על שולחן השבת

איסור הריבית ויציאת מצרים

שאול דוד בוצ'קו

בפרשתנו נצטווינו על איסור הריבית. ננסה לעמוד על טעמי האיסור בעזרת דיון הלכתי הנוגע למקרה פרטי.

אדם הלווה לחברו כסף ללא ריבית. כשהלווה פרע את חובו, הוא הוסיף צ'ק כמתנה לבר-מצווה של בנו של המלווה. הסכום הנקוב בצ'ק גבוה בהרבה מן הסכום שרגילים לתת כמתנה לבר-מצווה. האם מותר לקבל מתנה זו?

בשלושה מקומות אסרה התורה במפורש את ההלוואה בריבית. בפרשת משפטים:

'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב, כד); בפרשתנו: 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ' (ויקרא כה, לה-לז); ובפרשת כי-תצא: 'לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ' (דברים כג, כ).  הנקודה המפתיעה שבדברי חז"ל בביאורם לפסוקים אלה היא שלא המלווה לבדו, אלא גם הלווה, העדים, הערבים, וכל מי שיש לו יד בעסקה עוברים על איסור תורה.[1]

מדוע החמירה התורה כל כך באיסור הריבית? בפסוק החותם את האזהרה שבפרשתנו נרמז טעם המצווה: 'אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים' (ויקרא כה, לח), ודרשו בספרא:[2] '"

וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ אֲנִי ה' ", מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים. "'אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם" – על תנאי[3] כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו את מצות ריבית, שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאלו כופר ביציאת מצרים'.

חז"ל לימדו אותנו כאן יסוד גדול: אמנם הריבית כשלעצמה איננה פשע, ובאמת היא 'מחיר הכסף', כלומר שכר עבור השימוש בהון שבטל באותו הזמן מפעילות עסקית אחרת. נטילתו הכרחית בחברה המתנהלת על פי חוקי הכלכלה. אולם מעירים כאן חז"ל כי דווקא אותו ההיגיון של השתלטות חוקי השוק, של השלטת הכלכלי על האנושי, הוא שהוביל לשעבוד אבותינו במצרים, כאשר הפכו לכוח אדם זול והיו למס עובד.

בני ישראל יצאו ממצרים כדי ללמד את העולם היגיון אחר, הגורס שהכלכלה היא שנועדה לשרת את האדם. אל לו לאדם להפוך לעבד לחוקי השוק. כל המשתתפים במעשה ההלוואה בריבית – הלווה, המלווה והערבים, כולם משתעבדים לחוקי השוק, וזהו בדיוק הדבר שה' אסר.

לכן אסרה התורה דווקא ריבית קצוצה, כלומר רבית הקבועה מראש, משום שאז היא מהווה הסכם כלכלי בין הצדדים. אמנם, מדרבנן נאסרה לחלוטין כל הלוואה שבה הלווה מחזיר למלווה יותר מהסכום שהלווה לו, אף אם תוספת זו היא מתנה שהלווה נותן מיוזמתו ללא שום הסכם מוקדם וללא שום היגיון כלכלי, ואף שאין זו אלא מחווה המביעה רגשי הכרת הטובה של הלווה כלפי מי שתמך בו. 'לווה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והיה משלח לו ואמר: "בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי", זו היא רבית מאוחרת' (משנה בבא מציעא פ"ה מ"י).

המקרה שבו הלווה נותן מתנה לבן המלווה לא נדון במפורש בשולחן ערוך, אולם מקרה דומה מובא שם: אסור לאדם לתת מעות לבן הסמוך על שולחן אביו כדי שיסייע לו להשיג הלוואה מן האב.[4] לכאורה אפשר להסיק מכאן שאין הבדל בין נתינת הכסף לבן לבין נתינתו למלווה עצמו, ושעל כן אסור לקבל את צ'ק המתנה לבר מצווה. ברם, לאמתו של דבר יש הבדל מהותי בין המקרה שלנו, שבו המתנה ניתנת בזמן הפירעון, לבין המקרה המובא בשולחן ערוך, שבו הכסף ניתן כדי לקבל את ההלוואה.

אכן, במקרה הנדון בשולחן ערוך בא הכסף לענות על צורך כלכלי; למעשה מדובר על עמלה. מטרת הנתינה היא לקבל את ההלוואה. ואילו הנותן מתנה בזמן הפירעון, כוונתו להביע הכרת תודה. לכן יש מקום לחלק ולומר שהאיסור לתת מעות לבן הלווה הוא דווקא כאשר הן ניתנות לפני מתן ההלוואה כדי לקבלה, אבל לא במקרה של מתנה לבר מצווה בשעת הפירעון, שאיננה נובעת משום היגיון כלכלי.

מאידך גיסא, יש ראשונים הסוברים שבשעת הפירעון מותר ללווה לתת מתנה אף למלווה עצמו, ורק אם הוא אומר לו במפורש שהמתנה היא פיצוי בעבור מעותיו שהיו בטלות אצלו – אסור.[5] 

רבי יוסף קארו לא פסק כדעתם,[6] אף על פי שמשמע כן מפשט לשון המשנה.[7] הוא פסק שאף אם הלווה איננו אומר כלום, אסור לו להוסיף על סכום ההלוואה בזמן הפירעון. אפשר להסביר את דעתו, שהוא פסק לחומרא משני טעמים. הטעם הראשון הוא שאם הלווה נותן מתנה בשעת הפירעון – ובפרט אם זו מתנה חשובה – מעשיו מוכיחים שהוא מתכוון לפיצוי, וכאילו אמר זאת בפירוש. הטעם השני הוא שחכמים רוצים למנוע הערמה, שחוששים שכדי לעקוף את איסור הריבית ירמוז הלווה למלווה שהוא יֵדע בבוא העת כיצד לתגמל אותו.

יש מקום לטעון ששני הטעמים האלה אינם שייכים במקרה שהמתנה ניתנת לבנו של המלווה. אכן, במקרה זה אי אפשר לומר שאף אם הלווה איננו אומר זאת בפירוש מוכח שזהו פיצוי עבור הכסף שהיה בטל. אדרבה, נראה בעליל שזו אות תודה, ביטוי להכרת טובה. וכמו כן, אין לחשוש להערמה במקרה זה, שהרי הכסף איננו ניתן למלווה עצמו. לפי זה יהיה מותר למלווה לקבל את מתנת הבר-מצווה ולמסור אותה לבנו.

לדעת הרב שאול ישראלי זצ"ל[8] הטעם שאסור לתת 'עמלה' לבן המלווה המתווך בהלוואה הוא מפני שעל ידי זה המלווה עצמו חוסך בהוצאות המחייה של בנו המוטלות עליו. מן הטעם הזה היה נראה לאסור לתת את מתנת הבר-מצווה, שאף היא יכולה לחסוך הוצאות מהמלווה. לכן מציע הרב ישראלי להפריש את הכסף לתכנית חיסכון או בדומה לכך, עד שיגדל הבן ולא יהיה עוד תלוי כלכלית באביו.   

סקירה קצרה זו הינה דוגמה של הדיונים בשאלות ההלכתיות המגוונות המתעוררות בחיי המעשה, דיונים שכל הרוצה לכלכל את דרכיו על פי ההלכה – כלומר לחיות את יהדותו מתוך נאמנות למצוות התורה ולרוחה – נצרך להם. בפירושו שב'תורה שלמה' מבאר הרב כשר שהזהירות באיסור הריבית בפרט מעידה על קבלת עול התורה בכלל: 'שריבית הוא דבר קשה לפרוש ממנו, והפורש ממנו הוא אות שיש עליו עול שמים: שכל המודה במצוות ריבית, מורה שמאמין בה' שהוא משגיח על העולם ומפרנסם ומכלכלם ולא יחסר לו מהשפעתו כמלא נימא אף אם לא יקח ריבית. ועניין זה הורה לנו בארץ מצרים שהוא א-לוהי העולם, כמו שכתוב "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח);  וכל הכופר במצוות ריבית, שחושב בנפשו שתלוי פרנסתו רק בכוחו ועוצם ידו וזה יעשה לו חיל, כופר בהשגחה'.[9]

[1] משנה בבא מציעא פ"ה מי"א; גמ' שם עה, ב.

[2] ספרא בהר פרשה ה פרשה ה ה"ג.

[3] בכתיב המקורי – תניי.

[4] לשון השו"ע יו"ד סי' קס סט"ז: 'מותר לומר לחבירו: הילך זוז ואמור לפלוני שילוני. ואפילו לבן המלוה מותר לומר כן, והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו'. ומכלל דבריו שאם הוא קטן או סומך על שולחן אביו, אסור (ועיין ש"ך).

[5] טור סי' קס בשם רש"י ורמב"ם.

[6] אלא כדעת הרא"ש, המובאת אף היא בטור שם.

[7] שהובאה לעיל: 'לוה הימנו והחזיר לו… ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי'.

[8] במכתב שנשלח מכולל 'ארץ חמדה' לכותב שורות אלה.

[9] תורה שלמה ויקרא, פרק כה עמ' צד.