על שולחן השבת
פרשת שמיני
ראש חודש ניסן: שמחה ואבל
שאול דוד בוצ'קו
יום גדול היה ראש חודש ניסן של שנת ב' אלפים תמ"ט, יום חנוכת המשכן במדבר; גדול עד כדי כך שאמרו חז"ל: 'היתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ'.[1] חנוכת המשכן היא הרבה יותר מטקס או מחגיגה, זוהי לא פחות מהגשמת ייעוד ההיסטוריה. בני ישראל הגיעו במדבר למעלה רוחנית גבוהה כזו שהקב"ה נתרצה לשכון בתוכם. יום זה היה מעין ימות המשיח, שבהם יתגלה הקב"ה לא במדבר אלא בארץ נושבת – בארץ ישראל, אות להצלחת האנושות כולה להגיע אל השלמות.
גיבור היום הוא אהרן הכהן הגדול. זהו יום הכתרתו והכתרת בניו הכוהנים. הם המופקדים על קדושת המקום, והם המנהיגים האחראים לחינוך עם ישראל, כדי שתוכל השכינה להמשיך לשרות בתוכם.
והנה מגיע השיא: וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם' (ויקרא ט, כג-כד).
אמרו רבותינו:[2] 'ועל אותה שעה הוא אומר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן" (שיר השירים ג, יא) – בנים המצויינים, "בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" – במלך שהשלום שלו, "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" – זה אהל מועד שמצוייר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, "אִמּוֹ" – אין אמו אלא ישראל, שנאמר "וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ" (ישעיהו נא, ד), "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" (שה"ש שם, שם)– ביום ששרתה שכינה בבית, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבֹּו" – ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.'
אך לפתע הכול מתהפך: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה". שני בני אהרן מתים באוהל מועד בשעה שנכנסו להקטיר קטורת. בשיכרון ההתלהבות מקדושת היום וממעלתו, בפרץ אהבה מטורפת, הם ביקשו לבטא את כל רגשי ההערצה שלהם כלפי ה'. רש"י מוסר לנו שנדב ואביהו היו אנשים גדולים, גדולים אף ממשה ואהרן (רש"י ויקרא י, ג). מדוע אם כן נתחייבו מיתה באותו הרגע של התעלות טהורה? הכתוב עונה על כך מפורשות: 'וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר
לֹא צִוָּה אֹתָם'. (שם שם, א). הם לא נתבקשו להגיש קטורת זו.
עם כל גדלותם, ועל אף טוהר כוונתם, הם לא היו רשאים ליזום מעשה. הם חטאו באהבה יתירה, משום שאין נכנסים אל הקודש ללא הזמנה. היהדות היא קודם כל נאמנות לציווי הא-לוהי; רגשי אהבה יש להביע רק במסגרת ההלכה.
רעיון זה מובע בפרשה אחת מהתורה, היא פרשת החודש שקוראים בשבת שלפני ראש חודש ניסן[3] – שחלה לעתים[4] באותה שבת שקוראים בה את פרשת שמיני. פרשה זו מתחילה במצווה לקבוע את חודש ניסן כחודש הראשון למניין חודשי השנה, ומצווה זו היא הפותחת סדרת מצוות הנוגעות לקרבן הפסח ולחג המצות.
משמעות מצווה זו מתבארת לאור דיבורו הראשון של רש"י בפירושו לתורה. רש"י קובע: 'לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל' (רש"י בראשית א, א). הרעיון המובע בדבריו אלה הוא שמטרתה הראשונית של היהדות היא חיים על פי חוקי התורה, ובמלים אחרות: על פי השולחן ערוך. לכן המצווה הראשונה הייתה ראויה לפתוח את התורה. ואמנם הקב"ה לא פתח את התורה בפרשה זו,[5] אבל חשיבות יתירה ניתנה לה על ידי שקבעו לקרוא אותה בפרשת החודש. להחשיב את ניסן כחודש הראשון – ולא את תשרי שבו נברא העולם – פירושו לתת את הבכורה לציות לפקודת ה'.
במות בניו ייווכח אהרון עד היכן מגיע החיוב לציית לדבר ה', חיוב הגובר על כל רגש אנושי. ביום זה, בגלל התפקיד המוטל עליו לחנוך את המשכן, נאסר עליו לבטא את רגשות האבל שלו: 'וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ[6] פֶּן תָּמֻתוּ
כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם' (ויקרא י, ו-ז). 'וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא…וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ' (שם שם, יב-יד). תודעת החובה המוטלת עליהם וקדושת היום ושמחתו חייבים להשכיח את האבלות האישית. לכן, אף על פי שאונן[7] פטור מכל המצוות שבתורה[8] (הוא איננו מניח תפילין למשל, ואף איננו מברך), אהרן ובניו נדרשו לשכוח את מצבם האישי ולהמשיך בעבודת הקודש כאילו לא אירע דבר.
אף בימינו יש ביטוי הלכתי להעמדת ההלכה מעל רגשות האבל: מי שנפטר לו אחד מקרוביו ביום השבת מוגדר כאונן רק בצאת השבת. עד רדת החשיכה עליו להמשיך לקיים את מצוות השבת כרגיל.
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה"' (ויקרא י, טז-יז).
שמא לא הבינו הניצולים את האזהרה? האם באותו היום שמתו בו בני אהרן שכחו כבר אחיהם שאסור להם לסטות בכהוא זה מפקודי ה'? אהרן עצמו עונה על שאלה זו, אלא שתשובתו סתומה: 'וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה" (שם שם, יט); ומסביר רש"י את דבריו: 'הייטב בעיני ה' – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות'. פירוש לפירושו: אהרן אומר שיש להבחין בין שני סוגי הקרבנות שהוקרבו באותו היום: אלה המיוחדים לחנוכת המשכן, שאין מקריבים אותם אלא באותו היום, והקרבנות 'הרגילים' שיוסיפו להקריבם גם לאחר מכן, כגון עולת התמיד והמוספים של ראש-חודש ושל המועדים. אהרן טוען שציווי ה' להתעלם מן האבלות חל רק על הקרבנות המיוחדים לחנוכת המזבח, ואילו השעיר שנשרף היה שעיר החטאת שמקריבים בכל ראש חודש, ולכן לא היה להם לאכלוֹ.
אך מנין שיש הבדל? מנין לאהרן שיש להבחין הבחנה זו, ולחלק בין שני סוגי הקרבנות? פירושו של רב סעדיה גאון לשֶבֶר משפט שיצא מפי אהרן יסייע לנו להבין את עמדתו; את המילים 'ותקראנה אתי כאלה', ביאר רס"ג: 'ותקראנה אתי צרות כאלה'. אהרן טוען: 'אני נשאר עדיין בן אנוש. לא יעלה על הדעת שההלכה לא השאירה לי מרחב – קטן ככל שיהיה – לבטא את צערי. לכן נראה לי ברור שהאיסור חל רק על הקרבנות הבאים מחמת חגיגות היום'. וכעין זה בהלכה הנהוגה לדורות: רק אבלות בפרהסיא נאסרה בשבת, אך בדברים שבצנעה נוהגות הלכות האבלות אף בשבת.
למרות מעמד העל של ההלכה, הגוברת על הרגש האנושי, יש בהלכה עצמה גם ממד אנושי. אף רעיון זה בא לידי ביטוי בפרשת החודש: מהפסוק 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ
רֹאשׁ חֳדָשִׁים' (שמות יב, ב) למדים שעל בית הדין לקדש את החודש, וכן למדו ממנו את כל ההלכות הקשורות ללוח השנה.[9] מהמלה 'לכם' למדו ש'עדות זו תהא מסורה לכם' (ראש השנה כב, א), כלומר שהסמכות לקבל את עדות החודש ולקבוע את הלוח ניתנה לבית הדין, ומכאן שהלוח אינו נקבע על ידי המציאות האסטרונומית בלבד. אמנם, ראש החודש נקבע ביום שראו את הלבנה בחידושה, אבל ניתנה רשות לבית הדין לסטות ביום אחד מן המועד האסטרונומי כאשר יש בכך תועלת לציבור, למשל כדי שיום הכיפורים לא יחול סמוך לשבת (שם כ, א). וכן ניתנה סמכות רחבה לחכמים לעַבֵּר שנים למען רווחת הציבור, כגון כדי שיהיו פירות מצויים לעולי רגלים או כדי שיספיקו לתקן את הדרכים מנזקי החורף.[10] הרי לנו שלוח השנה, הנגזר ממהלך הזמן אשר אין לאדם שום שליטה עליו, נקבע על ידי האדם לפי צרכיו.
אהרן אומר אפוא: אמנם אני שליח העם, וחובתי הציבורית גוברת על הצער הפרטי שלי, אבל אי אפשר להתעלם מן הצער לגמרי.
דווקא אהרן הבחין בבירור בחילוק שבין קרבנות היום לבין הקרבנות הרגילים, משום שבתור הכהן הגדול הוא ניצב בצומת שבין דרישות הא-ל לבין צורכי האדם. הוא שמופקד הן על קרבנות הציבור והן על קרבנות היחיד.
על פי העיקרון הזה יש להבין את תפילת הכהן הגדול בהיכל ביום הכיפורים. הוא היה מבקש מהקב"ה: 'יהי רצון מלפניך… ולא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים' (יומא נג, ב), וכן היה מתפלל: 'שתהא השנה הזאת… שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה' (מוסף ליום כיפור).
מצד אחד, כאחראי על טובת הכלל, דואג הכהן הגדול שלא יועדפו אינטרסים אישיים על פני טובת הציבור; מן הצד האחר, בדאגתו לכל יחיד ויחיד, הוא מתפלל אל הקב"ה שיסעד את כל היולדות.
'הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות פ"א מי"ב).
[1] תו"כ שמיני פרשה א ה"א.
[2] תו"כ שם.
[3] או בראש חודש ניסן עצמו כשהוא חל בשבת.
[4] בחלק מהשנים המעוברות.
[5] ראה ברש"י שם מדוע.
[6] כלומר לא תצאו להלווייתם.
[7] כך נקרא מי שנפטר לו קרוב באותו יום עד גמר הקבורה.
[8] משנה ברכות פ"ג מ"א לפי הנוסח שבבבלי ברכות יז, ב; שו"ע יורה דעה סי' שמא ס"א.
[9] ראה ס' החינוך מצוה ד.
[10] ראה סנהדרין יא, א-ב; רמב"ם הל' קידוש החודש פרק ד.
בעקבות חטא נדב ואביהוא
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מסופר על היום הגדול, יום חנוכת המשכן, בו הופיעה השכינה לראשונה לעיני כל ישראל, כפי שנאמר: "וַיֵרָא כבוד ה' אל כל העם". אך מייד לאחר מכן אירעה הטרגדיה הגדולה, בה מתו נדב ואביהו בני אהרן הכהן לאחר שהקריבו אש זרה על מזבח הקטורת הפנימי. מעשה זה שלהם עורר כעס מלפני ה': "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" – כל זאת בעיצומו של האירוע ההסטורי הגדול.
מה היה חטאם של נדב ואביהו? מדוע היו חייבים מיתה על מעשה זה?
חז"ל מנו סיבות אפשריות שונות לכך. באחד המדרשים מסבירים חז"ל (עירובין סג ע"א) שנדב ואביהו התחייבו מיתה על שהורו הלכה בפני משה רבם (עבירה שעונשה מיתה). שאמרו: עלינו אמרה התורה "ונתנו בני אהרון אש על המזבח", זאת אומרת שאע"פ שהאש יורדת מן השמים – מצוה עלינו להביא גם אש מן ההדיוט (=אש אנושית).
אך הנה מצאנו מדרש אחר הטוען כי בני אהרן קידשו את ה': אמר משה רבנו לאהרון הכהן: 'לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה' (זבחים קטו ע"ב)! היאך יתכן שמתוך החטא שעשו הקדישו את שמו יתברך?
מסביר בעל ה'תורה תמימה' הסבר עמוק בזה. תכלית הקמת המשכן והשראת השכינה בו היתה כדי לכפר על עוונות בני ישראל, כפי שמוכח מפסוקים רבים. מתוך כך התעורר החשש שהציבור הפשוט יחשוב שאפשר לחטוא, מאחר וכל עוונותיהם מתכפרים בזכות המשכן שוב אין צורך לדקדק במצוות! כדי למנוע מחשבה זאת צריך היה הקב"ה להוכיח לעם כי סגולת המשכן אינה מכפרת על עבירות בזדון אלא רק על עבירות בשגגה. את ההוכחה לכך הראה הקב"ה במותם של נדב ואביהו, שאע"פ שהיו צדיקים וחביבים לפניו יתברך בכל זאת לא הֵגֵנָה עליהם קדושת המשכן כאשר עברו עבירה בזדון!
עוד מסביר התורה תמימה כי לא רק שהורו הלכה בפני משה אלא אף טעו בהוראתם, כי רק על המזבח החיצון שייך להביא אש מן ההדיוט אך לא על המזבח הפנימי, ועל מזבח הפנימי יש להביא אש מן המזבח החיצון, והם הביאו למזבח הפנימי אש מיוחדת משלהם ממקום אחר.
אם נעמיק בהסבר זה להבין את חטאם, נראה לומר שביום חנוכת המשכן, לאחר עבודה מאומצת מאד של הכהנים וכל העם, היה הרצון האלוקי שבמזבח הפנימי לא תהיה פעולה אנושית כלל, ונדב ואביהוא רצו להיכנס פנימה יותר ולהדבק בה' ע"י פעולתם, וזאת הייתה טעותם.
גם אנחנו מצווים בחיי היום יום לעשות את מקסימים ההשתדלות בכל מרחב עשייתנו הגשמית והרוחנית, בפרנסה, במציאת זיווג, בלימוד תורה, וכו'. אמנם צריכים אנו לזכור שאין אנו יכולים לקבוע את התוצאה הסופית. אם נטיל על עצמנו את הצלחת התוצאה הסופית יתכן וזה יתנגש עם רצון ה', כי בסופו של דבר הקב"ה מנהל את העולם ולא אנחנו. אנחנו מצווים להתאמץ ביתר שאת וביתר עז בהשתדלות, אבל כדאי גם להשאיר 'קצת' מקום לקב"ה, ובכך נזכה לסייעתא דשמיא אמיתית.
ארבעת החיות הטמאות
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו התורה מגדירה אלו חיות מותרות באכילה ואלו אסורות.
שני תנאים קובעת התורה לכשרות החיות: העלאת גרה והפרסת פרסה, וממילא ידענו כי חיה שיש לה רק סימן אחד אינה כשרה. אך קשה, אם כן מדוע הדגישה התורה שהגמל, השפן והארנבת, שהם מעלי גרה אך אינן מפריסי פרסה הן טמאים, וכן ציינה את החזיר שטמא משום שהוא מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה? לכאורה הדגשה זו מיותרת ומובנת מאליה, ולמה ראתה התורה צורך לציין דוגמאות אלה?
מעניין לציין כי במשך כל השנים לא הצליחו גדולי המדענים בכל היבשות והארצות שאנו מכירים למצוא אפילו חיה או בהמה אחת שיש לה רק סימן טהרה אחד, חוץ מאותם ארבע המינים שמנתה התורה! הלא דבר הוא?
וכך אומר ר' ישמעאל בגמרא: "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל (רש"י: וחבריו האמורים בפרשה) לפיכך פירט בו הכתוב הוא". וכן לגבי החזיר אמר ר' ישמעל: "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פירט בו הכתוב הוא" (חולין נט ע"א).
הרי לנו עוד הוכחה לאמיתות התורה ונתינתה מן השמים.
בנוסף לכך, אומרים חז"ל במדרש רבה (שמיני פי"ג, ה) שארבעת החיות הללו מרמזות לארבעת המלכויות שלאורך ההיסטוריה התנגדו לעם ישראל: "הגמל זו בבל, השפן זו מדי, ארנבת זו יוון, החזיר זו אדום…".
מסביר המהר"ל שהמספר ארבע מתנגד לאחד, כלומר ארבע מסמל את ארבע רוחות השמים, ארבעת הכיוונים בעולם, ובמהלך ההיסטוריה עמים רבים התנגדו לרעיון של "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", היינו התנגדו לאחדות הא-לוק ולכך שעם ישראל נבחר לייצג את הקב"ה בתחתונים. ארבעת העמים המרכזיים בהם היו בבל, מדי, יוון ואדום.
ארבעת החיות האלה הן 'בעייתיות' מבחינת כשרותן, שהרי יש להן סימן טהרה אחד, ומשום כך האדם טועה לחשוב אולי הן באמת כשרות, עד אשר הוא מזהה את חסרונו של הסימן השני ומבין שאותה חיה אינה כשרה. כך הוא הדבר באותן האומות. מסביר הכלי יקר (יא, ד) כי זו היתה שיטתן של המלכויות שהתנגדו לעם ישראל לאורך הדורות: 'כולם קיבלו טבעם שהם מראים את עצמם ככשרים כאילו כוונתם להיטיב לישראל, ותוכם רע ומר כי כל מחשבותם רק רע כל היום". כלומר, אותן אומות הראו את עצמם בצביעות כאילו הם לטובת ישראל, עד שהתגלתה צביעותן והיה ברור שרצונם הוא להשמיד את ישראל.
רעיון נוסף למדנו בעניין החזיר. המדרש אומר (ויקרא רבה שמיני ספי"ב): 'ואת החזיר – זו אדום. ולמה נקרא שמה חזיר? שמחזירה עטרה לבעליה'. מסביר בעל התורה תמימה (יא, ז): "ורצה לומר שע"י אומה זו יוגרם שיבת עטרה לישראל". ואכן תקופה זו שאנו חיים בה היום היא סוף המלכות הרביעית, ואנו זוכים לראות איך מלכות ישראל חוזרת למקומה תוך סיום תקופת מלכות אדום.