סימן תקל"א – דיני גילוח בחול המועד, ובו ח' סעיפים

כלל בידינו שכל מלאכה הנעשית לצורך המועד מותרת. אמנם יש בזה שני יוצאים מן הכלל, איסור כביסה ואיסור גילוח, שנאסרו בידי חכמים. הסיבה שראו לאסור את הגילוח היא, כי בזמנם הגברים כולם גידלו זקנים. ולא התגלחו מידי יום, אלא רק אחת לכמה שבועות, כמו שנוהגים היום בתספורת. וכיון שלא הרבו לגלח, חששו חכמים שמא ידחו את הגילוח לחול המועד, כאשר רבים אינם יוצאים לעבודה, ואין כל לחץ. אמנם אם כך יעשו, ולא יגלחו בערב החג, לא ייראו נאים כראוי לחג, בכניסתו, לכן אסרו זאת (ולגבי איסור הכביסה נסביר במקום המתאים).

איסור הגילוח כולל גם איסור תספורת.

סימן זה ידון מה כלול באיסור, ומה הוחרג ממנו.

סעיף א

^אמצוה לגלח בערב יום טוב (א).

^אפשוט בגמרא מועד קטן יד ע"א.

• בערב יום טוב – כדי לכבד את החג במראה נאה.

סעיף ב

^באין מגלחין במועד, אפילו אם גילח קודם מועד (ב).

^בטור והגהות אשר"י פ"ג סימן א בשם אור זרוע ושארי פוסקים.

• אפילו אם גילח קודם מועד – כי לא נודע לרואיו אם גילח קודם המועד. כיום, שאנשים רבים מגלחים את זקנם מידי יום, אין חשש כזה. לכן התירו פוסקים רבים למתגלחים מידי יום, לגלח בחול המועד, כי ניכר שגילחו קודם המועד, שהרי אין להם זקנים[1].

סעיף ג

^גאפילו אם היה אנוס (ג) ומפני כך לא גילח בערב יום טוב, אינו מגלח במועד; והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד (ד).

^גשם בגמרא.

• אם היה אנוס – כגון שנאבדה לו אבידה קודם החג, או שצץ לפניו עיסוק שאינו סובל דיחוי, לכן לא גילח.
• ונתרפא במועד – כי רואיו אינם יודעים שהיה חולה, בניגוד לרשימת ההיתרים בסעיף הבא.

סעיף ד

^דואלו מגלחין במועד (ה); מי שיצא מבית השביה (ו) ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים (ז) ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח (ח), וכן המנודה (ט) ^השהתירו לו ברגל (י), וכן מי שנדר שלא לגלח (יא) ונשאל על נדרו ברגל (יב), וכן הבא ממדינת הים (יג) בחול המועד, או שבא בערב הרגל ^וולא היה שהות ביום לגלח, ^זוהוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל (יד).

^דמשנה שם יג ע"ב ויד ע"א ושם בגמרא. ^ההרי"ף ז ע"א ורמב"ם פ"ז הי"ח ושלא כדעת הטור ושארי פוסקים ודלא כירושלמי פ"ג ה"א. ^ובית יוסף ד"ה והבא. ^זשם בגמרא.

• במועד – ההיגיון המנחה את כל ההיתרים הוא, שקודם החג לא היתה בידו אפשרות טכנית להתגלח. וגם שהסיבה לכך נתפרסמה, וביטלה חשש ל"מראית עין" – לכשיגלח.
• שיצא מבית השביה – שוחרר משבי אויב, מאורע כזה מתפרסם.
• שיצא מבית האסורים – מבית כלא בבעלות המדינה, אחר עברו על החוק. וגם יציאה כזו נודעת לרבים.
• שהיו מניחין לו לגלח – אבל מחמת מצבו הנפשי לא גילח[2].
• המנודה – חטא בעבירה וסרב לחזור בו, לכן נודה בבית הדין. הנידוי אוסר על הציבור לבוא עמו במגע, והוא עצמו אסור בגילוח.
• שהתירו לו ברגל – אחר ששב מחטאו, הותר לגלח אפילו במועד, כיון שמצבו נודע לציבור.
• שנדר שלא לגלח – ביד האדם נתונה היכולת לאסור פעולות מסוימות על עצמו, או לחייב עצמו בעשייה כלשהי. עם זאת, על פי הלכה יש להמנע מכך[3], מלבד מקרים מסוימים, ומשתי סיבות. ראשית, התורה מושלמת ואין צורך להוסיף עליה דבר. שנית, העתיד אינו ידוע, וקיום הנדר מוטל בספק. עם זאת, אדם שבכל אופן נָדַר נֶדֶר, מוכרח לקיימו.
• ונשאל על נדרו ברגל – הביטוי "להישאל על נדר" פשרו, להתייצב בבית דין, ולבקש שהדיינים יתירוהו. כי הם, בתנאים מסוימים, יכולים לעקרו. ואם אסר על עצמו גילוח, וראה שאין ביכולתו לעמוד בכך, ובחול המועד בא לבית דין, רשאי לגלח כבר במועד, אחר התרת נדרו. ומשום שהדיון בפני שלושה, יוצר תהודה ופרסום[4].
• הבא ממדינת הים – השב לארצו. היתר זה שייך בעיקר לתקופה קדומה, בה לא היו ביד הנוסעים כלי גילוח. מלבד זאת, בימינו, חזרה מחו"ל אינה מתפרסמת כל כך.
• לטייל – כי היוצא מארץ ישראל לטיול, עובר על איסור יציאה מן הארץ[5]. על כן מנעו ממנו את ההיתר הניתן לשב מחו"ל. מכאן הסיקו פוסקים רבים, כי הטיולים בחוץ לארץ אסורים[6]. אמנם לעומתם יש מקילים, ולדעתם האיסור נאמר דוקא לזמנם, בו נמשכה היציאה מהארץ חודשים רבים, מה שאין כן בימינו, שנוסעים וחוזרים בקלות[7].

סעיף ה

^חאף על פי שהתירו להסתפר, לא יסתפר ברשות הרבים אלא בצנעה (טו).

^חמרדכי סימן תתעג בשם התוספתא פרק ב ה"א.

• בצנעה – כדי למנוע זלזול באיסור.

סעיף ו

^טקטן מותר לגלח במועד, אפילו נולד קודם הרגל (טז); (ואפילו בפרהסיא שרי) (וכן משמע ממרדכי סימן תתע).

^טשם גמ' יד ע"ב וכלישנא בתרא דשמואל לקולא.

• אפילו נולד קודם הרגל – כי גילוח שהוא צורך המועד, אינו אסור. וגם, לא חוייבו הקטנים להכנס לחג במראה נאה. וממילא אין לגזור שמא ימתינו עד חול המועד.

יש שנוהגים להמתין ולספר את הילד רק אחר הגיעו לגיל שלוש (מנהג זה נקרא חלאקה) ודווקא בימי חול המועד, כדי להגדיל את השמחה. ויש שעושים זאת דווקא במירון. ואין מנהגים אלה הלכה או חובה[8].

סעיף ז

^יאבל שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל, מותר לגלח בחול המועד (יז). הגה: מי שהמיר לדת כותי וחזר בתשובה, ודרכו לגלח, מותר לגלח במועד (יח) (תרומת הדשן סימן פ"ו).

^יברייתא וגמרא שם יז ע"ב.

• מותר לגלח בחול המועד – להבנת דין זה צריך להסביר שדיני האבלות, האוסרים מספר פעולות, נחלקים לשתי תקופות אבלות. הראשונה, נמשכת "שבעה" ימים, והשניה, המכונה "שלושים", נמשכת עשרים ושלושה ימים נוספים.

איסור התספורת והגילוח נמשך שלושים יום. אלא שההלכה מורה, כי אם חל בתקופה זו אחד החגים, בטלו כל איסורי ה"שלושים". לכן, אם יום האבלות השביעי חל בערב הרגל, מותר לו לגלח ביום זה, כי למרות שדיני השלושים צריכים לחול בו ביום, הרי החג מבטלם, וכיון שבחג עצמו אסור להתגלח, הותר לו לגלח בערב החג. אלא שזה נאמר דוקא באבל על שאר קרוביו, אבל האבל על אביו ואמו אינו מותר בגילוח, למרות ביאת המועד, כי אצלו האיסור נמשך עד שיגערו בו חביריו, כמבואר בהלכות אבלות[9], וזה לכל הפחות שלושים יום ממש.

אמנם אם ערב החג חל בשבת, והשבעה הסתיימה בערב שבת, לא יוכל לגלח קודם החג, כי בשבת אסור לגלח, ובערב שבת גם אסור מחמת ה"שלושים".

לכן, במקרה זה, מתירים לגלח בחול המועד, ואין חשש מפני מראית העין, כי האבלות ידועה ומפורסמת בקרב הציבור הסובבו.

• מותר לגלח במועד – על פי מנהג אשכנז שהחוזר בתשובה, אחרי שהמיר דתו, מגלח כל שערותיו וטובל[10], ורק אז יכול להצטרף למנין, הגילוח מותר בחול המועד, כי הוא גילוח של מצוה. אמנם רבים לא נהגו במנהג זה.

סעיף ח

^ככל אדם מותר ליטול שפה בחול המועד (יט). הגה: אפילו בפרהסיא (כ); ומותר לחוף ולסרוק ראש במועד, אף על פי שמסיר שער, ואין בזה משום גילוח (כא) (מרדכי ריש מ"ק).

^כשם יח ע"א וכגרסת הרי"ף י ע"א ורמב"ם כמו שכתב הרב המגיד שם בפרק ז ה"כ.

• ליטול שפה בחול המועד – כי השפם מפריע לאוכל, ולכן לא כללו את גילוח השפם באיסור הגילוח.
• בפרהסיא – כי הדבר מותר לכולם.
• ואין בזה משום גילוח – הסירוק לכשעצמו איננו מלאכה, אלא שבשבת הוא אסור בגלל השרת השערות, שהיא תולדת מלאכת "גוזז". ואולם בחול המועד, כיון שאין כוונתו לגילוח, וגם כל טרחה בדבר, לא ראו חכמינו כל סיבה לאסור. וזה מוסכם על המחבר.

דיני גילוח בחול המועד (תקלא)

• מצוה להתגלח בערב יום טוב לכבוד המועד (א).
• בחול המועד עצמו אסור להתגלח ולהסתפר (ב).
• הנוהגים להתגלח מידי יום, רשאים לגלח גם בחול המועד [ב].
• השב מנסיעה מחוץ לארץ בחול המועד, ובמהלכה לא יכול להסתפר ולהתגלח, רשאי להסתפר ולהתגלח בחול המועד (ד).
• החוזר מטיול בחוץ לארץ, לעומת זאת, אינו רשאי להתגלח ולהסתפר.
• פוסקים רבים אוסרים לצאת לטיול בחוץ לארץ, ויש מתירים, אם מדובר בנסיעה קצרה [יד].
• תספורת ילדים קטנים, מותרת בחול המועד (ו).
• מותר לסדר את השפם בחול המועד (ח).
• מותר להסתרק בחול המועד, גם אם הדבר גורם להשרת שיער (ח).

[1] דין זה שנוי במחלוקת רבתי. האוסרים נקטו כי מלבד ההיתרים שנזכרו בפירוש, אין להוסיף שום היתר. אבל המקילים סברו, כי איסור זה הוא חוכא ואטלולא, שהרי מטרת האיסור היא מניעת ניוולו של אדם בכניסת החג.  ואם המגלחים עצמם מידי יום יימנעו בחול המועד מגילוח, הרי ייכנסו מנוולים אל החג השני.

וראה שו"ת הרב משה מלכה (מקוה מים אורח חיים ח"א סימן י') המתיר זאת, ובספרו של הרב משאש (תבואות שמש אורח חיים סימן נ"ה ו נ"ו), הנמנה על האוסרים. גם באגרות משה (אורח חיים ח"א סימן קסג) מובא היתר זה. וכדאי גדולים אלה לסמוך עליהם באיסור שכל כולו מדרבנן, וההיתר הגיוני מאוד.

[2] מקרה זה שונה מדין החולה, כי יציאה מן הכלא מתפרסמת בציבור.

[3] כמבואר בהלכות נדרים יורה דעה סימן רג.

[4] ואף שהתרת נדר היחיד אינה מעוררת ענין לרבים, ואם לא נודע הדבר, היה עלינו לאסרו בגילוח, כשם שאסרו על המתגלח בערב החג שלא יגלח ברגל במועד, וכנתבאר לעיל בסעיף קטן ב. התשובה לזה נראה בשתי דרכים, א. יתכן שבזמנם, היה כל מאורע הנידון בבית דין מקבל פרסום. כך נודע לציבור שאיש זה היה מנוע, מחמת נדרו, לגלח קודם החג. ב. כי הנודר מוגדר רשע וחוטא כאמור, וכדי להצילו מעבירה, התירו לו את הגילוח במועד.

[5] עיין כתובות (דף קי ע"ב ורמב"ם (הלכות מלכים פרק ה הלכה ט).

[6] יחווה דעת (חלק ה, סימן נז).

[7] תחומין כ עמוד 407.

[8] שערי תשובה ס"ק ב.

[9] יורה דעה סימן שצ סעיף ד

[10] על פי רש"י בפרשת בהעלותך (ח, ז) שמסביר שחיוב התגלחת של הכהנים נבע מכך שבאו לכפר על הבכורות שעבדו עבודה זרה.