על שולחן השבת

חוקי הטהרה

שאול דוד בוצ'קו

פרשת תזריע מאריכה בדיני טהרה וטומאה. הלכות אלו, אף על פי שאינן מוכרות כל צרכן, מהוות חלק חשוב של התורה. חז"ל הקדישו להן סדר שלם מששה סדרי המשנה, את סדר טהרות. סדר זה נקרא בפיהם גם 'סדר דעת' (שבת לא, א). שם הרומז על חשיבותו המכרעת. ננסה במסגרת מאמר קצר זה לסקור את משמעות הלכות אלה. 

מבחינה הלכתית פורמאלית, טומאה[1] פירושה אי התאמה לעבודת הקודש: האדם שנטמא איננו רשאי להיכנס לבית המקדש. אסור לו לאכול מבשר הקרבנות, ואם הבשר עצמו נטמא הוא נאסר באכילה וטעון שריפה (ויקרא ז, יט).   

יש מקורות רבים לטומאה. נמנה כאן שלשה מהם, את העיקריים שבהם:

–  המוות: האדם המת וחלק מבעלי החיים המתים טמאים, ומטמאים – כל אחד כדינו – את הבאים עימם במגע.

– החולי: כלומר הצרעת על סוגיה השונים, נגעי האדם, נגעי הבגדים ונגעי הבתים.

– ובניגוד לצפוי, אף כל הקשור לפרייה ורבייה: יחסי אישות, וסת ולידה מטמאים.

מדרש אחד על פרשתנו מאיר מזווית מעניינת את עניין הטומאה. התורה אמרה על האישה היולדת בן: 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתו' (ויקרא יב, ב–ג). המדרש[2] מבליט את העובדה שימי הטומאה נמשכים שבעה ימים, ולמחרת – ביום השמיני – מלים את הילד. וכך היא לשון המדרש: '"אשה כי תזריע", הדא הוא דכתיב (קהלת יא, ב) "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה". "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה" – אלו ז' ימי נדה, "וְגַם לִשְׁמוֹנָה" – אלו ח' ימי המילה, אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואת מולו לשמנה ימים, הווי "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"'.

במסורת היהודית המספר שבע מייצג את הטבע,[3] שהרי הקב"ה ברא את העולם בשבעה ימים. המספר שמונה מייצג את ההתעלות מעל הטבע,[4] וזו בעצם משמעות המילה, שבה האדם מתעלה מעל לטבעו, וכדי לקיים את מצוות ה' הוא עורך ניתוח לרך הנולד.

בנוסף, המדרש קושר בין הטומאה לטהרה ומציג את הראשונה כהכנה לשנייה: אם תשמור על הלכות נידה (שבעה ימים), תקבל מתנה – מצוות המילה (ביום השמיני). תובנה זו היא יסוד גדול, מפני שהיא מבהירה שאין להבין את הטומאה כמהות בפני עצמה: תהליך המעבר ממצב של טומאה למצב של טהרה הוא העיקר.

אפשר שבמתח הקיים בין הטבע לבין ההתעלות מעל לטבע מסתתר הטעם העמוק של חוקי הטהרה. ניתן אכן להיווכח שהטומאה מצויה במצבים שבמהותם אינם ניתנים לשליטת האדם: המוות היא מצודה הפרוסה על כל החיים; המחלה תוקפת את האדם שלא מדעתו; הווסת הוא תהליך טבעי הפוקד כל אישה; והתשוקה היא יצר טבוע באדם.

כל התהליכים הטבעיים רבי העָצמה האלה יכולים לגרום לאדם, הכבול כל כך בעבותות הטבע, להתייאש מכל התעלות רוחנית. ואף על פי כן, חובת האדם בעולמו היא בראש ובראשונה להעניק משמעות ותכלית לבריאה הא-לוהית.  'קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכם' (ויקרא יט, ב). ציוה אותנו ה'; ואם כן, האדם יכול – ולכן חייב – להידמות אל קונו.

משמעות הצמד טומאה-טהרה נעוצה בחובת האדם להעניק מימד רוחני לטבע. העם היהודי התייחד ביכולת הזאת לקדש את הטבע, מפני שמצוות התורה הן המאפשרות לאדם לרומם את הטבע לתכליתו הרוחנית.

כל יצור אנוש עובר תקופות של טהרה ושל טומאה. האדם איננו מלאך המשוחרר מכבלי הטבע, אך גם לא בהמה שאיננה יכולה להתעלות מעל טבעה. האדם חי במתח התמידי שבין שני קטבים אלו, והתורה היא המעניקה לו את הדעת שעל ידה יוכל להגיע לחיים השלמים.

[1] ואגב, בעברית המקראית ובלשון חז"ל אין למלה זו שום משמעות נלווית של גנאי.

[2] ויקרא רבה פרשה יד, ז.

[3] ראה למשל חידושי אגדות למהר"ל, גיטין נז, א.

[4] ראה מהר"ל שם.