סימן ק"ג – מי שנזדמן לו רוח או עיטוש בתפלתו, ובו ג' סעיפים

ראינו בסימן פ' שאסור לו לאדם להתפלל כאשר הוא עלול להפיח, מדין "והיה מחניך קדוש". וכן ראינו (ע"ט, ט) שאסור להתפלל במקום שיש ריח רע מאנשים שהפיחו. סימן זה דן כיצד ינהג אדם שחשב שלא יפיח, ולבסוף הפיח בעל כרחו.

סעיף א

^אהיה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה (א), ממתין עד שיכלה הריח (ב) וחוזר ומתפלל (ג).

^אברכות כ״ד ע"ב.

• מלמטה – ואם התפילין עליו יש לחלצן, כי אסור להפיח כאשר הוא עם תפילין[1].
• שיכלה הריח – אם מתפלל בציבור והריח מפריע לאחרים, גם הם צריכים להמתין עד שיכלה הריח. ואם הריח אינו מתפוגג מהר עליו לצאת מבית הכנסת, כדי שלא לגרום הפסקה לסובבים אותו. וכשיכלה ממנו הריח ימשיך להתפלל היכן שנמצא.
• וחוזר ומתפלל – אם שהה זמן המספיק לומר את כל העמידה מתחילה ועד סופה – חוזר לראש התפילה. ואם לאו – חוזר לתחילת הברכה[2].

סעיף ב

^בבקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ^גואינו יכול להעמיד עצמו, הולך אחוריו ארבע אמות (ד) ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח, ואומר (ה): 'רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו' (ו). וחוזר למקומו, ^דוחוזר למקום שפסק (ז). הגה: ועיין לעיל סימן פ"ה (ח). יש אומרים דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו, אבל כשמתפלל בצבור, דהוי ליה ביוש גדול, אין צריך להרחיק כלל לאחוריו (ט) וגם לא יאמר ה'רבון' (י), רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח. וכן נוהגין (יא) (תרומת הדשן סימן ט"ז).

^בברכות כ״ד ע"ב.  ^גרמב״ם.  ^דרבנו יונה והרא״ש.

• אחוריו ארבע אמות – דווקא לאחוריו, ולא לצדדים, כדי להראות שכוונתו לחזור לתפילתו ברגע שמתאפשר.
• ואומר – לפני שחוזר למקומו.
• במותנו – נראה שדעת המחבר היא שאינו אומר תחינה זו אלא אם שינה מקומו, שבמקרה כזה בושתו ניכרת, כדעת הרמ"א בהמשך.
• למקום שפסק – אם הוא בברכות האמצעיות – חוזר לתחילת הברכה שעצר בה; אם הוא בשלוש ראשונות – חוזר לתחילת העמידה; ואם בשלוש אחרונות – לברכת "רצה".
• סימן פ"ה – סעיף א'[3]. שם התבארה דעת הרמ"א, שלא בכל שהייה ארוכה יש לחזור לראש, אלא רק בשהייה שבה אסור היה לו להתפלל. לכן כאן, כיוון שבמקום הריח אסור להתפלל, אם זמן הפסקתו עד שיפוג הריח ארוך כדי שיגמור את תפילתו, גם הרמ"א סובר שצריך לחזור לראש.
• לאחוריו – ונדחה דין הליכה לאחוריו משום כבוד הבריות.
• לא יאמר ה'רבון' – כי אמירתו נתקנה דווקא כאשר בושתו ניכרת משום שהתרחק ארבע אמות. ולפי זה אין לומר את ה"ריבון" אלא בביתו.
• וכן נוהגין – לפי הרמ"א אומר תפילה זו רק בביתו, שבו יכול להרחיק לאחוריו, ובבית הכנסת לא יאמרנה כלל. וכתב המשנה ברורה שטוב להרהרה בלבו. והפוסקים הספרדים[4] חלקו על המחבר ופסקו שבין בבית הכנסת ובין בביתו לא יאמרנה, אלא יהרהר בלבו, כדי לא להוסיף הפסק בתפילה.

סעיף ג

^ההמתעטש בתפלתו מלמטה – סימן רע לו, מלמעלה – סימן יפה לו (ט).

^ה ברכות כ״ד ע"ב.

• סימן יפה לו – יש בכך רמז, והוא שהתעטשות מלמטה היא חיבור לארציות, ועיטוש מלמעלה מסמל חיבור לרוחניות. אולם למעשה, בדרך כלל הדברים תלויים במה שאדם אכל או שתה או בדק את עצמו לפני התפילה, או אם הצטנן וכיוצא בזה, והסימן שהבאנו מתאים דווקא לאחר שלילת כל השפעה טבעית הגיונית. לכן כתבו הפוסקים שהסימנים האלה אינם שייכים לנו.

מי שנזדמן לו רוח או עיטוש בתפלתו (סימן ק"ג)

1. אין להפיח בתפילין. לכן מי שנזדמנה לו הפחה והוא לבוש בתפילין, עליו  לחלצן [(א)].

1. אם נאנס והפיח בזמן התפילה, ימתין עד שיכלה הריח לפני שיחזור לתפילתו [א]. אם שהה מעט  – חוזר לתחילת הברכה, ואם שהה זמן המספיק לומר את כל תפילת העמידה – חוזר לראש התפילה [(ג)].

[1] ראה הקדמתנו לסימן ל', והערה 2 שם.

[2] כמבואר בסימן ק"ד סעיף ה, וכן סתם המשנה ברורה כאן בס"ק ז.

[3] וביתר הרחבה בסימן ס"ה סעיף א'.

[4] כף החיים מביאם באות י"ג.