סימן תקמ"ה – דיני כתיבה בחול המועד, ובו י"א סעיפים

כתיבה היא אחת ממלאכות שבת, שגם בחול המועד נאסרה. כדי להבין את הסימן צריך להקדים שיש שני סוגי כתיבה, כתיבת מומחים, יפה ומוקפדת, הנחשבת "מעשה אומן". וכתיבת הדיוט, שאינה מוקפדת כל כך. המחבר יסביר מה ההבדל בינם בחול המועד. וגם יביא רבים מן ההיתרים שלמדנו, כדבר אבד, צורך המועד, צורך מצוה, צורך רבים, ומעשה הדיוט, כל אחד במקומו הוא.

סעיף א

^אאסור לכתוב בחול המועד (א); ואפילו להגיה אות אחת בספר, אסור (ב). הגה: ולצורך רבים יש אוסרים כל שאינו לצורך המועד (ג) (ת"ה סימן פ"ה), ויש מתירין (ד) (כל בו וב"י). ונהגו להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן (ה).

^אמשנה מועד קטן יח ע"ב.

• אסור לכתוב בחול המועד – מלאכת הכתיבה בחול המועד לא נאסרה בצורה גורפת, אלא בעיקר, לדעת המחבר, בספרי תורה או בשטרות שונות, שכתיבתם מצריכה מיומנות וטרחה. הרמ"א הרחיב יותר את האיסור, כפי שנראה בסוף הסעיף.
• אסור – כתיבה שיש בה מיומנות אסורה, גם כשאין בה טורח גדול, ומשום שקשה לתת לזה גבול ברור, בדיוק כמו שמצאנו באיסור בניה מועטת (סימן תקמ ס"א) ומסחר מועט (סימן תקלט ס"א). ובסעיף הבא נראה שאם זה צורך המועד וגם צורך לציבור מותר.
• כל שאינו לצורך המועד – וזה כדעת המחבר.
• ויש מתירין – כפי שראינו בסימן הקודם, שכל מלאכה הנעשית לצורך רבים, מותרת. ואף שלמדנו כי הותר דוקא מעשה הדיוט או עשיית מלאכה בשינוי. כאן בכל זאת מותר, כי אפילו הכתיבה המיומנת אינה דורשת טרחה רבה. ואפשר לסמוך על שיטה זו בשעת הצורך.
• שאינו מעשה אומן – כי אין היתר לעשות דבר מה לצורך רבים אם אין בזה צורך למועד. על כן אסורה כתיבת ספר תורה בחול המועד, כי אין הכתיבה נעשית לצורך המועד. אבל הותרה כתיבה שאין בה אומנות, לצורך רבים, אף ללא צורך למועד. אמנם ללא צורך רבים, אסורה גם כתיבה פשוטה לדעת הרמ"א.

סעיף ב

^בנראה לי שאם אין להם ספר תורה כשר לקרות בו בצבור, מותר להגיהו בחול המועד כדי לקרות בו בצבור (ו); וכן בספרי מקרא וגמרא שצריך לקרות במועד, מותר להגיה במועד משום דהוה דבר האבד (ז). ואם אין להם ספר תורה כלל, אם אפשר לכתבו כולה בחול המועד על ידי סופרים הרבה, יכתבוהו, דצורך המועד הוא לקרות בתורה בצבור במועד (ח). הגה: והוא הדין שאר ספרים ללמוד בהם (ט) (תה"ד סימן פ"ה ורוקח).

^בבבית יוסף דייקא מלישנא דהרמב"ם בפרק ז' מהלכות יום טוב הי"ג וכן כתב בתרומת הדשן והרוקח.

• כדי לקרות בו בציבור – כי זה גם צורך הרבים וגם צורך המועד. ומותר ללא כל שינוי[1].
• דהוה דבר האבד – כי דחיית התיקון יכולה להשכיח את הטעות, והיא תישאר כפי שהיא. וזה ודאי דבר האבד, כי יטעו בהבנת דברי תורה.
• לקרות בתורה בצבור במועד – ומותר כי יש גם צורך מועד וגם צורך לציבור.
• שאר ספרים ללמוד בהם – בחול המועד, כשם שהותרה כל פעולה לצורך מצוה שבמועד.

סעיף ג

^גכותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו (י), וטווה על יריכו תכלת (וציצית) (יא) (ב"י) לבגדו (יב); ^דואם אין לו מה יאכל, כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו (יג). הגה: או שיהיו לו הוצאותיו יותר בריוח לשמחת יום טוב (יד) (טור); ואם כתבן כדי להניחן במועד, בכל ענין שרי (טו) (סמ"ג). ואינו אסור רק כתיבה, אבל עשייתן שרי (טז) (ב"י בשם תוספות).

^גמשנה שם וכרבי יהודה. ^דברייתא שם יט ע"א וכרבי יוסי.

• לעצמו – כי צורך מצוה מותר אפילו שלא לצורך המועד.
• תכלת וציצית – הליך הכנת החוטים קרוי טוויה. וכשזו לא נעשית בכלי הטוויה רק בעבודה ידנית, היא מותרת.

קשירת פתילות הציצית על כנפות הבגד מותרת אף ללא שינוי, כי זה צורך מצוה ומעשה הדיוט, לכן מותר גם שלא לצורך המועד[2].

• לבגדו – טוויית חוטי ציצית לבגד מבגדיו שחסר לו ציציות מותרת, כי זה צורך מצוה.
• כדי פרנסתו – סופר שפרנסתו מצויה, אינו רשאי לכתוב תפילין ומזוזות לאחרים, כי אינו עוסק בזה לצורך המצוה אלא לפרנסתו. אבל אם פרנסתו דחוקה, רשאי לכתוב, כי זה הכלל, שלאדם כזה הותרו כל המלאכות.
• יותר בריוח לשמחת יום טוב – הרמ"א חולק על המחבר וסבור, כי גם אדם שפרנסתו מצויה, רשאי לכתוב במועד, אם בכך יוכל לרכוש סל מזון נרחב יותר לימי המועד. כי סוף סוף, למרות הכסף שמרויח, יש בכתיבת תפילין ומזוזות מצוה, וגם ירבה בשמחת החג, ולזאת התירו חכמים.
• בכל ענין שרי – חלק מבני אשכנז בחוץ לארץ, נוהגים להניח תפילין בחול המועד, ובכתיבת תפילין, למניחם במועד, יש גם צורך המועד וגם צורך מצוה, על כן מותר.
• עשייתן שרי – עשייתן היא הכנסת הפרשיות וקשירת הרצועות בבתי התפילין. זהו מעשה הדיוט שהותר לצורך מצוה, אבל לצורך ריוח ממוני אין לעשות כן, אלא אם כן מצבו דחוק וזקוק לכסף לצורך יום טוב.

סעיף ד

^המותר לכתוב חשבונותיו ולחשוב יציאותיו (יז). הגה: והוא הדין הכתבים שכותבים כְּשֶׁמַּלְוִין על משכונות, שרי (יח) (הגהות מרדכי כל בו ומהרי"ל סוף פרק מי שהפך).

^התוספתא, כתבוה הרי"ף יא ע"א, והרא"ש פ"ג סימן כד שם, ופירש הרמב"ם בפרק ז' הי"ד הטעם דאין אדם נזהר בתיקונן ונמצאו כמעשה הדיוט והרשב"א כתב דשמא לא יזכר ויאבד ממונו.

• ולחשוב יציאותיו – כתיבה זו הותרה, לדעת המחבר, כי אין בה טרחה, לכן היא מוגדרת מעשה הדיוט. בהמשך נראה, כי מטעם זה התיר המחבר גם כתיבת מכתבים.
• שרי – לדעת הרמ"א, הן כתיבת הוצאות, והן כתבים של הלוואת כספים תמורת משכון, הותרו מטעם "דבר האבד". כי אם לא יזכור את פרטי הוצאותיו או לא יכתוב את ערך המשכון, יוכל לבא לידי להפסד. ולא התיר זאת הרמ"א מטעמו של המחבר, שאין טרחה בכתיבה, כמו שמוכח בהמשך, שאסר כתיבת איגרת שלום.

סעיף ה

(יט) ^ומותר לכתוב שטר קדושין (כ) ושטרי פְּסִיקְתָא (כא), גיטין (כב) וְשׁוֹבָרִים (כג), דַּיְיתִיקֵי (כד), מתנות (כה), פְּרוֹזְבּוֹלִין (כו), אגרות שׁוּם ואגרות מזון (כז) (פירוש שטרי פְּסִיקְתָא, שאדם פוסק לתת לבנו או לבתו כך וכך (כח); ופירוש דַּיְיתִיקֵי, שְּׁטָר צַוָּאָה. דָּא תְּהֵא לְמֵיקַם וְלִהְיוֹת (כט); ופירוש פרוזבול (ל), פְּרוּז בּוּלֵי וּבוּטֵי כלומר: תקנת המלוה שלא יאבד ממונו (לא), ותקנה לַלּוֹוֶה שימצא מי שֶׁיַּלְוֶנּוּ (לב); ופירוש אגרת שׁוּם, שֶׁשָּׁמוּ בַּיִת דִּין נִכְסֵי לוֹוֶה וּנְתָנָם לַמַּלְוֶה (לג); ואגרת מזון, שמכרו ב"ד את הקרקע למזון האשה והבנות וכתבו מעשה ב"ד על זה (לד), אי נמי שקבל עליו לזון את בת אשתו); שטרי חליצה (לה) וּמֵאוּנִין (לו) ושטרי בֵּרוּרִין (לז) ופסקי דינין (לח). הגה: ומותר לכתוב כתובה במועד (לט) (כל בו); ויש אוסרים (מ) (סמ"ק); ^זואגרות שאלות שלום (מא) שאדם שולח לחבירו, ^חואפילו על דבר פְּרַקְמַטְיָא שאינה אבודה; (ויש אוסרין בשאלת שלום) (מב) (טור בשם ה"ג); (ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א) (מג).

^ומשנה שם יח ע"ב. ^זפירוש הרי"ף י ע"ב, והרא"ש שם סימן כב, והרמב"ם שם מהירושלמי פ"ג ה"ג.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נקדים, שכתיבת שטרות בעבר, לוותה בטרחה רבה, שדמתה לכתיבת תפילין ומזוזות, על כן נאסרה כתיבתם בחול המועד. עם זאת, הסעיף יפרט רשימת שטרות שההיתרים הקיימים בחול המועד מאפשרים את כתיבתם. אחד מהם הוא "צורך הרבים" באופן רחב יותר. כגון שטר שיש בו תועלת ציבורית, ומוגדר צורך רבים, אף שהותר לאדם ספציפי.

נוסף על זאת, קיימים טעמים נוספים, וכל אחד יוסבר במקומו.

עוד נראה בסעיף זה, מחלוקת עקרונית בין המחבר לרמ"א, אם הותרה כתיבה פשוטה של הדיוט, שהמחבר מתיר, והרמ"א אוסר.

• שטר קדושין – אחת הדרכים לקדש אשה היא, על ידי שטר[3]. וכיון שזו מצוה, הותרה כתיבת שטר הקידושין במועד.
• ושטרי פסיקתא – מוסבר בהמשך.
• גיטין – סיבת ההיתר היא, כדי למנוע חשש עיגון.
• ושוברים – השובר הוא שטר הניתן ללוה המשיב את ההלוואה[4], ששטר החוב לא הושב לידיו. הסיבה להיתר כתיבת השובר היא כעין דבר האבד. כי בלא שובר, ימאן הלווה להשיב את חובו, ויתכן שעד הפעם הבאה שיבוא להשיב את הכסף, יארך זמן רב.
• דייתיקי – מוסבר בהמשך.
• מתנות – אם הענקת המתנה לא תיכתב על גבי שטר, הנותן עלול להתחרט, לכן זה דבר אבד[5].
• פרוזבולין – פרוזבול הוא שטר המותיר את יכולת גביית החובות ביד המלווה[6], אחר שנת השמיטה, וזה נעשה על ידי בית דין. אם כתיבתו לא תיעשה בזמן, יש חשש להפסד, כפי שמוסבר בהמשך.
• אגרות שום ואגרות מזון – מוסברים בהמשך.
• שאדם פוסק לתת לבנו או לבתו כך וכך – הסכם ממון לפני הנישואין, זה נחשב דבר האבד.
• דא תהא למיקם ולהיות – המפרש מסביר את המילה צוואה הנקראת "דַּיְיתִיקֵי". מילה זו מורכבת כמה מילים ארמיות, שמשמעותן "זה מה שצריך להיות". ללא צוואה, יש כאן דבר האבד, כי הירושה לא תצא לפועל כרצון המוריש.
• ופירוש פרוזבול – המפרש מסביר את המילה פרוזבול, שמקורה בשפה היוונית, באופן מילולי.
• תקנת המלוה שלא יאבד ממונו – חכמים תיקנו שבסוף שנת השמיטה יתבטלו החובות, גם בזמן הזה. אבל בכתיבת פרוזבול, נותרת ביד המלווה יכולת גביית חובותיו. אבל בהעדר פרוזבול, עלול כספו לרדת לטמיון.
• ותקנה לַלּוֹוֶה שימצא מי שֶׁיַּלְוֶנּוּ – המפרש רוצה להסביר מדוע תיקנו חכמים פרוזבול, הרי הם תיקנו שהמלווה יאבד את כספו. וההסבר הוא, שיש בתקנה זו תועלת גם ללווה, כי אם ייאבדו כספי ההלוואות, לא יימצאו מלווים שיסכימו להלוות.
• ששמו ב"ד נכסי לוה ונתנם למלוה – פסק דין המאפשר למלווה לקחת רכוש של לווה, שלא החזיר את חובו.
• וכתבו מעשה ב"ד על זה – כדי שלא יוכלו לערער ולבטל מכירה זו.
• שטרי חליצה – בהם כתוב כי אחיו של הנפטר, ביטל את חובת אשת המת להתייבם, והרי זה כדבר האבד.
• ומיאונין – קְטַנָּה שֶׁאֵין לָהּ אָב וכו' וְהִשִּׂיאוּהָ לְדַעְתָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, אִם אֵינָהּ חֲפֵצָה בְּבַעְלָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט, אֶלָּא יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּמֵאוּן ושֶׁתֹּאמַר: אִי אֶפְשִׁי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי. ובכך נישואיה בטלים, ורשאית לעזבו ללא גט. אלא שצריך לכתוב שטר על כך, לבל יחשדו בה כאילו היא אשת איש.
• ושטרי ברורין – הכוונה לבעלי דינים שבוחרים דיינים. זה בורר דיין אחד, והשני בורר דיין אחר, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי. אם לא נכתבה הסכמה זו, יתכן שאחד יחזור בו, לכן זה כדבר האבד.
• ופסקי דינין – כי אם יישכחו פרטי העניין, הרי זה דבר האבד.
• ומותר לכתוב כתובה במועד – בחג עצמו אסור להתחתן. וכאן מדובר בחתונה שנערכה בערב החג, ולא הספיקו לכתוב כתובה. זה נחשב לדבר האבד, הן משום שאסור לשהות עם אשתו ללא כתובה[7], והן משום שיתכן ויתעוררו חילוקי דעות לגבי סכום הכתובה.
• ויש אוסרים – כי הכתובה דומה לשטר חוב שכתיבתו נאסרה, כמבואר בסעיף הבא. אלא אם כן קיים חוסר אימון בין הצדדים, שאז גם לדעה זו מותר לכתוב. ואינו עובר על האיסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, כי נמנע מלשהות עמה. או שנתן איזה משכון כערבות.

למעשה, אפשר לסמוך על המקילים, ובמקרה הצורך, לכתוב כתובה בחול המועד.

• ואגרות שאלות שלום – זו שיטת המחבר, שכל כתיבה הנעשית בנקל ובמהירות, מותרת. לכן כתיבת מכתב מותרת, כי אין הכותב מקפיד על כתיבה יפה הדורשת טרחה.
• ויש אוסרין בשאלת שלום – זו דעת הרמ"א, שאינו מתיר כתיבה פשוטה.
• שהיא כתיבה משיט"א – הרמ"א בא לחזק מה שכתב לפני כן, שגם כתיבה פשוטה לא הותרה. והאשכנזים נוהגים על פי דבריו להחמיר.

אדם שמתכונן למבחן, נחשב כדבר האבד וגם לשיטת הרמ"א מותר לו לכתוב.

מורים המלמדים בבתי ספר שבחוץ לארץ, הפתוחים בחול המועד, רשאים לכתוב על הלוח, כי גם זה נחשב צורך. וזה גם לא כתב המתקיים.

כתיבה במחשב נחשבת כתיבת הדיוט, ולשיטת המחבר יש להתירה ללא הגבלה. וגם לשיטת הרמ"א יש מקום להתיר, כי בעת ההקלדה, עדיין לא נרשם דבר על נייר. וההדפסה שאחר כך הרי נעשית בלחיצת כפתור, ואין לך מעשה הדיוט קל מזה.

סעיף ו

^טאין כותבין שטרי חוב במועד (מד); ואם אינו מאמינו מלוה ללוה (והלוה צריך למעות), ^יאו שאין לו לסופר מה יאכל, הרי זה יכתוב (מה): הגה: ומותר לכתוב שטר מכירה במועד (מו) (תוספות); אבל אין לכתוב שטר אריסות (מז) וקבלנות (מח) שקבל קודם המועד (מט) (ר' ירוחם).

^טמשנה שם. ^יכפירוש רש"י שם.

• אין כותבין שטרי חוב במועד – כי בזמנם נכתבו ביופי שהצריך טרחה, לכן נאסרו.
• הרי זה יכתוב – כשלסופר יש מספיק ממון למחיה, ההיתר הוא משום דבר האבד. כי חושש שהלוה יכחיש את ההלוואה, ואם מאמין ללווה, אלא שלסופר אין מה לאכול, גם אז מותר.
• לכתוב שטר מכירה במועד – מחשש שאחד הצדדים יתחרט, לכן זה נחשב דבר האבד.
• אין לכתוב שטר אריסות – האריס מתחייב לעבד שדה, ולקבל בשכרו אחוז מסוים מהתוצר.
• וקבלנות – אדם שהתחייב לבצע עבודה, ולקבל תשלום תמורת העבודה, בניגוד לשכיר המקבל תשלום תמורת שעות עבודתו.
• שקבל קודם המועד – אין לכתוב זאת, כי החוזה יכול היה להיכתב קודם החג. וכיון שנשתהה בכתיבתו, הרי זה כאילו כיוון מלאכתו במועד, לכן אסור.

סעיף ז

^ככל הדברים שמותר לכתוב, אפילו בלא שינוי מותר (נ); וכל מה שאסור לכתוב, ^לאפילו על ידי שינוי אסור (נא). הגה: ובלוחות של שעוה מותר לכתוב, לפי שאינו כתב המתקיים (נב) (ב"י בשם א"ח).

^כמרדכי סימן תתנט בשם הרי"ף יא ע"א. ^לטור בשם ריב"א.

• בלא שינוי מותר – בין עניינים שכתיבתם מצריכה כתב נאה שנעשה בטרחה, כחוזים שונים למיניהם, ובין כתב פשוט, שהותר ללא צורך מיוחד, אין צורך לשנות בכתיבה.
• אפילו על ידי שינוי אסור – כי אין השינוי מונע כל טרחה. לכן נותר האיסור כפי שהוא.
• שאינו כתב המתקיים – וכעין זה הבאנו למעלה, שמותר לכתוב על לוח ועל מחשב.

סעיף ח

^ממי ששלחו לשאול ממנו שאלה (נג) ואין השליח רוצה להתעכב עד אחר המועד, מותר לכתבה; ^נוכן מותר להעתיקה, מפני שחשוב דבר האבד (נד).

^מתשובת הרא"ש כלל כ"ג סימן ט. ^נטור בשם אביו הרא"ש.

• לשאול ממנו שאלה – כלומר, רב שפנו אליו בשאלה הלכתית.
• שחשוב דבר האבד – כתיבת התשובה מותרת, כי אם לא יעלה את הדברים על הכתב, עלול לשכוח חלק מהענין. גם יתכן שאחר המועד לא יספיק לכתבם, לכן זה מוגדר דבר האבד.

בימינו אין צורך בהעתקה, כי היכולות הטכנולוגיות מאפשרות להעביר מידע מקצה העולם לקצהו בקליק.

סעיף ט

^סואם שמע דבר חידוש, מותר לכתבו כדי שלא ישכח (נה); וכן אם ראה ספר מחודש, מותר להעתיקו (נו) אם לא ימצא להעתיקו לאחר המועד.

^סהגהות סמ"ק מהא דמילתא חדתי שאני, תמורה יד ע"ב.

• שלא ישכח – כי אם ישכח הרי זה דבר האבד.
• מותר להעתיקו – בתקופת טרום הדפוס, קבלת ספרים נעשתה באמצעות העתקתם. ומניעת לימוד נחשב דבר האבד. ויכול לכתוב בכתב נאה, למרות הטרחה.

סעיף י

בזמן הבית היו ^עדנין בין דיני ממונות בין דיני נפשות (נז), והיו משמתין (נח) ומכין למי שלא קיבל עליו הדין (נט).

^עברייתא שם במועד קטן יד ע"ב.

• דיני נפשות – רק בזמן הבית דנו כך, אבל אחר החורבן, אין כח ביד בתי דין לפסוק עונשים.
• והיו משמתין – כלומר נידו והחרימו אותו מהקהילה, כדי שיחזור בו.
• שלא קיבל עליו הדין – המשפט אינו סובל דיחוי. וגם כיום מותר לחברי בית דין להתאסף ולדון בשאלה שהובאה לפניהם.

סעיף יא

^פמותר לקבול (ס) בשביל חובותיו בחול המועד (סא).

^פמרדכי שם בפרק ב' סימן תתנה, בשם אבי העזרי מירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ב.

• מותר לקבול – לפנות לבית דין ולתבוע את המגיע לו.
• בחול המועד – כי בעיניו הרי זה דבר האבד.

דיני כתיבה בחול המועד (תקמה) 

• יש הבדל בין כתיבת מומחים, יפה ומוקפדת, המוגדרת "מעשה אומן", ונאסרה בחול המועד. ובין כתיבה לא מוקפדת, הנקראת "כתיבת הדיוט" [הק].
• לדעת המחבר, כתיבת הדיוט מותרת בחול המועד. לדעת הרמ"א, גם כתיבה כזו אסורה, אלא שיש פעמים שהיא מותרת [הק].
• כתיבת מכתב ובו דרישת שלום, לדעת המחבר מותרת, ולדעת הרמ"א אסורה (ה).
• כתיבת מעשה אומן אף שעקרונית אסורה, הרי שבמקרים להלן הותרה, בדבר אבד, לצורך המועד, לצורך רבים, או לצורך מצוה.
• דבר האבד כיצד? טעויות בספר, אם לא יתוקנו, נחשבות דבר האבד (ב). חידושי תורה נחשבים דבר האבד, והותרה כתיבתם אפילו בכתב מוקפד (ט).
• לצורך רבים כיצד? מותר לתקן ספר תורה במועד, אפילו אם יקראו בו רק אחר המועד. (א)
• לצורך המועד כיצד? כתיבת ספר תורה מתחילה ועד סוף, על ידי סופרים רבים, מותרת, בהעדר ספר תורה אחר לקריאה במועד. (ב)
• סופר שאין לו מה לאכול, רשאי לכתוב במועד תפילין ומזוזות לפרנסתו (ג).
• לצורך מצוה כיצד? סופר שאין לו תפילין או מזוזה, רשאי לכתוב לעצמו, גם שלא לצורך המועד. (ג)
• מותר לחשב חשבונותיו והוצאותיו. למחבר משום שזה כתב הדיוט. ולרמ"א משום שזה דבר האבד. (ד)
• מותר לכתוב במחשב, ולהדפיס במדפסת [מג].

[1] ויתכן שאם זו רק הגהה, יש להתיר זאת לצורך רבים, גם כאשר אין בזה צורך למועד, וכפי שראינו בסעיף א.

[2] אבל קשירת ציציות על טליתות, כדי למכרם, אסורה.

[3] כמבואר בקידושין דף ב ע"א.

[4] כמבואר בחושן משפט סימן נד סעיף א.

[5] דיני מתנות פורטו בחושן משפט סימן רמה.

[6] ודיניו פורטו בחושן משפט סימן סז מסעיף טז והלאה.

[7] כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן ס"ו סעיף ג.