סימן תפ"ט – סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העומר, ובו י' סעיפים

מיומו השני של חג הפסח, עד ערב חג שבועות, חובה על כל אחד לספור ספירת העומר, ככתוב בתורה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה" (ויקרא כג, טו-טז).

הספירה נועדה ליצור חיבור בין קרבן השעורים המוקרב ביום השני של פסח[1], לקרבן מנחת חיטים המוקרב בחג שבועות[2]. שתי קרבנות אלה מסמלים את מעברם החד של בני ישראל ממעמד נחות, בו עמדו ביציאתם מצרים, עד העפלתם ועלייתם לרמה הרוחנית הגבוהה אותה השיגו בחג השבועות.

לחלק מהפוסקים מצוה זו נוהגת בזמננו רק מדרבנן, כי התנתה תורה את הספירה בקרבנות, והיום אין מקריבים אותם. ויש שלדעתם גם בזמננו היא חובה מן התורה, ודיני הקרבן שבפסוקי המצוה הובאו כדי ללמד שתחילת הספירה היא מעת הבאת עומר השעורים, אבל הספירה מחויבת גם בהעדר קרבנות.

לשתי הדעות, עיקר המצוה היא לחבר בין ימי הפסח, בהם ערכה אומתנו, לראשונה בתולדותיה, הכירות עם המצוות, לחג השבועות, בו נעשתה עיקר קבלת התורה ולימודה.

מצוה זו מוגדרת מצות עשה התלויה בזמן, על כן הנשים פטורות ממנה. בני אשכנז נהגו, שלמרות היותן פטורות, בכל אופן סופרות בברכה. ולמנהג הספרדים רשאיות לספור, אבל נוהגות לספור ללא ברכה.

סימן זה דן בהלכות הקשורות למצות ספירת העומר.

סעיף א

^אבליל שני אחר תפלת ערבית (א) מתחילין לספור העומר, ואם שכח לספור בתחלת הלילה ^בהולך וסופר כל הלילה (ב). ^גומצוה על כל אחד לספור לעצמו (ג). וצריך לספור ^דמעומד (ד) ולברך תחלה (ה). וסופר ^ההימים והשבועות (ו). כיצד, ביום הראשון אומר: היום יום אחד (בעומר (ז)), עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר), וביום שמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד (בעומר) (ח), וכן ^ועד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה עשר ימים (ט) שהם שני שבועות (בעומר),  ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום.

^אברייתא מנחות סו ע"א. ^בפשוט ממשנה מגילה כ ע"ב. ^גברייתא מנחות סה ע"ב. ^דהרא"ש בסוף פסחים פ"י סימן מא מברייתא דבקמה תחל וכו'. ^המימרא דאביי שם סו ע"א וכתבוהו הרי"ף פסחים כח ע"א והרא"ש בסוף פסחים שם סימן מ. ^והרא"ש בתשובה כלל כד סימן יג וכן כתב הטור.

• אחר תפלת ערבית – אחר קדיש תתקבל[3], ויש נוהגים לברך אחר עלינו לשבח.
• כל הלילה – ורשאי לברך עד עלות השחר.
• לספור לעצמו – ולא ששליח הציבור יוציאו ידי חובה, כפי שלמדו חכמים מהפסוק "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", ודרשו[4] "שתהא ספירה לכל אחד ואחד". ורמז יש בהלכה זו, על האחריות האישית המוטלת על כל אחד להתעלות ולהתקדם.

במקרים שהאדם לא יכול לברך, כפי שנראה בהמשך, יכול הוא לצאת ידי חובה על ידי השליח ציבור וכן יכול חברו לברך ולכוין להוציאו ידי חובת הברכה, והוא עצמו יקשיב בכוונה לצאת, ויענה אמן.

• מעומד – בכל פעם שמברך על מצוה, הכלל הוא, שמברך בעמידה, לכבוד המצוה. בדיעבד, אם לא עמד, יצא. וזקן או חולה, רשאים לספור מיושב.
• ולברך תחלה – גם זה כלל בכל המצוות, שמברכים "עובר לעשייתן". כלומר סמוך ממש לקיום המצוה. כדי להבהיר שאין כאן מעשה סתמי, אלא מעשה מצוה, ומשום ש"מצוות צריכות כוונה", כלומר, על המצוות להיעשות מחמת שכך ציוה הבורא.
• וסופר הימים והשבועות – כי לשון הפסוק הוא "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת", מכאן שצריך לספור שבועות. וגם על הימים נצטווינו, ככתוב "חֲמִשִּׁים יוֹם", מכאן שצריך לספור ימים.
• בעומר – כך נוהגים חלק מבני אשכנז. ומנהג הספרדים וחלק מאשכנזים(מנהג ספרד) לומר "לעומר". ואם טעו אין דבר, כי המצווה קוימה.
• שבוע אחד ויום אחד בעומר – ומנהג הספרדים לומר שמונה ימים לעומר, שהם שבוע אחד ויום אחד.
• היום ארבעה עשר ימים – כיום נוהגים להוסיף את המילה יום, מיום האחד עשר.

סעיף ב

^זאם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר (י), חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים (יא), וכן ראוי לעשות (יב).

^זתשובות הרשב"א ח"א סי' קנד.

• וברכו על ספירת העומר – קודם הלילה, בחשבם שהלילה כבר הגיע, הרי זו ספירה בטעות, וחוזר לספור בלילה ובברכה. אבל הסופר מפלג המנחה ואילך, ונתכוין למצוה, אינו חוזר לספור בברכה[5], כי פרק זמן זה, לחלק מהפוסקים, נחשב כבר לילה[6].
• עד צאת הכוכבים – ואינם סופרים בין השמשות, כלומר בין השקיעה לצאת הכוכבים, כי זה ספק יום ספק לילה.
• וכן ראוי לעשות – כי יש דעות שספירת העומר היא מצוה מן התורה, ולקיומה יש לוודא שהלילה אכן הופיע.

סעיף ג

המתפלל עם הצבור מבעוד יום (יג), ^חמונה עמהם בלא ברכה (יד). ואם יזכור בלילה יברך ויספור (טו). הגה: ואפילו ענה אמן על ברכת הקהל (טז), אם היה דעתו שלא לצאת, יחזור ויברך ויספור בלילה (ב"י בשם רשב"א).

^חמורנו הרב רבי דוד אבודרהם הל' תפילות הפסח בשם מחזור ויטרי, ופרש שם הטעם.

• מבעוד יום – כלומר מתפללים ערבית מפלג המנחה. ומקילים לספור בברכה, בסמכם על הדעה שחיוב הספירה בזמן זה הוא דרבנן, וגם סומכים על הדעה שמפלג המנחה ואילך נחשב לילה. וכשם שמקדימים להתפלל ערבית בברכותיה מבעוד יום, כך סופרים ספירת העומר מבעוד יום.

במקומות בהם לא ניתן לארגן מניין בצאת הכוכבים, יכולים לסמוך לכתחילה על המקילים, כדי שלא תבוטל המצוה. ובכל זאת יותר עדיף, –כאשר אין חשש לשכחה,  שלא להקדים את הספירה, אלא בבא הזמן יברך כל אחד בביתו.

• בלא ברכה – כי מעיקר הדין אין דמיון בין ספירת העומר לתפילת ערבית, כי בעוד שתפילה מוקדמת נתקנה במיוחד לשעה זו, למרות שזה עדיין יום. אבל ספירת העומר כל מהותה היא ספירת ימים, על כן חייבים להמתיןעד שהיום החדש מגיע. לכן יספור אבל ללא ברכה.
• יברך ויספור – כי עכשיו כבר הגיע זמן הספירה, וספירתו מבעוד יום אינה נחשבת. ובכל זאת יש תועלת בספירה שספר מבעוד יום, למקרה שהגיע הזמן ושכח לספור ולברך, אז לא תיחשב שכחתו כדילוג על אחד מימי הספירה. ואף על פי שמעיקר הדין רשאי המדלג להמשיך ולברך, הרי כבר נמנעו מברכה, כדי לכבד את דעתו של רב האי גאון האוסר זאת. אמנם כאשר נוספת סברא כל שהיא על עיקר הדין, ממשיכים לספור בברכה[7].

אדם המונה בעצמו מפלג המנחה ואילך, בברכה, לא יוכל לספור, בהגיע הזמן, בברכה. כי אם מברך על ספירתו המוקדמת, הרי מורה שסומך על השיטה שמותר לספור ולברך מפלג המנחה.

• אמן על ברכת הקהל – אין זו ברכה לבטלה, אף שמעיקר הדין אין לספור בשעה זו, ומשום שהציבור סומך על דעה המתירה זאת, ולכן ניתן לענות עליה אמן. ואולם המכוין בענייתו לצאת חובת הברכה, נחשב הדבר כברכה שלו עצמו. לכן לא יוכל לברך בלילה, כפי שהסברנו באות הקודמת[8].

סעיף ד

^טמי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה (יז); אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום (יח). הגה: וכשהגיע הזמן (יט), אסורין לאכול עד שיספור (כ). ואפילו התחיל לאכול, פוסק וסופר; מיהו אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן, אינו צריך להפסיק אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך (כא) (דברי עצמו, למאן דאמר ספירה בזמן הזה דאורייתא[9]).

^טשם (אבודרהם) לשון הרמב"ם תמידין ומוספין פ"ז הכ"ה שאם מנה ולא ברך יצא.

• אינו יכול לחזור ולמנות בברכה – כי במציאות כבר ספר[10].
• אין בכך כלום – כי רק המכוין לספור וסומך על השיטות המאפשרות ספירה מפלג המנחה, נחשב לו כספירה. אבל המזכיר בפיו את מספר היום הבא, ללא כוונה של מצוה, אין אמירתו מעלה או מורידה, מאחר ועת זו, מעיקר הדין, איננה זמן הספירה.
• וכשהגיע הזמן – מלשון הרמ"א משמע שאיסור זה חל דווקא מהשקיעה, בהגיע זמן הספירה מעיקר הדין, ולכן נאסרת התחלת הסעודה. אולם הפוסקים כתבו שאיסור האכילה חל כבר חצי שעה לפני כן, כמו שמובא בשולחן ערוך[11], שבחצי שעה שלפני זמן המצוה, אין להתחיל בסעודה[12]. המחבר מסכים עם דין זה
• אסורין לאכול עד שיספור – זהו כלל, שבהגיע זמן קיום מצוה, אין לדחותה לאחר האכילה. לכן יקדים לקיימה, ואחריה יסעד. ואולם דווקא סעודה נאסרה, אבל אכילה שלא במסגרת סעודה מותרת. ואם הציבור מתפלל בשעה מאוחרת, ומבקש לסעוד קודם התפילה, יברך ספירת העומר ביחיד, ויאמר גם, לכל הפחות, פרשה ראשונה של קריאת שמע.
• וסופר אחר כך – כי הסועד את ארוחתו, מצוי במצב שאינו מאפשר רצינות ויראה כראוי למצוה. אמנם אם מצבו אכן מאפשר זאת, כגון שסועד סעודה פשוטה בביתו, ויכול לברך בצורה מכובדת, ודאי ראוי לברך ולספור.

סעיף ה

^יאם אינו יודע החשבון, ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו (כב), ושתק עד ששמע מחבירו  וסיים כמוהו, יצא.

^יטור בשם אבי העזרי.

• כמו שישמע מחבירו – כאשר נאמרת ברכה, צריך המברך לדעת, לכתחילה, בעת אמירת "ברוך אתה ה' אלוקינו", מה הוא עומד לומר. אמנם אם המספר הנמנה אינו ידוע לו, ונתכוין לברך על דעת מה שיאמר חבירו, די בזה.

סעיף ו

אם פתח ואמר: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה (כג), שהוא סבור שהם ארבעה, ונזכר וסיים בחמשה (כד), והם חמשה; או איפכא, שהם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה (כה), וטעה וסיים בחמשה (כו), ^כאינו חוזר ומברך (כז).

^כבית יוסף לפי מה שכתב הר"ן כח ע"א ד"ה ומחייבין, שרוב הפוסקים מסכימים שספירת העומר עכשיו מדרבנן, ודלא כמו שכתב הטור בשם אבי העזרי שם.

• אדעתא דלימא היום ארבעה – כשאמר ה' א-להינו, היה בדעתו לומר ארבעה, ובאמת הם חמישה.
• ונזכר וסיים בחמשה – יצא, ואין צריך לברך שנית, כי ספירתו נכונה, והברכה אינה מעכבת. אלא שברכתו אינה ברכה.
• דלימא ארבעה – או הפוך כשהם ארבעה, ופתח על דעת שהם ארבעה.
• וטעה וסיים בחמשה – כלומר טעה בפיו, ובמקום לומר ארבעה, אמר חמישה.
• אינו חוזר ומברך – גם במקרה זה אינו חוזר ומברך, אבל עליו לשוב ולספור בצורה תקינה[13].

סעיף ז

שכח ולא בירך כל הלילה, ^ליספור ביום בלא ברכה (כח).

^לטור בשם הרא"ש וכן כתבו שאר פוסקים לדעת רבנו תם בתוספות מנחות סו.

• יספור ביום בלא ברכה – כי עיקר חיוב הספירה הוא בלילה, ולא נתקנה ברכה לסופר ביום.

מה שאמר המחבר שלא לברך, נוגע רק ליום זה, אבל בשאר הימים, סופר בברכה.

סעיף ח

^מאם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה (כט); ^נאבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה (ל).

^משם בשם בה"ג, וכן כתבו התוספות בשמו שם במנחות סו ע"א ד"ה זכר. ^נתרומת הדשן סימן לז.

• בשאר ימים בלא ברכה – בעל הלכות גדולות סבור, שאם נחסר לאדם יום אחד מן הספירה, אבדה כל הספירה, ואינו רשאי עוד לברך עליה. וכיון שחוששים לדעתו, יספור מעתה ללא ברכה. וכמובן מומלץ לשמוע את הברכה משליח ציבור או מחבר.
• בשאר ימים בברכה – כי דעת רב האי גאון שנקט שאין לברך, לא נתקבלה כעיקר ההלכה. וכאשר נוסף על הספק אם הלכה כמותו, ספק אחר כגון זה, שיתכן ולא דילג, אין מתחשבים בפסיקתו, לכן ימשיך לספור בברכה.

ילד שבמהלך ימי הספירה נעשה בר מצוה, ועד אז ספר כל יום, ימשיך לספור בברכה[14]. ואולם גר שנתגייר במהלך ימי הספירה, יספור אבל ללא ברכה.

סעיף ט

^סליל שבת וליל יום טוב מברכים וסופרים אחר קידוש בבית הכנסת (לא); ^עובמוצאי שבת ויום טוב, קודם הבדלה (לב) ^פאחר קדיש תתקבל (לג); ^צוכשחל יום טוב האחרון של פסח במוצאי שבת, דאז אומר קידוש והבדלה בפעם אחת, יש לספור קודם שמברכין על הכוס בבית הכנסת (לד). הגה: ואם אין לו יין וצריך לקדש יקנה"ז (לה), עיין לעיל סימן רצ"ו (לו).

^סשם סימן ס'. ^עשם. ^פאבודרהם. ^צשם בתרומת הדשן דיש לאחר הבדלה היותר שנוכל.

• אחר קידוש בבית הכנסת – בזמנם נפוץ היה המנהג לקדש בסוף התפילה, בלילי שבת ובלילי יום טוב. במקומות אלה, דחו את ספירת העומר לאחר הקידוש, מחמת הכלל "תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם". כלומר תחילה מקיימים את המצוה התדירה, ורק אחריה את המצוה הנוספת. אמנם כיום, רוב המקומות אינם מקדשים בבית הכנסת.
• קודם הבדלה – כדי להתאחר ככל האפשר ביציאת שבת.
• אחר קדיש תתקבל – ולפני עלינו לשבח. אמנם יש נוהגים להמתין ולברך רק אחר עלינו.
• על הכוס בבית הכנסת – כי יש לאחר את יציאת השבת ככל הניתן, כאמור.
• לקדש יקנה"ז – כאשר חל יום טוב במוצאי השבת, נעשית יציאה מקדושה חמורה לקדושה קלה יותר, לכן עושים הבדלה. כמו כן צריך לקדש כבכל יום טוב. ודי בכוס אחד לשתי המצוות. סדר הברכות הוא יקנה"ז, כלומר, יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן (ברכת שהחיינו).

הצריך לקדש ואין לו יין בנמצא, יקדש על לחם. אבל הנצרך להבדיל ואין לו יין בהישג יד, יבדיל שיכר. ואם צריך לקדש ולהבדיל בו זמנית, נחלקו הפוסקים וכפי שנבאר.

• עיין לעיל סימן רצ"ו – שם בסעיף ב' הובאו שתי דעות, אם יאמר גם קידוש וגם הבדלה על הלחם, או על שיכר. ונראה שהמחבר פסק לקדש ולהבדיל על השיכר, ושכך היא גם דעת הרמ"א[15]. אמנם ההיתר לקדש על השיכר, ניתן רק במקום שאין היין מצוי[16]. על כן בזמננו, עדיף לקדש ולהבדיל על הלחם, לכל הדעות.

סעיף י

(לז)  ^קאסור לאכול חדש אף בזמן הזה (לח), בין לחם בין קלי (לט) בין כרמל (מ), עד תחלת ליל י"ח בניסן (מא); ובארץ ישראל, עד תחלת ליל י"ז בניסן (מב).

^קמימרא דרבינא מנחות סח ע"ב ועיין ביורה דעה סימן רצג ס"א.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן ב'איסור חדש', שהוא איסור אכילה מתבואה חדשה, קודם יום שני של פסח. איסור זה נלמד מהפסוק "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג, יד). התאריך שהפסוק מציין "עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" הוא היום שני של פסח.

איסור זה נוהג בתבואה שהושרשה אחר פסח של השנה הקודמת, ולכשזו תיקצר, תהא אסורה לאכילה עד יום שני של פסח.

זמן הזריעה בארצנו הוא בסתיו, וקצירת התבואה נערכת באביב. עובדה זו מסירה את החשש מפני 'איסור חדש'. אבל במקומות אחרים בעולם, הזריעה נעשית באביב, וגם אחר הפסח, וכיון שהזרעים לא הושרשו לפני פסח, וקצירת התבואה נערכת בסתיו, חל עליה איסור אכילה עד יום שני של פסח הבא.

כיון שרוב הקמח הנמכר בארץ, מקורו בחו"ל, אין מערכות הכשרות בארץ מעניקות הכשר לקמח, עד שווידאו כי מקור הקמח אינו מקמח אסור.

• אף בזמן הזה – דין זה הוא איסור תורה, הנוגע לכל הזמנים. ושונה מרוב מצוות התלויות בארץ, שאינן חלות מן התורה בזמן הזה. כמו כן, אין שייך איסור זה רק לתבואה הצומחת בארץ ישראל, אלא הוא חל בכל מקום בעולם על התבואה שבו.
• קלי – גרעיני תבואה שעברו קליה על האש.
• כרמל – גרעיני תבואה רכים.
• ליל י"ח בניסן – בזמן שבית המקדש היה קיים, הותרה אכילת התבואה החדשה כבר ביום ט"ז ניסן, תיכף אחר הקרבת קרבן העומר. אמנם בזמן הזה, שאין מקריבים קרבן זה, אסורה עלינו אכילת התבואה החדשה כל היום. ובחוץ לארץ, שיום ט"ז ניסן גם הוא יום טוב, יש להמתין יום נוסף.
• עד תחלת ליל י"ז בניסן – כבר ביארנו בהקדמה, שתבואת ארץ ישראל ומקומות רבים באירופה, נזרעת בסתיו ונקצרת באביב ובקיץ, ולא חל עליה דין חדש. ואולם בארצות אחרות בעולם, בהם נזרעת התבואה באביב, ויתכן גם אחרי פסח, הרי הקצירה נעשית בסוף הסתיו, ואסורה באכילה עד הפסח הבא.

בארץ, הרבנות מפקחת ומשגיחה שלא לתת הכשר על מוצר האסור ב'איסור חדש'. אמנם בחוץ לארץ אין השגחה, וקשה מאוד לדעת אם הקמחים הנמצאים בשוק אסורים ב'איסור חדש' אם לאו.

ואולם למעשה, התירו הפוסקים להשתמש בקמחים, במקום שאין פיקוח, וסמכו על צירוף של כמה ספיקות[17].

סדר תפילה ליל של פסח וספירת העומר (תפט)

• חובה לספור את העומר מליל שני של פסח עד ערב שבועות [הק].
• זמן הספירה הוא מצאת הכוכבים (א).
• מי שספר בבין השמשות יצא (ב).
• אין לספור מפלג המנחה. אלא שאם ספר אינו חוזר וסופר בלילה בברכה, ובימים אחר כך יכול להמשיך לספור בברכה [י].
• המנהג הוא לספור אחר תפילת ערבית (א).
• אם לא ספר בתחילת הלילה, יכול לספור בברכה עד עלות השחר (א).
• אם בלילה לא ספר, יספור למחרת כל היום, וללא ברכה (ז).
• כל אחד חייב לספור בעצמו (א).
• הספירה נעשית בעמידה (א).
• ספר בישיבה יצא [ד].
• זקן או חולה רשאים לספור בישיבה [ד].
• אם נשאל מה המספר של היום, ועדיין לא ספר, יאמר את המספר שספרו אתמול (ד).
• אם נשאל ואמר את מספר של היום הנוכחי, לא יוכל לספרו עוד בברכה (ד).
• אסורה התחלת סעודה קודם הספירה. וחל האיסור מעת השקיעה (ד), אבל נכון להחמיר מחצי שעה קודם השקיעה [יט].
• מותרת אכילה שלא במסגרת סעודה.
• אם הציבור מתפלל בשעה מאוחרת, וברצונו לסעוד, יספור ביחיד, ויאמר גם פרשה ראשונה של קריאת שמע, ורשאי לאכול [כ].
• אם התחיל סעודה בהיתר, יכול לגמור סעודתו ולספור אחר כך [ד].
• אם יכול להפסיק מעט באמצע הסעודה, ולספור בכובד ראש, יעשה כך [כא].
• אם שכח לספור באחד הימים, ימשיך לספור בשאר ימים ללא ברכה (ח).
• המסופק אם דילג אחד מן הימים, ימשיך לספור בברכה (ח).
• ילד שנעשה בר מצוה בעת הספירה, ועד אז ספר כל יום, ימשיך לספור בברכה [ל].
• גר שנתגייר באמצע הספירה, יספור ללא ברכה [ל].
• אסור לאכול מתבואה חדשה עד יום שלישי של פסח (י).
• בארץ, יש לוודא בקניית תוצר תבואה, כגון קמח, שההשגחה ציינה 'ללא חשש חדש' [מב].
• בחוץ לארץ, מותר להשתמש בקמחים, כאשר אין פיקוח. מחמת צירוף כמה ספיקות [מב].

[1] קרבן העומר הובא מן השעורים (כמבואר במנחות דף סח ע"א, וברמב"ם הלכות תמידין פרק ז הלכה יא, על פי פסוקי התורה, ויקרא כג ט-יג).

[2] ככתוב (שם פסוק יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה וגו'. וראה דברי החינוך (ספר החינוך מצוה שז, קרבן מנחה חדשה בעצרת) להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן החיטה החדשה, וזה נקרא בכתוב 'מנחה חדשה', והן שתי כיכרות, כמו שכתוב 'ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים, שני עשרונים'.

[3] ויש נוהגים לספור טרם אמירת עלינו, אחר אמירת שיר המעלות קדיש וברכו.

[4] מנחות סה ע"ב.

[5] כף החיים ס"ק לט.

[6] מוסבר על פי איש מצליח הערות בסוף הספר על מ"ב ס"ק יג.

[7] הנה פסיקת המחבר כאן היא כדברי השואל לרשב"א בתשובה (ח"א סימן קנד). והדבר צריך הסבר, הרי הרשב"א דחה כבר אפשרות זו וממה נפשך, אם עדיין לא בא זמנו של היום הבא, כיצד תועיל הספירה. ואם סומכים על השיטות שמפלג המנחה נחשב כבר לילה, מדוע ישוב לברך אחר שכבר ספר. מעתה צריך הסבר, כיצד נקט המחבר כשיטה זו להלכה.

יש שתירצו כי המחבר סבור שמתנה ספירתו בתנאי, שעתה הוא לילה. ואולם בדברי המחבר אין כל רמז על התניית ספירה זו בתנאי. ויש שפירשו, שספר בין השמשות. וגם זה לא מובן, כי מפורש בלשון המחבר שסופר מבעוד יום. ועוד, הרי אם ספר בין השמשות, מתחזקת תמיהת הרשב"א לאין שיעור, וכי איזה צורך יש בברכה נוספת אחר שהלילה ודאי בא. לכן הסברתי בדרך שונה, וה' יצילני משגיאות.

[8] מהלכה זו יש להוכיח, שאפשר לענות אמן על ברכה שרק שיטה אחת מהפוסקים מחייבת לאמרה, אף אם העונה נוהג כשיטה הסוברת שאין לברך.

[9] כוונתה של הערה זו היא, לציין, כי אפילו לדעות שחיוב ספירת העומר הוא מן התורה, אין צורך להפסיק את סעודתו, לצורך הספירה, כל שהתחיל קודם זמן החיוב.

[10] המפרשים מקשים על פסק זה, הרי לא יצא ידי חובה, כי לא נתכוין לצאת ידי חובתו. ומתרצים, שלגבי ברכה יש לחשוש לשיטות הסוברות שמצוות לא צריכות כוונה.

אמנם לעניות דעתי נראה, כי גם לדעות המחייבות כוונה במצוות, יצא ידי חובתו, מאחר ובמציאות ספר את היום. ואין זה דומה למעביר לולב לחברו, שבהעדר כוונה למצוה ייחשב מעשהו כהעברת עלים סתמית, ורק על ידי כוונה הופך מעשהו למעשה מצוה. אבל כשמזכיר בפיו את מספר היום – מתוך ימי הספירה – הרי הוא מקיים את עיקר המצווה. וכמו שהקורא קריאת שמע וכוונתו לקבל עול מלכות שמים, יצא אף אם לא חשב שעושה כן לשם מצוה, כי מהות המצוה קוימה על ידו.

[11] או"ח סימן רלה ס"ב "אָסוּר לְהַתְחִיל לֶאֱכֹל חֲצִי שָׁעָה סָמוּךְ לִזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית".

[12] לולא דמסתפינא, היה נראה לי שכוונת הרמ"א כפשוטו, ואין ספירת העומר דומה לקריאת שמע, כי היא ודאי מן התורה.

[13] יש פוסקים שחלקו על דברי המחבר, ולדעתם, כיון שטעה בספירה, גם הברכה אינה ברכה, וישוב לספור בברכה. אמנם לדברינו, נתכוין המחבר שהברכה לא נפסלה, אלא שחוזר וסופר. ועיין ט"ז ס"ק ט, שיש לו פירוש אחר בדברי המחבר, אלא שהפרי מגדים דחאו.

[14] כך פסקו ערוך השולחן (תפט טו), כף החיים (אות צד) ואור לציון (חלק א, צה). ואמנם יש חולקים, ראה יביע אומר (ג, כח). ועיין מה שכתבנו בספרנו "בעקבות המחבר" (ח"ב עמוד 220).

[15] כך מבואר בכף החיים, שהביא גרסאות שונות בדברי הרמ"א.

[16] ולא במקום שלכולם יש יין, והוא עצמו אין לו.

[17] עיין ט"ז וש"ך יורה דעה סימן רצג.