סימן ר"א – מי הוא המזמן, ובו ד' סעיפים

סימן זה עוסק בשאלה מי מהסועדים הוא שמזמן ומברך. כאמור לעיל, בזמנם המזמן היה גם מברך ומוציא את השאר ידי חובה, והדברים נכונים גם לזמננו לעניין השאלה מיהו המזמן, אף שכולם מברכים לעצמם. המחבר דן כאן בשלוש אפשרויות לכך: 1. המארח את הסעודה, מפני שהוא בעל הבית. 2. תלמיד חכם, בגלל המצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים.  3. הכהן, היות שגם אותו מצווה התורה לכבד.

סעיף א

^אגדול מברך (א), אפילו בא בסוף; ^בואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי (ב). ^גוהני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח – הוא מברך, אפילו אם בעל הבית גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית (ג). ומה ברכה מברכו: 'יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשי ידיו, ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם' (ד). ^דואם בעל הבית רוצה לוותר (פירוש: שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת המזון בעצמו, רשאי (ה). הגה: והוא הדין שיכול ליתן לברך למי שירצה (ו) (ב"י בשם אוהל מועד).

^אברכות מ"ז ע"א.  ^בתוספות מעובדא דרב ור׳ חייא שם.  ^גברכות מ״ו ע"א.  ^דהרא״ש שם.

• גדול מברך – בעל הבית קובע בביתו מי יזמן, ואם הוא רוצה לזמן ודאי שהרשות בידו, אבל מן הראוי שיכבד את התלמיד חכם המשתתף בסעודה. וכאן מדובר במקרה שאין בעל הבית נוכח, ואז חובה לכבד את התלמיד חכם שיזמן.
• רשאי – הגדול לכבד בכך את מי שירצה.
• שיברך לבעל הבית – כלומר: טוב יעשה בעל הבית אם ייתן לאורח לזמן, כדי שהאורח יברך את בעל הבית. הלכה זו נאמרה בזמן שנהגו שהמזמן מברך לבדו, ומוציא ידי חובה את כל המסובים, וכך רק המזמן יכול לברך. אבל כיום, כשכל אחד מברך לעצמו, האורח יכול לומר את ברכת האורח גם אם אינו המזמן.
• מעתה ועד עולם – נוסח זה מופיע בגמרא, והספרדים נוהגים לאומרו. ויש שנהגו לומר תוספות לנוסח זה. המפרשים העירו שמנהג אשכנז לומר נוסח קצר יותר, ומסתפקים באמירת "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". וטוב להנהיג לומר את הנוסח המלא.
• רשאי – אלא שכך הוא מפסיד את ברכת האורח. אך כאמור, היום גם אם בעל הבית מזמן אין בכך מניעה שהאורח יברכו.
• למי שירצה – כיוון שכפי שהסברנו בהקדמה, הברכה "שייכת" תחילה לבעל הבית, אחריו לחכם, ואחר כך לכהן.

סעיף ב

^הלא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו ^ודרך חק ומשפט כהונה (ז), אבל לתת לו החכם רשות שיברך – אין בכך כלום (ח). ^זאבל כהן תלמיד חכם מצוה להקדימו, שנאמר: 'וקדשתו' (ויקרא כא, ח), לפתוח ראשון ולברך ראשון (ט) הגה: ועיין לעיל סימן קס"ז (סעיף יד) (י).

^המגילה כ״ח ע"א.  ^ומרדכי שם.  ^זגיטין נ״ט ע"ב.

• ומשפט כהונה – הכלל הוא שתלמיד חכם, שעמל להגיע למעמדו, גדול יותר מכהן, שכבודו משום ייחוסו. לכן טוב שהחכם יברך. וכאמור, הוא יכול לכבד בכך אדם אחר, בין כהן ובין ישראל. ואומר לנו כאן השולחן ערוך שהחכם לא יקדים בקביעות את הכהן, כי חשוב שלא לבטל את הכבוד שאנו חייבים לתת לתלמידי החכמים.
• אין בכך כלום – כלומר: לאחר שניתנה הרשות לחכם, אין מניעה שהוא יכבד את אחד המסובים שיברך.
• ולברך ראשון – טוב שהגדול יכבד תלמיד חכם שהוא גם כהן, אף אם אינו תלמיד חכם כמותו, הואיל ויש לו את שני הממדים שבגינם חייבים לכבד: כהן ותלמיד חכם.
• קס"ז סעיף יד – הנושא שם הוא בציעת הפת, וכותב על כך הרמ"א: "ואם הם שווים ואחד מהן כהן, מצוה להקדימו. ואם הכהן עם הארץ, ת"ח קודם לו. ואם הכהן גם כן ת"ח, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר".

סעיף ג

^חמי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצרים ימיו (יא).

^חברכות נ״ה ע"א.

• מקצרים ימיו – וניתן ללמוד מכאן כמה חמור הזלזול במצווה הבאה לידך. ומכל מקום, הביטוי החריף כל כך מתייחס דווקא לזמנם, שרק המזמן היה מברך וכולל בברכתו את הברכה לבעל הבית, ולכן הסירוב לזמן היה כסירוב לברך את בעל הבית.

סעיף ד

^טצריך לחזר שיתנו לו כוס של ברכה לברך (יב).

^טברכות נ"ג ע"ב לפירוש רש״י.

• לברך – כדי לזכות במצווה. אבל כמובן שאין לריב על כך.

מי הוא המזמן (ר"א)

1. עיקר המצווה בזימון היא על בית הבית. וטוב שייתן את המצווה לתלמיד חכם [א].
2. תלמיד חכם וכהן – תלמיד חכם קודם. אך אם יש כהן שהוא גם תלמיד חכם, טוב שייתנו לו לזמן, על אף שיש שם תלמידי חכמים גדולים ממנו [ב].
3. טוב לתת לאורח לזמן, ובמיוחד בימיהם שהמזמן היה מברך ומוציא את כולם, מפני שרק האורח יכול לברך את בעל הבית [א].
4. טוב לחזר אחר מצווה זו [ד], ואין להתחמק ממנה [ג].