על שולחן השבת

בין עולה לחטאת 
שאול דוד בוצ'קו

הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו הידוע לתורה, מבאר שהעולה היא הקרבן ב-ה' הידיעה; ולראיה, פרשת העולה היא הפותחת את ענייני הקרבנות שבתורה. נוסף על  כך אנו מוצאים כי אדם הראשון, נח ואברהם הקריבו דווקא עולות.

'עולה נובעת מן הצורך והשאיפה לעלות[1] ולהתקדם… קרבן עולה הוא קרבן העלייה וההתקדמות, ושם זה מבטא את עיצומו של הקרבן, את סיבתו ואת תכליתו… "אִם עֹלָה קָרְבָּנו" (ויקרא א, ג):  אם על ידי התקדמות הוא מבקש להתקרב אל ה"[2] (קרבן מלשון 'קִרבה'. 'תכלית הקרבן היא קִרבת א-להים'[3]).  

ברם, באופן תמוה, דם העולה נזרק על החלק התחתון של המזבח[4] החיצון, שהוא המזבח שמקטירים עליו את בשר הקרבן. זריקת הדם, שהיא אחת מארבעת השלבים  העיקריים שבעבודת הקרבנות, נעשית אפוא בקרבן העולה למטה. לעומת זאת בקרבן החטאת נזרק הדם בגובהו של המזבח, על ארבע הקרנות המזדקרות בגאון כלפי שמיים.

אם החוטאים הם חשובי הקהל – הכהן הגדול או הסנהדרין הגדולה שטעתה בהוראה והכשילה את העם – דם החטאת נזרק במקום קדוש עוד יותר: על המזבח הפנימי, הוא מזבח הקטורת, כנגד הפרוכת שלפני קודש הקדשים. מתברר אפוא שככל שהחטא חמור יותר (שהרי החוטאים חשובים יותר) כך הקרבן קדוש יותר! שמא גדולה קדושתה של החטאת מקדושתה של העולה?

בהלכות תשובה שלו פורס הרמב"ם לפנינו את שלבי השיבה אל ה'. לדבריו, התשובה איננה מתחילה בקבלת עולו של הקב"ה, בשינוי ההתנהגות ובשיבה למוטב; השלב הראשון הוא ההכרה באשמה והווידוי. 'כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה'.[5]

במבט ראשון נראה שלב זה מיותר לחלוטין: אם אני עושה תשובה הרי שאני יודע שחטאתי; אם אני מחליט שלא לחזור על מעשיי הראשונים, אין זאת אלא שאני מודה שהתנהגותי בעבר הייתה מגונה…

זו טעות ואשליה מסוכנת, אומר הרמב"ם. אין די בהחלטה 'לעולם איני חוזר לדבר זה'. בעצם, כל אדם חושב שיש לו תירוצים טובים להצדיק את חטאו, ובייחוד אם הוא חטא בשגגה (וזהו בדיוק המקרה שבו מביאים חטאת). האדם אומר בלבו: 'נגררתי', 'עייף הייתי', 'לא יכולתי לדעת', או שמא 'הייתי במצב נפשי שלא יכולתי לנהוג בו אחרת'. בשלב זה רחוק הוא מאוד מהתשובה: הוא משקר לעצמו, הוא מביט אל דמותו בראי העקום של הסלחנות העצמית – 'אדם קרוב אצל עצמו'.[6] רק כאשר האדם מתעורר להכיר במצבו, ומביט אל התהום שפערו מעשיו ומחשבותיו בינו לבין אביו שבשמים, הוא עושה בכך את הצעד הראשון ויורה את אבן הפינה של התשובה האמיתית. 

השואף לשלמות ומתעלה עלייה על גבי עלייה ניצב בפני סכנה חמורה. האם ישים לב אל גדולתו? אם כן – תהיה הנפילה מיידית. האם, לחילופין, ידע להביט בחסרונותיו ובמגרעותיו?

ההתעלות עצמה מסוכנת. היא יכולה להביא את האדם להסתגר במגדל שן של גאווה. לכן התורה מזהירה דווקא את מי שנכסף לקרבת ה' ומביא קרבן עולה: זרוק את דם הקרבן למטה, למד מאברהם אבינו שהיה בעיני עצמו עפר ואפר.[7]

לעומתו, המביא קרבן חטאת מכיר בהכרח את מקומו האמיתי בעולם. דעתו הצלולה והגינותו הן המאפשרות לו להגיע לקשר של קירבה עם הקב"ה. 'לֵב נִשְׁבָּר

וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה. (תהלים נא, יט). דם קורבנו ייזרק על קרנות המזבח, והכתוב מדייק כאן לקרוא לו 'מזבח העולה'.[8] בסופו של דבר, החטאת מקיימת את תכלית העולה. 

למלה 'תשובה' משמעות כפולה, הן 'שיבה למוטב', והן 'מענה'. התשובה היא המענה שלנו לקריאתו של ה'. בטובו הגדול הקב"ה קורא לנו; כאשר אנו נענים יחד לקריאתו ושבים אליו, כבודו מלא עולם.

בפרשתנו מתברר גם טיב הקשר שבין העם למנהיגיו – הכהן הגדול והסנהדרין. יש שהעם חוטא מפני שחכמי הסנהדרין טעו בהוראה והכשילו אותו. או אז, עוון העם הוא עוון המנהיגים. מאידך גיסא, הכהן הגדול מייצג את העם, וכשהוא חוטא זו 'אשמת העם': 'אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם' (ויקרא ד, ג).  קרבנות החטאת של הכהן הגדול ושל העדה – כלומר של הסנהדרין – הם אפוא המענה של העם לקריאת ה', ובזכות הרבים יכול כבוד ה' להופיע בעולם. התשובה של הציבור נעלה מהתשובה של היחיד, ולכן דם התשובה של הציבור נזרק במקום קדוש יותר.

'גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד' (יומא פו, א).

[1] רש"ר הירש חולק על מה ש'רגילים לפרש' ש'עולה' נקראת כך מפני שהיא קרבן העולֶה כליל באש, וסובר שכמו שחטאת, אשם, שלמים, תודה ומנחה נקראים על שם סיבת הקרבן ותכליתו, ולא על שם פעולה מיוחדת הנעשית בהם, גם העולה נקראת על שם תכליתה. ומאותה סיבה הוא מפרש ש'קרבן' איננו לשון תקרובת אלא נקרא כן על שם התקרבות בעליו אל ה'.

[2] רש"ר הירש שם.

[3] רש"ר הירש שם, פסוק ב.

[4] רש"י ויקרא א, ה. סוטה לב, ב.

[5] רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א.

[6] סנהדרין ט, ב, ועוד.

[7] ראה בראשית יח, כז.

[8] ויקרא ד, כה, ושם שם, ל.