סימן צ"ט – דין שתוי לתפילה,ובו ג' סעיפים

אמרו חכמים
(עירובין
ס"ד ע"א): "שתוי אל יתפלל, ואם התפלל – תפילתו
תפילה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפילתו תועבה". שני טעמים לאיסור להתפלל
בהיותו שתוי. האחד: כבר התבאר שעיקר התפילה הוא הכוונה, והשותה יין אינו יכול
לכוון. והטעם השני: התפילה היא עבודת ה', ואין לעמוד לפני הבורא בהיותו שתוי, בדומה
לעבודת הכוהנים, שנאמר עליה (ויקרא י', ט): "יַיִן וְשֵׁכָר
אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד". בסימן
זה מתבארים פרטי האיסור  להתפלל בהיותו
שתוי.

 

סעיף א

^אשתה יין כדי רביעית, אל יתפלל (א) עד
שיסיר יינו (ב). ואם שתה יותר, ^באם הוא יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל
תפלתו תפלה (ג); ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תועבה (ד), וצריך לחזור
ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו (ה); ^גואפילו אם עבר זמן התפלה, משלים אותה
בתפלה שאחריה, כדין שוגג (ו). הגה: ודין קריאת
שמע כדין תפלה, אבל שאר ברכות יכול לברך אף על פי שהוא שכור (ז) (מרדכי ריש פרק הדר, הגה'
מיימוני פ"ד מהלכות תפלה).

^אערובין דף ס״ד ע"ב.
 ^בשם.  ^גסמ״ק סימן י״א.

 

(א)   אל יתפלל – אף ששתיית רביעית (86 מ"ל) אינה משכרת. הלכה זו נאמרה גם לכוהנים בעבודתם[1]. וטעם הדבר, משום שאין
זה מכבוד ה' לגשת אליו מתוך שתייה. ועוד, שקשה לתת גבול המתאים לכל אחד, לכן קבעו בצורה
גורפת שאין להתפלל משיעור רביעית ומעלה. ובסעיף ג' יתבאר שאלו דברי המחבר, אבל לדעת
הרמ"א אסור רק אם מורגש ששתה יין.

(ב)    עד שיסיר יינו – כפי שיתבאר בסעיפים הבאים.

(ג)    תפילתו תפילה – אף שאסור לכתחילה להתפלל החל משיעור רביעית,
בדיעבד אם הדבר אינו מורגש עליו תפילתו תפילה.

(ד)    תפילתו תועבה – ששיכור אינו יכול לכוון, ותפילתו אינה תפילה
כלל[2]. הגמרא רואה בחומרה
גדולה מצב שבו שיכור מתפלל, אומרת עליו שתפילתו תועבה[3], ובמקום אחר אף מדמה
שיכור שמתפלל לעובד עבודה זרה[4].

(ה)   כשיסיר יינו מעליו –  אם התחיל להתפלל כשהוא שיכור, צריך להפסיק תפילתו.
ואם הוא רק שתוי ויכול לכוון קצת, אף שאין לו להתחיל להתפלל, אם התחיל לא יפסיק.

(ו)     כדין שוגג – אף ששתה במזיד, נחשב שהפסיד תפילתו בשוגג[5], כיוון שכשהתחיל לשתות
חשב שיהיה לו זמן לאחר המשתה להפיג יינו[6]. ואם כשמתחיל לשתות
יודע שלא יוכל להתפלל  הרי זה נחשב מזיד, ואינו
יכול להשלים את התפילה שחיסר.

(ז)    שהוא שיכור – ההקלה בשאר ברכות נלמדת בראשונים[7] מדברי הירושלמי לגבי
ברכת המזון, הלומד מהפסוקים שהתורה חייבה לברך אחרי הסעודה אף ששותים בה יין בסעודה.
ומכאן, שהאיסור הוא דווקא בתפילת העמידה, שהיא כעמידה בפני הבורא, ובקריאת שמע, שמהותה
קבלת עול מלכות שמים, ולא בשאר ברכות. והמחבר מודה לדברים אלו, המובאים גם בבית-יוסף.

 

סעיף ב

^דדרך מיל (ח), ושינה כל שהוא, מפיגין את היין (ט). והני מילי כששתה
רביעית, אבל אם שתה יותר – כל שכן ששינה שוכרתו ודרך טורדתו (י); והני מילי במהלך ברגליו,
אבל רכוב, ודאי דרך מפיגה היין (יא).

^דערובין דף ס״ד ע"ב.

 

(ח)   דרך מיל – הליכה של כקילומטר.

(ט)   את היין – ולאחר ההליכה או השינה יכול להתפלל.

(י)    ודרך טורדתו – כלומר: אם שתה מעט, הליכה או שינה מועטים
מפיגים את יינו; אבל אם שתה הרבה, שינה מועטת או הליכה מועטת רק טורדים אותו, ואזי
לא יתפלל עד שלא ירגיש בעצמו שכבר אינו שתוי.

(יא) מפיגה היין – שכיוון שרכיבה על בהמה דורשת עֹצמה, היא
מפיגה את היין גם אם שתה יותר מרביעית.

 

סעיף ג

^הכל אחד שהוא שתוי, סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו (יב).
הגה: ולכן אין נזהרין ביינות שלנו, שאין חזקין,
שמתפללין אף על פי ששתו רביעית ויותר (יג) (תה"ד סימן מ"ב); וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור שבידו, שאין חוששין לשכרות מעט, כן נראה לי.

^האהל מועד.

 

(יב)  שיפיג יינו – כלומר: אף שנתנו שיעור אחיד (רביעית) האוסר
את התפילה, השאירו חכמים לכל אדם לראות לאחר כמה זמן הוא מרגיש שהיין אינו משפיע עליו,
ואז יכול להתפלל.

(יג)  ויותר – הרמ"א מלמד זכות על המנהג להתפלל אף ששתו יותר מרביעית, ואומר שהדבר
הקובע אינו שיעור השתייה, אלא ההשפעה שלו. וביינות שלנו שתיית רביעית אינה משכרת[8].

 

איסור תפילה לשתוי יין (סימן צ"ט)

1.    
אסור לאדם להתפלל כשהוא
שתוי. לדעת המחבר האיסור הוא מששתה שיעור רביעית יין [א], ולדעת הרמ"א משעה שהיין
משפיע עליו [(יג)].

2.    
איסור זה הוא בתפילת
העמידה ובקריאת שמע, ולא בשאר ברכות ותפילות [א].

3.    
עבר והתפלל לאחר ששתה,
אם הוא במצב שיכול לדבר לפני המלך – יצא, ואם לאו – יתפלל שנית לאחר שפגה השפעת היין
[א].

4.    
אם שתה הרבה, יכול להתפלל
רק כשיחוש שהיין אינו משפיע עליו. וכששתה מעט, די בהליכה של כקילומטר או בשינה מועטה
כדי להתיר את התפילה [ב].