סימן צ"ד – כיווני התפילה, ובו ט' סעיפים

בסימן זה
אנו דנים בחיוב להתפלל לכיוון ירושלים.[1] מחיוב
זה ניתן ללמוד שתי נקודות חשובות: א. מרכזיותם של הר הבית ומקום המקדש, מקום שממנו
השכינה לא זזה. בבסיס התפילה עומדת האמונה שהקב"ה משרה שכינתו בארץ ומשגיח על
בני האדם.  ב. התפילה לכיוון המקדש מלמדת שיש
להתפלל בהרגשה שאנו מדברים ישירות אל ה' יתברך; לכן אנו פונים לכיוון מקום השראת
שכינתו.

סעיף א

^אבקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ
– יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ^בויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי
הקדשים (א). היה עומד בארץ ישראל – יחזיר פניו כנגד ירושלים, ויכוין גם למקדש ולבית
קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים – יחזיר פניו למקדש, ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים.
היה עומד אחורי הכפורת – מחזיר פניו לכפורת (ב).

^אברכות ל׳ ע"א.  ^ברבינו יונה שם.

(א)  ולבית קדשי הקדשים – כשעומד בחוץ לארץ אינו יכול לדייק ולהתפלל
לכיוון ירושלים. לכן יפנה לכיוון ארץ ישראל, ויכוון לבו אל קודש הקודשים, שבו השכינה
שורה. וכן יש להבין את המשך סעיף זה.

(ב)   לכפורת – הכוונה לעומד בעזרה, במקום הנמצא מאחורי קודש הקודשים, כלומר ממערב לו.
לפי האמור בסעיף זה המתפלל בכותל צריך לנטות מעט שמאלה, למקום קודש הקדשים; אמנם נראה
שאין נוהגים לדקדק בכך, אולי בגלל המסגד העומד במקום זה היום.

סעיף ב

^גאם מתפלל
לרוח משאר רוחות (ג), יצדד פניו לצד ארץ ישראל אם הוא בחוץ לארץ; ולירושלים אם הוא
בארץ ישראל; ולמקדש אם הוא בירושלים (ד). הגה: ואנו שמחזירין פנינו למזרח, מפני שאנו יושבים במערבה של ארץ ישראל, ונמצא
פנינו לארץ ישראל (ה)
(טור וסמ"ג), אין עושין מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש, כי זהו דרך המינים (ו), רק מכוונים נגד אמצע היום (ז) (הגהות אלפסי החדשים[2]). ומי שרוצה לקיים אמרם 'הרוצה
להעשיר יצפין או להחכים ידרים', מכל מקום יצדד פניו למזרח (ח).

^גמהר״י אבוהב וסמ״ג.

(ג)   לרוח משאר רוחות – כיוון שאינו יכול מסיבה כלשהי להתפלל לכיוון
ירושלים.

(ד)   בירושלים – כלומר: אף על פי שאינו יכול להתפלל לכיוון הנכון, לפחות יפנה לשם מעט את
פניו.

(ה)   לארץ ישראל – מנהג הראשונים והאחרונים באירופה היה להתפלל
מזרחה, שזהו הכיוון הכללי לארץ ישראל.

(ו)
דרך המינים – שהיו מתפללים לשמש,
ובשחר היו מתפללים מזרחה.

(ז)    נגד אמצע היום – כלומר לכיוון דרום. ואין הכוונה דרומה ממש,
אלא מזרחה עם נטייה קלה לדרום[3]. הדבר
מתאים גם ליושבים במזרח אירופה, שנמצאת מצפון-מערב לארץ ישראל. וגם היושבים במערב ירושלים
יצדדו קצת ימינה, לצד דרום[4].

(ח)   יצדד פניו למזרח – לעניין כיווני התפילה אומרת הגמרא (בבא בתרא כ"ה ע"ב): "אמר רבי יצחק:
הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום".
ופירושה: הרוצה להתפלל על העושר יתפלל צפונה, שזהו כיוון המסמן את העושר, כפי שבמקדש
השולחן והלחם מצויים בצפון. אולם אם חשוב לו להתפלל על תורתו – יפנה לצד דרום, המסמל
את החכמה, ובו מצויה המנורה המסמלת את הרוחניות. וכעין זה, הצפון הוא מקום קר, מפני
שלעושר אין את החום שיש לרוחניות שמסמל הדרום. אין אנו פוסקים גמרא זו להלכה, אלא נוהגים
לפנות לכיוון ארץ ישראל ולירושלים, ולא לכיוונים אחרים. המחבר עצמו לא הביא שיטה זו
כלל, ואילו הרמ"א הביא שהרוצה לקיים זאת, יפנה את גופו צפונה או דרומה, ואת פניו
יפנה לארץ ישראל ולירושלים[5]. וכל
זה כשמתפלל ביחידות, אבל כשמתפלל בציבור אין לשנות מכיוון תפילת הציבור, אלא יצדד את
פניו צפונה או דרומה.[6] וכן הנמצא
בבית כנסת שבו הציבור אינו פונה בדיוק לצד ירושלים כראוי, לא יפרוש מהציבור, אלא יתפלל
כמו הציבור ויפנה ראשו מעט לכיוון הנכון.

סעיף ג

^דמי שאינו
יכול לכוין הרוחות, יכוין לבו לאביו שבשמים (ט).

^דברכות ל׳ ע"א.

(ט)  לאביו שבשמים – סעיף זה עוסק במי שאינו יודע מה הכיוון הנכון
(בעוד שבסעיף הבא מדובר באדם היודע את הכיוון, אולם נמנע ממנו לפנות אליו). במקרה כזה
אין לו אלא כוונת הלב, שהיא העיקר, שהרי כל הפנייה לכיוון בית המקדש מטרתה להפנים את
היותנו פונים לאבינו שבשמים.

סעיף ד

^ההיה רוכב
על החמור, אין צריך לירד ולהתפלל, אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו, אלא מתפלל דרך הילוכו
(י). וכן אם היה בספינה או על גבי קרון, אם יוכל לעמוד, עומד; ואם לאו, יושב במקומו
ומתפלל (יא). ^ואו אם היה הולך ברגליו, מתפלל דרך הילוכו
אף אם אין פניו כנגד ירושלים, אפילו שלא במקום סכנה, כי ^זאם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו, ויטרד לבו ולא יוכל לכוין.
והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו (יב). ^חויש מחמירין לעמוד באבות (יג), וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום
סכנה.

^הברכות ל׳ ע"א.  ^ותוספות שם.  ^זרבינו ירוחם.  ^חאהל מועד.

(י)    דרך הילוכו –  לכתחילה
יש להתפלל בבית הכנסת או במקום מכובד, ולא בדרכים. אולם אם הדבר נמנע ממנו, ההליכה
או הנסיעה עצמן אינן נחשבות לפעילות האסורה בזמן התפילה, משום שאינן דורשות תשומת לב
ואינן מונעות את הכוונה, שהיא עיקר התפילה. ואמנם, בתחילת הסימן הבא יתבאר שיש להתפלל
כשרגליו צמודות, והמתפלל בעת שהולך בדרך נאלץ לוותר גם על דין זה.

(יא)    ומתפלל – והוא הדין היום גם באוטובוס או במטוס. יש לשים לב שהעמידה במטוס ובאוטובוס
עלולה להפריע מאוד לכוונה, ופעמים רבות מפריעה לשאר נוסעים, לכן לפני שמחליט  אם לעמוד יש לשקול היטב את הנסיבות. ובסעיף ט' יתבאר
שהמתפלל מיושב, אם סיים נסיעתו בזמן תפילה – חוזר ומתפלל.

(יב)    ויישוב דעתו – לכן אם טרדת הדרך אינה מונעת כוונתו, עדיף
שילך או שייסע ובינתיים יתפלל, מאשר שיעמוד ויתפלל בחטף כדי להמשיך בדרכו.

(יג)     באבות – שהיא הברכה החשובה ביותר בברכות העמידה, ובה הכוונה מעכבת[7].

סעיף ה

^טהיה יושב
בספינה או בעגלה (יד), אם יכול לעמוד במקום הכריעות – עומד, כדי שיהיה כורע מעומד ופוסע
שלוש פסיעות (טו). הגה: אף על פי שיושב
בכל התפלה, מכל מקום אם אפשר לו לעמוד – יעמוד, כדי לקיים הכריעות והפסיעות כדרכן  (טז) (ב"י בשם א"ח). ואם אי אפשר לו, כגון שרוכב על הבהמה, יחזיר הבהמה שלוש פסיעות לאחריה, ועולה
לו כאלו פוסע בעצמו (הגהות אלפסי החדשים ס"פ
תפלת השחר).

^טספר אורחות חיים.

(יד)     או בעגלה – כפי שפורט בסעיף
הקודם.

(טו)    שלוש פסיעות – משום שאפשר בנסיבות אלו לעמוד לזמן קצר.

(טז)    כדרכן – עד כאן חוזר הרמ"א על דברי המחבר, והחידוש הוא בהמשך דבריו.

סעיף ו

^יחולה מתפלל
אפילו שוכב על צידו, והוא שיכול לכוין דעתו (יז). הגה: ואם אי אפשר לו להתפלל, מכל מקום יהרהר בלבו, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על
משכבכם' (יח) (תהילים ד, ה), (ב"י בשם א"ח
ופסיקתא דר"כ).

^ימיימוני פרק ה' מהלכות תפילה.

(יז)     לכוון דעתו – ואין בכך פחיתות כבוד לתפילה, שהלא עושה כל
שביכולתו כדי להתפלל. דין חולה זה הוא כאנוס, ואף אם מרגיש אחר כך טוב יותר – אינו
צריך לחזור ולהתפלל בעמידה[8].

(יח)    על משכבכם – אנו פוסקים ש"הרהור לאו כדיבור", כלומר שהמהרהר בליבו אינו יוצא
ידי חובת התפילה, וצריך לחזור ולהתפלל ולבטא בשפתיו. אולם חולה שאינו מסוגל לדבר, ההרהור
שלו כדיבור. ופסקו האחרונים שאפילו אם השתפר מצבו לאחר מכן ויכול לדבר, אינו צריך לחזור
ולהתפלל[9].

סעיף ז

^כמי שהיו
לו גוים מכאן ומכאן, ומתירא שמא יפסיקוהו תפלתו או יפסידו מקחו (יט), ישב במקומו ויתפלל,
לפי שאין דעתו מיושבת עליו (כ). ואף על פי שצריך לעשות שלוש פסיעות בסוף התפלה, יושב
ומתפלל וכורע (כא).

^כספר ארחות חיים בשם רש״י.

(יט)    יפסיד מקחו – כלומר שיגנבו ממנו מה שקנה.

(כ)      מיושבת עליו – העמידה בתפילה חשובה מאוד, כי בה אנו מעידים
על יראתנו בפני הבורא. אולם הכוונה חשובה יותר, ולכן כשאי אפשר הן לכוון והן לעמוד,
צורך הכוונה גובר על הצורך להתפלל בעמידה.

(כא)   וכורע – יש לכרוע בתחילה וסוף של ברכת אבות וברכת מודים[10]. ומבאר
המחבר שהמתפלל בישיבה אמנם מוותר על שלוש הפסיעות, אולם הוא יכול לכרוע מעט גם בישיבה.

סעיף ח

^ליש ליזהר
שלא לסמוך עצמו לעמוד או לחבירו בשעת תפלה (כב).

^להגהות מיימוני פרק ה'.

(כב)    בשעת התפילה – לפני המלך יש לעמוד באימה וביראה, ועמידה בסמיכה
אינה נחשבת לעמידה מכובדת מספיק.

סעיף ט

^ממי שהוכרח
להתפלל מיושב, כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד (כג), ^נואינו צריך להוסיף בה דבר (כד). הגה: ומי שבא בדרך והוא סמוך למלון, אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו
עוברי דרכים – יסתלק שם ולא יתפלל במלון של גוים, שלא יבלבלוהו בני הבית. אבל אם אי
אפשר לו להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו, יתפלל במלון באיזה קרן זוית (כה) (ב"י סי' צ' בשם תרומת
הדשן סימן ו').

^מברכות ל׳ ע"א [ממשמעות התוספות].  ^נבית יוסף (ממשמעות התוספות).

(כג)    מעומד – שהתפילה בישיבה היא רק לשעת הדחק.

(כד)    להוסיף בה דבר – מותר להתפלל תפילה נוספת על תפילות החיוב,
והיא הנקראת "תפילת נדבה". בתפילה כזו יש להוסיף תחינה נוספת על נוסח הברכות
הרגיל[11]. ופוסק
המחבר שהמתפלל שנית משום שתפילתו הראשונה הייתה מיושבת, תפילתו השנייה באה כדי להתפלל
כתקנת חכמים, ולכן אין צורך להוסיף בה תחינה. למעשה לא נהגו כיום לחזור ולהתפלל
במקרה כזה[12].

(כה)   באיזה קרן זווית – גם מדין זה אנו רואים שהעיקר בתפילה היא הכוונה.

כיווני תפילה
העמידה (סימן צ"ד)

1.     יש להתפלל תפילת שמונה עשרה בעמידה. ויעמוד בלי
להישען [ח].

2.     כשמתפלל בחוץ לארץ, צריך להתפלל לכיוון ארץ ישראל;
בארץ יש להתפלל לכיוון ירושלים, ובירושלים – לכיוון בית המקדש. ובכל מקרה צריך לכוון
לבו לקודש הקודשים, מקום השראת השכינה [א].

3.     אם אינו יודע להיכן יתפלל, יכוון לבו לאביו שבשמים
[ג]

4.     כשהולך בדרך או נמצא בנסיעה, אם יכול לעצור ולהתפלל בעמידה,
והדבר לא יפגע בכוונתו – עדיף. אולם אם אינו יכול, או שחושש שהטרדה תפריע לכוונתו
– יכול להתפלל בדרך, אפילו בהליכה או בישיבה. ורצוי לעמוד לפחות בברכת אבות [ד];
ואם יכול – גם במקומות שכורעים בהם [ה].

5.     והוא הדין בכל מי שאינו יכול לעמוד בלי שתופרע
כוונתו, כגון אם נמצא בין גויים, עדיף שיתפלל בישיבה ובכוונה [ז].

6.     כשנמנע ממנו להתפלל לכיוון הנכון, כגון אם מתפלל בדרך,
ישתדל לפחות לסובב מעט את פניו לכיוון ירושלים [ב].

7.     נוהגים היום שאם התפלל בישיבה, אפילו אם הגיע למחוז
חפצו קודם סוף זמן תפילה – אינו חוזר ומתפלל [(כד)].

8.     חולה מתפלל אפילו בשכיבה. ואם אינו יכול לדבר –
יהרהר בלבו את התפילה [ו].