על שולחן השבת
פרשת אמור
השפעתנו על המציאות
נחום אביחי בוצ'קו
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש… אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם".
וכבר תמהו רבים מן המפרשים: מדוע מוצאת התורה לנכון להקדים עניין שבת לפני שאר המועדים?!
כדי לענות על תמיהה זו יש להעמיק ולבחון מהו ההבדל המהותי בין שבת לשאר ימים טובים.
קדושת השבת היא קבועה ועומדת מששת ימי בראשית, ובלשון חז"ל 'שבת קביעא וקיימא', היינו קדושתה של השבת אינה תלויה בשום גורם חיצוני, ולעולם לאחר ששה ימים באה שבת. קדושה זו היא הקדושה שטבע בה הקב"ה בבריאת העולם ואין שום בריה יכולה לשנות קביעה זו.
לעומת זאת, כל שאר המועדים הנזכרים בתורה אין זמן קדושתם קבוע מראש, אלא ניתן כח מיוחד לבית דין של ישראל לקבוע את התאריך בהם יחולו. בית הדין קובע את התאריך על סמך עדות של אנשים כשרים מישראל, והם אשר מסייעים לבית הדין לקדש את החודש. אחר שקידשו בית דין את החודש ניתן לדעת אימתי יחולו חגי החודש.
מה רב כוחן של ישראל! אדם האוכל חמץ בליל ט"ו בניסן חייב כרת, ואילו בליל י"ד בניסן רשאי לאכול חמץ לכתחילה. לבית הדין ניתנה הסמכות להחליט מהות התאריך, ובית דין של מעלה מוכרח לפעול על סמך החלטתם – רק אם האדם אכל חמץ בתאריך האסור אזי ייענש כרת! הגזירה האלוקית כביכול משועבדת לקביעת הבית דין. יתירה מזו, יום הכיפורים הוא יום הדין בו נחתם גזר דינם של ישראל, ובו יושב בית דין של מעלה ומכריע גורלות – ואף תאריך זה נקבע על ידי בית דין של ישראל!
מכאן אנחנו למדים מה רבה חשיבותם של מעשי האדם. מעשיו של האדם משפיעים תחילה עליו עצמו, על סביבתו הקרובה והרחוקה, על עמו, על העולם כולו, וגם על העולמות העליונים!
כח זה ניתן לאדם ולאומה הישראלית משום שרוצה הקב"ה לשתף אותנו שותפות מעשית בקידום הגאולה ובתיקון העולם. מרחיב זאת המדרש ואומר: "יונתי תמתי – יונתי תאומתי" (שיר השירים רבה, פ"ה ב, ג), היינו כביכול כנסת ישראל שווה לקב"ה ונחשבת כתאומה לו, כי ניתן לעם ישראל הכח להשפיע על המציאות כולה. על אף שישראל הם הקובעים מתי יחולו המועדים, מכל מקום נקראים הם "מועדי ה'", וזאת משום שהקב"ה נתן לישראל את הכח לקבוע מתי יחולו מועדים אלו ויש להם תוקף גמור מן התורה.
על פי זה נוכל להבין מדוע התורה הקדימה את קדושת השבת לקדושת המועדים. הטעם לכך הוא להזכירנו שלמרות הכוח העצום שניתן לבית הדין לקדש את הזמנים, מכל מקום קדושת השבת גוברת על קדושת יום טוב ועדיפה ממנה. השבת שנקבעה באופן בלעדי על ידי הקב"ה קדושה יותר מימים טובים שנקבעו על ידי ישראל. רש"י מביא מדרש האומר: "מה עניין שבת אצל מועדות? ללמדך, שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות". משמע שקדושת השבת גבוהה לאין ערוך מקדושת ימים טובים, ללמדנו שמעשיו של הקב"ה עוצמתיים לאין ערוך לעומת מעשי האדם. אך כמו שמלמדנו רש"י יש קשר בין שתי הקדושות. זה רק אם האדם שותף לקידוש הזמנים ותיקון העולם שהוא יוכל לקלוט את קדושת השבת שמושפעת מהקב"ה באופן בלעדי.
במציאות היומיומית קשה לנו לדמיין עד כמה כל מעשה ומעשה שלנו משפיע על כל הרבדים במציאות. אם נשכיל ונפנים עד כמה כל מעשה, דיבור ואפילו מחשבה שלנו פועלים על המציאות – ייקל עלינו לקיים את מצוות הבורא ונחשוש מלעשות עבירות.
המועדים לאור המנורה
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו נושאים רבים, חשובים ביותר.
אחת הפרשיות הרחבות היא 'פרשיית המועדות', בה התורה מצווה אותנו על השבת ועל המועדים, ומציינת בפירוט כל מועד ואת המצוות הנוהגות בו.
מייד לאחר מכן כותבת התורה: "וידבר ד' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ולאחר מכן מצווה על אפיית לחם הפנים ועריכתו בכל שבוע על השולחן.
שואלים המפרשים (רש"י, רמב"ן ועוד): והרי הציווי על עריכת המנורה כבר נאמר בפרשת תצוה, ומדוע חוזרת התורה על כך פעם נוספת?
ומוסיף 'אור החיים' הקדוש ושואל: מדוע נסמכה פרשיה זו לפרשיית המועדות?
מסביר 'אור החיים' הקדוש, שישנו מכנה משותף בין פרשיית המועדות לבין המנורה, וכי שניהם 'מצוות שביעיות', היינו בכל מצוות אלה טמונה מהותו של המספר שבע:
חג סוכות וחג הפסח – שבעה ימים.
ראש השנה ויום הכיפורים – בחודש השביעי (הוא חודש תשרי בספירת החודשים מניסן).
ספירת העומר – שבעה שבועות, וחג שבועות בסופה.
שבת – היום המקודש של שבעת ימי השבוע.
"לכן סמך לזה גם כן מצוַת המנורה שהיא בחינת שבע נרות , גם השולחן ישנו בסוד שבע דכתיב "שש המערכת" וכו', והשולחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות והיא משלמת שבע".
פירוש זה ודאי נפלא, אולם 'אור החיים' מגלה כאן טפח ומכסה טפחיים כי הוא לא מסביר לנו מהי משמעותו של סוד השבע.
'אור החיים' מביא פירוש נוסף לקושיא המובאת למעלה:
הגמרא במסכת שבת (כב ע"ב), ובהרחבה בתוס' שם, מסבירה שמהות המנורה ומטרתה אינה להיות מכשיר תאורה, שהרי הקב"ה אינו צריך לאורה, אלא עניינה להוכיח לעם ישראל ולכל באי עולם שהשכינה שורה במשכן, ולאחר מכן בבית המקדש. משום כך נסמכה פרשת המנורה לחג הסוכות (האחרון ברשימת המועדים) שאף הוא עניינו להזכיר את ענני הכבוד שהנחו את ישראל במדבר והאירו להם והגנו עליהם. ענני הכבוד והמנורה שניהם מוכיחים כי השכינה שורה בישראל.
אולי אפשר לומר שהפירוש השני של 'אור החיים' מסביר, ולו במעט, את סוד הפירוש הראשון: המנורה הינה השראת השכינה במשכן, וכך גם ענני הכבוד, ויתכן שגם שאר המועדים והשבת הם נקודות האור, המשמעות, השכינה ששורה בקרבנו לכל אורך השנה. אכן, לכל חג ישנה השפעה הייחודית לו, אבל המכנה המשותף של המועדות הוא זכות עצומה שהקב"ה משפיע עלינו ועל מימד הזמן בו אנו חיים, ועל ידי כך החיים הטבעיים שלנו מתקדשים.
חמלה מסוכנת
שאול דוד בוצ'קו
'וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ' (ויקרא כד, יט-כ).
בפסוקים אלה שבסוף פרשתנו מנוסח באופן חד ותמציתי החוק הנקרא בפי הרומאים 'חוק הטליון' (Lex talionis), כלומר חוק 'עין תחת עין', אותו עיקרון משפטי שבעלי המוסר הנוצרים מרבים כל כך לתקוף.
אמנם, חז"ל פירשו שאין כוונת הדברים כפשוטם, שיש להטיל מום במי שפצע את חברו ועשה אותו בעל מום, אלא שיש לאמוד את הנזק ולתת פיצוי כספי.[1] לדעתם המלה 'תחת' שבפסוק אין פירושה 'כנגד', אלא 'במקום', כלומר שיש לתת את תמורתו של האיבר הנפגע. ואף על פי שאין לו תמורה ממש, הדבר הקרוב ביותר הוא פיצוי כספי על הנזק. הראיה לפירוש הזה היא הפסוק הקודם: 'וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ' (ויקרא שם, יח), שבו מפורש שמשמעות המלה 'תַּחַת' היא שיש לשלם פיצוי כמלוא שווי הנזק שנגרם.
עם כל זה, הלשון התקיפה שנקטה התורה מעוררת פליאה. אם אכן מדובר רק בפיצוי כספי, מדוע לא נאמר דבר זה מפורשות?
על כורחנו, לשון הפסוק 'כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ' מאפשרת לנו לחשוב שהתורה דורשת את קיום חוק ה'עין תחת עין' כפשוטו. מדוע אפוא נקטה התורה בלשון העלולה להטעות אף את הישר שבקוראים?
התשובה היא שהתורה רוצה להזהיר ממה שאפשר לכנות 'עיוות של הטוב'. התורה מלמדת כאן שרחמנות יתירה היא רעה. חייבים לדעת לשנוא את הרוע ולהעניש את הרשעים. 'כל שנעשה רחמן על האכזרי', אמרו חז"ל, 'לסוף נעשה אכזר על הרחמנים',[2] והביאו ראיה משאול שחמל על עמלק ולבסוף חיסל את נוב עיר הכהנים.
את שנאת הרע רוצה התורה לעורר במלים התקיפות האלו. הכול חייבים להפנים את חומרת הפגיעה בזולת. מי שפצע את חברו חייב לדעת שהיה ראוי שייעשה לו אותו הדבר ממש.
רצתה התורה להזכיר לשופט שידון במשפט הזה כי אל לו להתפתות לרחם על המכֶּה; עומד לפניו אדם ממשי שנפגע פגיעה של ממש. 'כאשר עשה', המעשה המחפיר אשר נעשה צריך לעמוד תמיד לנגד עיני הדיין, אל לו להסיח דעתו ממנו לרגע בשעה שהוא יושב בדין.
בימים אלו אנו עדים לעתים לעיוות הזה של הטוב והרחמים. מרחמים על טרוריסטים וממצים את הדין עם אלו שמנסים לשים קץ למעלליהם.
המסר של 'עין תחת עין' אקטואלי היום יותר מתמיד.
[1] ראה באריכות בבא קמא פג, ב-פד, א; רש"ר הירש שמות כא, כה.
[2] תנחומא מצורע ס' א, בשם ר' אלעזר; מדרש זוטא קהלת, בשם ריש לקיש; ילקוט שמעוני ח"א רמז קכא, בשם ר' יהושע בן לוי.