסדר את המיטה ולהתקלח, משום שבכל הדברים האלה אין גאווה, אלא הם חלק מההכנה של הבוקר, וכן נחשבים קצת כצד מצווה[12]. אדם שעושה פעילות גופנית לבריאותו, עדיף שיעשה זאת אחרי התפילה; אך בשעת הצורך, כגון שהמניין מאוחר, יכול לעשות פעילות זו לפני התפילה לאחר שיאמר את הברכות, במיוחד אם מתכוון לבריאותו, שהיא צורך מצווה. וכן בצבא מותר להשתתף במסדר בוקר או באימון אם הדבר נצרך, כגון שחייבים לעשות האימון בבוקר לפני החום.

מותר לעשות דבר מצווה לפני התפילה[13]. ובכלל זה להשכים את ילדיו, ולהכין להם ארוחת בוקר. וגם כשעוסק בדבר מצווה טוב לומר את ברכות השחר לפני עיסוקו.

סעיף ד

^להצמא והרעב (כד) הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו – יתפלל, ואם לאו – אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה (כה).

^להרמב״ם פרק ה' מהלכות תפילה.

• הצמא והרעב – כמובן שאין מדובר כאן על מצב רגיל של רעב וצמא בתחילת היום, שהלא אם נפרש כך נעקור את איסור אכילה ושתייה לפני התפילה, שהובא בסעיף הקודם, אלא שמדובר כאן על רעב וצמא גדולים במיוחד. רעֵב כזה נחשב כחולה, ואנו גם חוששים שהרעב יפריע לו לכוון בתפילה.
• עד שיאכל וישתה – שכיוון שאכילה זו היא לצורך התחזקותו אין בה משום גאווה.

סעיף ה

^מואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק (כו). ^נויש אומרים שאינו צריך להפסיק (כז).

^מהרא״ש בשם ר' יונה ושאר פוסקים[14].  ^נרמב״ם שם לגירסת (הבית יוסף) [הטור, וכן סבר הרשב"א].

• צריך להפסיק – משום שיש להתחיל את היום בעבודת ה', כפי שביארנו למעלה. ובמנחה וערבית, שאף בהם אין להתחיל לאכול קודם שהתפלל, אם נמצא באמצע האוכל אינו צריך להפסיק, ובתנאי שיכול להתפלל לאחר האוכל[15].
• שאינו צריך להפסיק – ולשיטתם דין שחרית כדין תפילת מנחה, ואין לבוקר מעמד מיוחד. ולהלכה יש לחשוש לשיטה הראשונה, על פי הכלל בדברי המחבר ש"סתם ויש אומרים – הלכה כסתם".

סעיף ו

^םאפילו ללמוד אסור משיגיע זמן תפלה (כח), והיינו מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת (כט), דאיכא למיחש דלמא מטריד בגירסיה (ל) ויעבור זמן קריאת שמע ותפילה; אבל מי שרגיל לילך לבית הכנסת, מותר (לא). ^עואם הוא מלמד לאחרים, אפילו אם אינו רגיל לילך לבית הכנסת – מותר, כיון שהשעה עוברת (לב), דזכות הרבים דבר גדול הוא, ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד. ועיין לעיל סי' ק"ו.

^םברכות ה׳ ע"ב לפירוש רש״י והרא״ש.  ^ערבנו יונה שם.

• משיגיע זמן תפילה – מצות תלמוד תורה גדולה אפילו ממצות התפילה. אולם יש זמן לכל דבר, ולכן צריך לכבד את זמן התפילה וללמוד רק לאחריה; שהרי בניגוד לתפילה, מצות לימוד התורה אינה תלויה בזמן מסוים, ואנו חוששים שמא מתוך התלהבותו בלימוד ישכח להתפלל בזמן.
• לילך לבית הכנסת – כלומר שמתפלל יחידי בביתו, ואינו כפוף לזמן תפילה הנקבע על ידי הציבור.
• מטריד בגירסיה – תרגום: שיש לחשוש שמא יהיה טרוד בלימודו.
• מותר – כיוון שהתפילה במניין חשובה יותר מהאיסור ללמוד לפני התפילה. ולכן ילמד עד זמן התפילה בציבור, אף שכבר עלה השחר.
• שהשעה עוברת – כלומר: זו מצווה ששעתה עוברת, מפני שאנו חוששים שתלמידים לא יחכו עד אחר התפילה.

סעיף ז

^פמותר להסתפר וליכנס למרחץ, שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי (לג).

^פרמב״ם בפרק ו' מהלכות תפילה.

• דבר המצוי – סמוך למנחה, כלומר חצי שעה קודם זמן התפילה, אסרו חכמים להתחיל להסתפר או ללכת לבית המרחץ[16]; בזמנם פעולות אלו ארכו זמן רב, והיה חשש שמא העיסוק בהן יימשך עד לאחר זמן התפילה. גזרות אלו גזרו חכמים סמוך למנחה בלבד, ולא סמוך לשחרית, מפני שאין זה מצוי שאדם עושה זאת לפני עלות השחר, וחכמים לא גזרו על דברים שאינם מצויים.

סעיף ח

^צבשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר, וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה (לד). הגה: אם אפשר לו לקרות קריאת שמע על הדרך, דהיינו שיתכוין בפסוק ראשון (לה), וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ח (ב"י בשם הרשב"א). ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה  (לו).

^צברכות ל׳ ע"א, וכאבוה דשמואל ולוי.

• עד שיגיע זמנה – לכתחילה יש להתפלל את כל התפילה כסדרה: פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה, עמידה, תחנונים וסיום התפילה. אך כשאינו יכול לעשות זאת, כגון שנאלץ לנסוע, ישנו סדר עדיפויות: לעמוד לפני ה' בתפילת שמונה-עשרה ולכוון זהו דבר חשוב שקשה לעשות אותו במהלך הדרך, ולכן יתפלל את העמידה בביתו לפני הנסיעה ואפילו לפני הזריחה, משעלה עמוד השחר, וכשיגיע זמן קריאת שמע יקרא שמע בברכותיה. כשמתפלל לפני זמן "משיכיר" יניח תפילין בלא ברכה, ואם יוכל להישאר עמן ולשמרן עד זמן "משיכיר" – יברך אז[17].

גם קריאת שמע מותרת בשעת הדחק מעלות השחר[18]. אולם יש לדעת שלדעת המחבר יש בכך הבדל בין קריאת שמע ותפילת העמידה: ההיתר לקרוא קריאת שמע לפני זמנה קיים רק באונס ובשעת דחק גדולה, כגון שיהיה בהמשך היום במקום ליסטים, ולא יוכל לקראה כלל. אבל תפילת העמידה מותרת לפני זמנה גם ביוצא לדרך. ואם יגיע ליעדו לפני סוף זמן תפילה, עדיף להמתין עד שיגיע ליעדו ולהתפלל כפי תקנת חכמים

• בפסוק הראשון – ואם אינו יכול להתכוון בו בדרכו יאמר גם את קריאת שמע בברכותיה לפני היציאה, לאחר שעלה עמוד השחר, כפי שהתבאר בסימן נ"ח סעיף ג.
• ויסמוך גאולה לתפילה – שהמקדים תפילת העמידה ולאחר מכן אומר קריאת שמע אינו סומך גאולה לתפילה. אולם כאמור, העמידה בתפילה שמונה עשרה חשובה יותר מסמיכת גאולה לתפילה.

זמן תפילה, ודברים שאסור לעשות קודם שיתפלל (סימן פ"ט)

1. זמן תפילת העמידה – מזריחת החמה ועד לסוף השעה הרביעית של היום [א].
2. אם לא התפלל בזמן זה – יכול להתפלל עד חצות היום [א].
3. היוצא לדרך יכול להתפלל מעלות השחר. אולם אם לא הגיע זמן "משיכיר" – יתפלל לפני יציאתו שמונה עשרה בלבד, וישלים קריאת שמע וברכותיה בדרך [ח].
4. אם מקדים לפתח חברו קודם התפילה כדי לכבדו – אסור לתת לו שלום (אלא יאמר "בוקר טוב"). אולם אם פוגש את חברו באקראי, או שמקדים לפתחו לצורך מסוים – מותר. ויש מחמירים שלא להשתמש במילה "שלום" קודם התפילה כלל [ב].
5. אסור להתעסק בצרכיו קודם שיעמוד לפני ה' ויתפלל תפילת העמידה. ולדעת הרמ"א בשעת הדחק די במקצת ברכות [ג].
6. בכלל איסור זה גם אכילה ושתייה. אולם אלו מותרות אם אינן נחשבות לאכילה ולשתייה שיש בהן כעין גאווה, ולכן מותרות שתיית מים ואכילה לצורך רפואה [ג] או מפאת רעב גדול [ד].
7. למתפלל בביתו אסור ללמוד קודם התפילה, אלא קודם יתפלל ואחר כך ילמד. וללמד לאחרים מותר גם לפני שהתפלל [ו].
8. בתפילת מנחה וערבית גזרו על דברים שאין לעשותם גם חצי שעה קודם זמן תפילה, אולם בשחרית לא גזרו זאת [ז].

[1] ראה בספרנו "בעקבות המחבר", בפרק "תפילת פועלים" (מעמוד ע', ובמיוחד הערה 2).

[2] סימן ל' ס"ק ח', והערה 4 שם.

[3] כפי שראינו בתחילת סימן נ"ח.

[4] כפי שהתבאר בסימן נ"ח סעיף ו'.

[5] ואף שאין להתעסק בצרכיו לפני התפילה, כנראה שמדובר בבקשה צנועה, שאינה נחשבת להתעסקות ממש. וכתב הבית יוסף שהחיוב לשנות את דרך אמירת השלום יזכיר לו שאין להתעסק בצרכיו עד שיתפלל.

[6] לדעת הט"ז (ס"ק ב) אמירת ברכות אינה מספקת לאמירת "שלום".

[7] ספרא תזריע פרק א' פרשה א'; פסחים דף ד ע"א; ועוד.

[8] ישנם רבים שיוצאים לעבודתם קודם שהתפללו, ומתפללים במקום עבודתם. הר"א נבנצל ב"יצחק יקרא" כאן מתיר זאת, משום שהגעה לעבודה בזמן אינה נחשבת לצרכיו.

[9] הפסוק בויקרא י"ט, כו. ודרשוהו: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" (ברכות דף י ע"ב).

[10] ראה למשל במשנה ברורה ס"ק כ"ב, שהתיר קפה או תה בלי סוכר.

[11] שו"ע רע"א, ד.

[13] ראה ערוך השולחן כאן סעיף כ"ב, המביא לכך כמה ראיות. וראה ב"פסקי תשובות" (שנזכר בהערה הקודמת).

[14] [הערת העורך: נראה שבבאר הגולה הרגיל התחלפו הציונים מ' ונ', דבר שהשפיע גם על ציון הגרסה ברמב"ם. ותיקנו ע"פ המקורות העולים מהבית יוסף. עוד ראה פמ"ג א"א ס"ק טו; לבושי שרד ס"ק י"ג; שו"ע השלם הערה י"ט].

[15] כפי שיתבאר בסימן רל"ב סעיף ב'. החמירו דווקא באכילה לפני תפילת השחר, כי האיסור נסמך על הפסוק "לא תאכלו על הדם", כפי שהבאנו למעלה בס"ק כ'.

[16] יבואר בסימן רל"ב סעיף ב.

[17] כפי שראינו בסימן ל' סעיף ג. ראה בדברינו שם.

[18] כפי שראינו בסימן נ"ח סעיף ג.