סימן קפ"ג – כוס של ברכת המזון, ובו י"ב סעיפים

בסימן הקודם למדנו שמצווה מהמובחר ששלושה שמברכים ברכת המזון יברכו על הכוס. סימן זה דן בסדר הברכה על הכוס, מלקיחת כוס היין ועד סוף הברכה. וכיוון שמברכים על היין רק כאשר יש זימון, מוסיף הסימן לדון גם בהלכות ברכת המזון שבה אחד מברך לכולם, ומוסיפה לדון בהתנהגות הכללית בעת ברכת המזון. שאר דיני ברכת המזון יידונו בסימנים הבאים.

סעיף א

^אכוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ (א). ^בואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות (ב), אינו צריך (ג).

^אברכות נ״א ע"א.  ^בתוספות והר״ר יונה.

• הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ – רחיצת הכוס מבפנים ומבחוץ[1].
• שיורי כוסות – שאריות משקה שנותרו בכוס.
• אינו צריך – כי ההלכה שיש לשטוף את הכוס היא משום שיש זלזול בברכה אם משתמש בכוס שאינה נקייה. ובכוס נקייה אין צורך לשוב ולהדיחה.

סעיף ב

^גיתן היין לתוכו חי (ד) עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו, להודיע שבח הארץ (ה). הגה: ויש אומרים דאם היין אינו חזק אין צריך למוזגו (ו) (טור), וכן נוהגין באלו הארצות. ויוציאנו מן החבית לשם ברכה (ז) (טור בשם רש"י). ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין אין צריך, רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה, וחבית לאו דוקא (ח), וכן נוהגין במדינות אלו. וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו (י) (טור ע"פ ברכות נא ע"א).

^גברכות נ' ע"ב לפירוש הרי״ף.

• חי – בזמנם נהוג היה לשתות את היין לא כפי שיצא מהיקב ("חי"), אלא בתוספת מים[2].
• שבח הארץ – הברכה השנייה של ברכת המזון נקראת "ברכת הארץ", ועוסקת בהודאה על הארץ. ובמקום שמוזגים את היין, מנהג יפה למזגו בברכת הארץ, ולכלול בברכה זו את שבח הארץ על היין שהיא נותנת.
• אין צריך למזגו – כיוון שיש למזוג רק יין שטוב יותר לשתייה אם מערבים בו מים. ונראה שהמחבר מודה לדברים אלו. ויש שנוהגים גם היום להוסיף מים לכוס של ברכה, משום שיש לכך סיבות גם על פי הסוד; ויש שנהגו להוסיף ליין שלוש טיפות מים בתחילת ברכת הארץ[3].
• לשם ברכה – כדי שכל הפעולה תהייה מכוונת לעבודת ה'.
• לאו דווקא – כלומר: כשמוזגים מן החבית לתוך הבקבוק אין צורך לכוון לשם הברכה, שהלוא לא כל הבקבוק הוא לצורך ברכת המזון, ולכן די בכוונה לשם מצווה בעת שמוזגים מהבקבוק אל הכוס.
• על כל גדותיו – משום שיש בכך הודאה על השפע שאנו זוכים לו. וגם הספרדים נוהגים מנהג זה.[4]

סעיף ג

^דצריך לחזור אחר כוס שלם (י).

^דטור בשם יש מפרשים.

• כוס שלם – משום כבוד המצווה.

סעיף ד

^המקבלו בשתי ידיו (יא), וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו (יב), ולא יסייע בשמאל. הגה: והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה, מותר (יג) (ב"י בשם שבולי הלקט). ^וומגביהו מהקרקע טפח אם הוא יושב על גבי קרקע, ואם הוא מיסב בשלחן מגביהו מעל השלחן טפח (יד). ^זונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו (טו). הגה: ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר, שקורין גלו"ק גלא"ז, לברך עליו (ר"א מפראג). ^חומשגרו לאשתו שתשתה ממנו (טז).

^הברכות נ״א ע"א.  ^וטור, וכן הוא בירושלמי.  ^זשם בגמרא.  ^חשם.

• בשתי ידיו – סמכו זאת חכמים לפסוק (תהילים קל"ד, ב): "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת יי". ובכך שאין לוקחים את הכוס כרגיל ביד אחת, אנו מראים שמדובר בכוס של מצווה, ולא בסתם כוס לשתייה.
• בימינו – בלבד, ולא בשתי ידיו. כי אם יחזיק בשתי ידיו ייראה שהכוס היא העיקר, בעוד שהכוס טפלה לברכה. לכן יחזיקה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה והחזקה[5].
• מותר – כי כך ניכר שקשה לו להחזיק את הכוס ביד אחת.
• טפח – להראות שמחזיק את הכוס לשם מצווה, ולא כשאר כוסות לשתייה. וסמכו זאת חכמים לפסוק (תהלים קט"ז, יג): "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא".
• שלא יסיח דעתו – כלומר: לא יסתכל אנה ואנה בעת ברכת המזון, אלא עיניו על הכוס, להראות שאינו עוסק אלא במצווה.
• שתשתה ממנו – כסימן שהיא עיקר הבית, וכאות ברכה שיושפע שפע רב בבית.

סעיף ה

^טיש מי שאומר שאם המברך אטר, אוחז הכוס בימינו, שהוא שמאל כל אדם (יז).

^טשבלי הלקט.

• שמאל כל אדם – כיוון שהעיקר אינו צד ימין וצד שמאל, אלא היד החזקה שבה עושה את רוב פעולותיו.

סעיף ו

^ימשנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך (יח). ^כוהמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך (יט); לא מבעיא בשעת שהוא מברך, שצריכין לשמוע ולהבין מה שאומר המברך (כ), אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח (כא); ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט, יצאו (כב). הגה: אפילו אם שח המברך עצמו (כג). ^לאבל אם שחו בשעה שהוא מברך, לא יצאו (כד).

^יברכות נ״א ע"ב.  ^כשם בתוספות (ורבנו יונה) ורא״ש.  ^לשם [בתוספות].

• לא ישיח המברך – אחיזת הכוס היא כבר תחילת קיום המצווה.
• משהתחיל המברך – מדובר כאן על מציאות שהמברך מברך בקול ומכוון להוציא את המסובים, והמסובים מקשיבים ומכוונים לצאת. ומי שידבר לא ישמע את הברכה באותו זמן, ולא ייצא ידי חובתו.
• מה שאומר המברך – שהלא בכך יוצאים ידי חובת ברכת המזון.
• אין להם להשיח – כיוון שנחשב שהם מברכים, ודיבור בין הברכות מהווה הפסק.
• יצאו – כיוון שסוף סוף שמעו את הברכות. והפסק בין הברכות אינו מעכב.
• המברך עצמו – ואפילו אם שח באמצע הברכה יצא. במשפט הבא פוסק המחבר שהמדברים בזמן הברכה אינם יוצאים ידי חובה, כיוון שאינם שומעים את ברכתו של המברך; אולם כפי שמעיר כאן הרמ"א, המברך עצמו ששח אין בכך אלא הפסק בלבד, ויצא ידי חובתו; והמחבר מסכים לדברים אלו. והוא הדין בין אם הפסיק הרבה או מעט, בשוגג או במזיד – יצא. ואם הפסיק באמצע הברכה – לספרדים יצא; ולאשכנזים, אם זו הפסקה ארוכה שבה יכול היה לומר את כל הברכה, חוזר לתחילת הברכה[6].
• לא יצאו – כיוון שלא שמעו את כל הברכה. וכאמור, כל זה בזמן שנהגו שהמזמן מברך ומוציא את כולם. וכיום, המברך לעצמו שדילג כמה מילים, אם לא דילג על תחילה הברכה, או החתימה[7] – יצא.

סעיף ז

^מנכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה (כה), ואפילו החתימות (כו). הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן (כז), כדלעיל סי' נ"ט. אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (כח) (סוטה לח ע"ב).

^משבלי הלקט וארחות חיים בשם רבנו פרץ.

• כל ברכה וברכה – כיוון שלמעשה קשה לכוון ולהקשיב לכל מילה שאומר המברך; ומכל מקום, כדי שברכת המזון תיחשב כברכה של החבורה כולה שיש בה "ברוב הדרת מלך", יברכו המסובים כולם בלחש ביחד עם המברך. והיום המנהג שגם המברך מברך בלחש, וכל אחד מברך לעצמו.
• החתימות – הן סופי הברכות, הפותחות במילים "ברוך אתה ה'".
• שיענה אמן – וכך נוהגים היום האשכנזים בברכה הראשונה, להקדים ולסיים "הזן את הכול" למזמן כדי לענות אמן על ברכתו.
• לטוב עין – לאיש נדיב.

סעיף ח

^נלענין לשאול בברכת המזון מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה (כט).

^נשם בארחות חיים.

• כתפילה – ולכן אין להפסיק כלל, אפילו להשיב שלום לאיש מכובד, וכן אין להפסיק כדי לענות לקדיש ולקדושה עד סיום ברכת "הטוב והמטיב"[8]. ההחמרה בברכת המזון היא משום שחיוב אמירתה הוא מהתורה; ובדיעבד אם הפסיק ממשיך מהיכן שעצר.

סעיף ט

^סצריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין יותר (ל). וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה (לא), אלא ישב באימה. הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך, אלא הוא הדין כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה (לב). מיהו אם לא עשה כן, אפילו בירך מהלך, בדיעבד יצא (רמב"ם פ"ד).

^סברכות נא ע"ב.

• לכוון יותר – יש לברך במנוחה, ובישיבה יש עצירה ומנוחה. וכך טוב לנהוג גם בכל ברכות הנהנין. אבל ברכת המצוות יש לברך בעמידה, כדי לכבד את המצווה שעומדים לעשות.
• דרך גאווה – ויש לשבת ישר, בישיבה שיש בה רצינות וכבוד.
• אלא באימה – ואין סברה להבדיל בכך בין המברך למסובים.

סעיף י

^עיש אומרים שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב (לג).

^עבית יוסף לדעת הרמב״ם והמרדכי.

• מיושב – כך כתב הרמב"ם, וכך ההלכה. ובברכות הקצרות לא חייבו לשבת, אולם גם בהן ראוי לשבת.[9]

סעיף יא

^פאם היה מהלך בדרך ואוכל (לד), אין צריך לישב ולברך, לפי שאין דעתו מיושבת עליו (לה).

^פהרא״ש שם והכל בו.

• ואוכל – כלומר: אדם שאוכל תוך כדי הליכה, בדרכו ליעד מסוים.
• מיושבת עליו – בסעיף ט' ראינו שבדרך כלל הישיבה מאפשרת להתרכז ולכוון. אבל כשמדובר בהולך דרכים, כל עצירה היא עיכוב, ואנו חוששים שיברך מהר בלי לכוון; לכן נפסק שעדיף שיברך בהליכה. וכן ב"קידושים" שאחר התפילה בשבת, שבהם אוכלים בעמידה והולכים אנה ואנה, יש מקום להקל ולברך בעמידה את ברכת אחת מעין שלש[10]. אבל אם יכול לשבת בוודאי שעדיף לעשות כן.

סעיף יב

^צאסור לברך והוא עוסק במלאכתו (לו).

^צירושלמי שם.

• עוסק במלאכתו – כיוון שאין להפוך את המצווה לדבר שנעשה דרך אגב. הברכה צריכה להיות הדבר המרכזי והחשוב שהוא עושה כרגע; ולכן גם אין להוריד כלים מהשולחן בזמן שמברך.

כוס של ברכת המזון (קפ"ג)

1. כוס הברכה צריכה להיות שלמה [ב], ונקייה מבפנים ומבחוץ [א].
2. יקבל הכוס בשתי ידיו, וכשמברך יגביהה ביד ימין. אם המזמן נשוי, ייתן לאחר הברכה גם לאשתו שתשתה מהכוס [ד].
3. אין להפסיק כלל בזמן ברכת המזון [ח]. והמזמן לא יפסיק משעה שמחזיק את הכוס [ו].
4. היום מנהגנו שגם כאשר מזמנים יאמר כל סועד את ברכת המזון בעצמו [(כה)].
5. יש לברך מיושב [ט], והוא הדין בברכה מעין שלוש [י]. אולם אדם שאוכל בעת שהוא מהלך בדרך יכול לברך בהליכה [יא].
6. אסור לברך בשעה שעוסק במלאכתו [יב].

[1] דברי המחבר בסימן זה עד סעיף ד' הם על פי הנאמר בגמרא (ברכות דף נא ע"א): "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו".

[2] ביחס של חלק אחד יין על שלושה חלקי מים. כדברי הגמרא (שבת עז ע"א): "אמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא – לאו חמרא הוא".

[3] ראה כף החיים סימן רע"ב אות ל"א.

[4] מקור הדין הוא בגמרא ברכות נא ע"א: "כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה'".

[5] דין איטר מתבאר בסעיף הבא.

[6] ראה כף החיים אות ל"ד, וביאור הלכה ד"ה "אפילו".

[7] או על המילים המזכירות ארץ, ברית ותורה, וכן מלכות בית דוד, שבהמשך מתבאר שחייבים לאמרן (סימן קפ"ז סעיפים ג-ד).

[8] יש פוסקים שחולקים על כך, אלא ש"שב ואל תעשה עדיף". ובברכה מעין שלוש, שהיא קלה יותר כיוון שהיא מדרבנן, לרוב הדעות מותר לענות.

[9] כף החיים אות נ"א.

[10] כדין מהלך בדרך, ובצירוף שיטת התוספות (ברכות נא ע"ב ד"ה "והלכתא") החולקים על הרמב"ם (הלכות ברכות ד', א), שממנו נלמדה החובה לברך בישיבה ברכה מעין שלוש.